כָּל שְׁלֹשִׁים, אָסוּר לִשָׂא אִשָּׁה[1]. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁהִיא אֲבֵלָה, אֲסוּרָה שֶׁתִּנָשֵׂא עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים, מֻתָּרִין אֲפִלּוּ עַל אָב וָאֵם. אֲבָל לְהִתְקַשֵּׁר בְּשִׁדּוּכִין וּבְלֹא סְעוּדָה, מֻתָּר אֲפִלּוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה.
כל שלושים – יום של האבלות, לא משנה אם על אביו ואמו או על שאר קרובים, חוץ מהאבל על אשתו ואשה שאבלה על בעלה שיש להם דין שונה, ומתבאר בסעיף ב.
אפילו תוך שבעה – ואפילו מיד לאחר הקבורה.
הערות:
- דעת הקיצור שולחן ערוך, שבכל מקרה אין לישא אשה תוך שלושים, בלי יוצא מן הכלל. אבל דעת השולחן ערוך ושאר הפוסקים שבמקרים שיתבארו בסעיף ב שאין צריך להמתין בהם אחרי מיתת אשתו, למשל שלא קיים עדיין פריה ורביה על פי הדינים המבוארים בסימן קמה סעיף ב, או שאין לו מי שיעזור לו בעבודות בית, או שיש לו ילדים קטנים ואין לו מי שיטפל בהם, מותר לו לישא אשה מיד לאחר שבעה.
מֵתָה אִשְׁתּוֹ, לֹא יִשָּׂא אַחֶרֶת, עַד לְאַחַר שָׁלֹשׁ רְגָלִים, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי שִׂמְחַת הַרְגָלִים, תִּשְׁתַּכַּח מִמֶּנוּ אַהֲבַת הָרִאשׁוֹנָה בְּשָׁעָה שֶׁיִהְיֶה עִם הַשְּׁנִיָה, שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה בְכוֹס זֶה וְיִתֵּן דַּעְתּוֹ עַל הָרִאשׁוֹנָה. וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֵינָם חֲשּׁוּבִים כִּרְגָלִים לְעִנְיָן זֶה. וְגַם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְרֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְעִנְיָן זֶה (עַיֵן חֲתַם סוֹפֵר סִימָן שנ). וְאִם עֲדַיִן לֹא קִיֵּם מִצְוַת פִּרְיָה וְרִבְיָה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן קמה סָעִיף ב) אוֹ שֶׁיֵשׁ לוֹ בָּנִים קְטַנִּים, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיְשַׁמְּשֶׁנּוּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה דְּיֵשׁ לְהַמְתִּין עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. וְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, צְרִיכָה לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם (כְּדִלְעֵיל סִימָן קמה סָעִיף יג) (שצ"ב).
עד לאחר שלוש רגלים – ואין זה מחמת האבלות, אלא...
שלא ישתה בכוס זה – לשון נקייה היא, ופירושו שלא יחיה חיי אישות עם זו.
אינם חשובים כרגלים – שאם מתה לפני ראש השנה אסור לו לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו סוכות, פסח ושבועות.
שמיני עצרת – שאין סופרים את סוכות ואת שמיני עצרת כשני חגים, אף שלעניינים אחרים שמיני עצרת נחשב כרגל בפני עצמו, כמבואר בסימן קלח סעיף ד ובסימן רכ סעיף ח.
בנים קטנים – שזקוקים לאם.
מי שישמשנו – בצרכי הבית, כגון שאין לו די כסף לשכור עזרה מבחוץ, או שמדובר בעבודות שלא נעים לתת אותם לאדם זר, ואין לו בני בית שיכולים לבצע אותם עבורו.
ומכל מקום נראה דיש להמתין עד לאחר שלושים – השולחן ערוך ושאר הפוסקים התירו לאחר שבעה מיד.
להמתין – כדי להינשא שוב.
מִי שֶׁהֵכִין צָרְכֵי חֻפָתוֹ, וּמֵת אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים שֶׁל הֶחָתָן אוֹ שֶׁל הַכַּלָּה, וַאֲפִלּוּ אֲבִי הֶחָתָן וְאֵם הַכַּלָּה, בַּזְמַן הַזֶּה שֶׁיְכוֹלִים גַּם אֲחֵרִים לְהָכִין צָרְכֵי נִשּׂוּאִין, דּוֹחִין אֶת הַנִּשּׂוּאִין עַד לְאַחַר יְמֵי הָאֵבֶל [שמ"ב שצ"ב].
אפילו אבי החתן ואם הכלה – שבזמן הגמרא בלעדיהם לא היה מי שיכין עוד הפעם את כל צרכי החתונה.
לאחר ימי האבל – ויש לשאול שאלת רב אם מותר לקיים את הנישואין מיד אחר שבעת ימי האבל, או רק אחר שלושים יום.
הערות:
- במקרים חריגים, כאשר אחר מיתת אבי החתן או אם הכלה באמת אין כבר מי שיכול להכין את צרכי החתונה, יש לשאול שאלת רב מיד לאחר המיתה עוד לפני הקבורה.
אֲפִלּוּ מֵתוּ לְאַחַר שֶׁהֶעֱמִידוּ אֶת הַחֻפָּה, אָסוּר לוֹ לִבְעוֹל עַד לְאַחַר שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל. וְכֵיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא בָעַל וְאָסוּר לוֹ לִבְעוֹל, אֲסוּרִין לְהִתְיַחֵד בְּלִי שׁוֹמֵר (כְּדִלְעֵיל סִימָן קנז). וּלְאַחַר שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל, בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה, וְנוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי מִשְׁתֶּה.
לאחר שהעמידו את החופה – לאחר שעמדו החתן והכלה מתחת לחופה ונישאו, לפני שהחתן בא עליה.
אסורין להתייחד בלי שומר – ואינו דומה לסתם נדה שמותר להתייחד עמה, ששם אין היצר כל כך תקיף, מאחר וכבר בא עליה בעבר.
סימן קנז – סעיף ג, בדיני חופת נדה, שגם היא אסורה להתייחד עם החתן עד שתיטהר, ושם התבארו פרטי הדינים.
בעילת מצוה – בעילה ראשונה שהחתן בועל בתולה נקראת בעילת מצוה, כיון שאמרו חכמינו ש'אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי', נמצא שבעילה זו היא הבסיס לקרבה שביניהם לאורך כל חיי הנישואין.
אֲבָל אִם לְאַחַר שֶׁבָּעַל, מֵת קְרוֹבוֹ שֶׁל הֶחָתָן אוֹ שֶׁל הַכַּלָה, כְּבָר חָלוּ עֲלֵיהֶם יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְהֵמָה לָהֶם כְּמוֹ רֶגֶל שֶׁאֵין אֲבֵלוּת נוֹהֶגֶת בָּהֶם, וְעוֹד קַלִּים יוֹתֵר שֶׁמֻּתָּרִים בְּגִהוּץ וְתִסְפֹּרֶת, וְאֵין אֲסוּרִים אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא. וּלְאַחַר שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, אָז מַתְחִילִים שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת. וְגַם שְׁלֹשִׁים אֵינוֹ מוֹנֶה אֶלָּא מִימֵי הָאֲבֵלוּת וְאֵילָךְ. (וְאַף עַל גַּב דְרֶגֶל עוֹלֶה לְמִנְיַן שְׁלֹשִׁים כְּדִלְקַמָּן סִימָן ריט סָעִיף ז, שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה אֵינָן עוֹלִין, כֵּיוָן שֶׁמֻּתָּר בְתִסְפֹּרֶת) (שמ"ב שפ"ג).
חלו עליהם ימי המשתה – חל עליהם החיוב לחגוג במשך שבעה ימים.
שאין אבלות נוהגת בהם – כמבואר בסימן ריט.
קלים יותר – אבלות בימי המשתה קלה יותר מאבלות ברגל.
מותרים בגיהוץ ותספורת – דברים שאסורים ביום טוב גם ללא אבלות.
דברים שבצנעא – תשמיש.
רגל עולה למניין שלושים – אם מת לו מת ברגל, מתחיל לספור שלושים מיום הקבורה, אף שאינו נוהג אבלות עד לאחר הרגל.
שמותר בתספורת – והסיבה שהרגל עולה למניין שלושים היא מפני שסוף סוף הדברים שאסורים בשלושים מן הדין, זאת אומרת גיהוץ ותספורת, נוהגים גם ברגל, ונמצא שבאמת אינו מסתפר במשך שלושים יום שלמים.
כָּל שִׁבְעָה, אֵינוֹ יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ[2]. אַךְ אִם מֵת לוֹ מֵת, אוֹ אֲפִלּוּ אֵצֶל אַחֵר, אֶלָּא שֶׁאֵין שָׁם כְּדֵי מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ, יוֹצֵא אֲפִלּוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן[3]. אִם שָׁלַח הַמּוֹשֵׁל לִקְרוֹא לוֹ, אוֹ שֶׁצָּרִיךְ לָלֶכֶת לִשְׁאָר דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ הַרְבֵּה, כְּגוֹן דָּבָר הָאָבֵד, מֻתָּר לוֹ לָצֵאת, וְיִתֵּן עָפָר בְּמִנְעָלָיו.
אינו יוצא מביתו – כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות על ידי שפוגש בני אדם אחרים וחיי שגרה. ואפילו לבית אבל אחר נוהגים האשכנזים שלא לצאת.
מת לו מת – אחד מקרוביו, שחייב לעסוק בקבורתו.
אצל אחר – שאינו מקרוביו.
כדי מיטה וקובריה – כמות מספקת בשביל לקבור את המת ולהביאו עד לקבר.
מותר לו לצאת – וישתדל בכל יכולתו להתרחק מחברת בני אדם.
ויתן עפר במנעליו – כמבואר בסימן רט סעיף ז .
הערות:
- במקום הצורך מותר לאבל לצאת בלילה, אחרי שאין כבר אנשים ברחוב, או באוטו אפילו ביום. ולכן אם קשה לו לישון במקום שיושבים שבעה, יכול לישון בביתו.
אֲפִלּוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵל, אֵינוֹ יוֹצֵא בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, רַק בְּשַׁבָּת[4]. אַךְ אִם אִי אֶפְשָׁר לֶאֱסוֹף עֲשָׂרָה וִיהֵא מֻכְרָח לְהִתְפַּלֵל בִּיחִידוּת וּבִשְׁכוּנָתוֹ יֵשׁ מִנְיָן, יָכוֹל לָצֵאת לָלֶכֶת לִהִתְפַּלֵל שָׁם, שֶׁלֹּא לְהִתְבַּטֵּל מִתְּפִלָּה בְּצִבּוּר.
אינו יוצא בתוך שבעה – ובכל מקרה מצוה להתפלל בבית האבל, כמו שהתבאר בסימן רז סעיף ה.
בשכונתו יש מניין – בתוך אחד הבתים שבשכונה. אבל לא יצא מתוך השכונה כדי ללכת לבית הכנסת, אפילו אם על ידי זה יתבטל מתפילה בציבור. ומנהג בני עדות המזרח שאם אין מתפללים בבית האבל, האבלים מתפללים כל התפילות בבית הכנסת.
אִם הָאָבֵל צָרִיךְ לָמוּל אֶת בְּנוֹ[5], הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ תּוֹךְ שְׁלשָׁה יָמִים. וְאִם הָאָבֵל הוּא סַנְדָּק אוֹ מוֹהֵל, לֹא יֵצֵא תּוֹךְ שְׁלשָׁה[6], וּלְאַחַר שְׁלשָׁה יִתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ, וּכְשֶׁמְּבִיאִין אֶת הַתִּינוֹק לָמוּל, הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וְאִם אֵין מוֹהֵל אַחֵר בָּעִיר, הוֹלֵךְ אֲפִלּוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (שצ"ג).
הולך לבית הכנסת – לצורך המילה שהיתה מתקיימת לאחר התפילה, כמבואר בסימן קצו סעיף טז.
לא יצא תוך שלושה – ולא יהיה סנדק ולא מוהל אלא אם עושים את הברית בבית האבל.
יתפלל בביתו – או במניין אחר בשכונתו, כמבואר בסעיף ב.
הולך – לבית הכנסת, ואין מחייבים את הציבור לבוא לביתו ולקיים שם את המילה.
[1] ואם עדיין לא קיים מצות פריה ורביה, מותר לו לישא אשה בתוך ל'. וכן הדין אם יש לו ילדים קטנים שצריך אשה שתטפל בהם. וכן אדם הזקוק לאשה שתבשל ותכבס לו, מותר לו לישא אשה תוך ל' יום. (חזון עובדיה אבלות ב, שכ).
[2] ואם האבל יושב עם קרוביו ומקום מגוריו בעיר אחרת, יכול לנסוע לביתו ביום שישי אחר חצות לשבות שם עם בני ביתו ולהוציאם ידי 'קידוש' ולחנך את בניו למצוות, ובמוצאי שבת יחזור לשבת שוב עם קרוביו עד סיום השבעה. (חזון עובדיה אבלות ב, שו).
[3] ואפי' יש שם 'כדי מטה וקובריה', יכול לצאת לבית קברות אחר ג' ימים, רקישב שלא במקום המנחמים. (שולחן ערוך שצג, ג).
[4] והשולחן ערוך (שצג, א) כתב, שמותר לאבל לצאת לבית הכנסת בכל יום שיש בו ספר תורה.
[5] אבי הבן שארעו אבל, ובתוך ה'שבעה' חל יום המילה של בנו, מותר לו להגיע בבגדי שבת לבית הכנסת, אבל אסור בנעילת נעלי עור. ואחר המילה, חוזר לאבלו. (חזון עובדיה אבלות ב, שנו).
[6] מוהל בתוך שבעה לאבלותו, מותר לו ללכת לבית הכנסת למול תינוק. ואף בשלושה ימים ראשונים מותר לו למול, אך אסור בנעילת הסנדל. (חזון עובדיה אבלות ב, שיד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך