אָסוּר לְגַלֵּחַ שְׂעָרוֹ כָּל שְׁלֹשִׁים, בֵּין שְעַר רֹאשׁוֹ, בֵּין שְעַר זְקָנוֹ, בֵּין שְעַר כָּל מָקוֹם[1]. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, אָסוּר לְגַלֵּחַ עַד שֶׁיִגְעֲרוּ בוֹ חֲבֵרָיו. וְשִׁעוּר גְּעָרָה, יֶשׁ בּוֹ מַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים. וְנוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁאֵין מְגַלְּחִין כָּל שְׁנֵים עָשָר חֹדֶשׁ אִם לֹא לְצֹרֶךְ, כְּגוֹן שֶׁהִכְבִּיד עָלָיו שְעָרוֹ אוֹ שֶׁהוֹלֵךְ בֵּין הַגּוֹיִם וּמִתְנַוֵּל בֵּינֵיהֶם בְּשַׂעֲרוֹתָיו, אָז מֻתָּר לְגַלְּחָם, כִּי אֵין צְרִיכִים גְּעָרָה בְּפֵרוּשׁ, אֶלָּא כְּשֶׁיִגְדַּל שְׂעָרוֹ עַד שֶׁיִהְיֶה מְשֻׁנֶּה מֵחֲבֵרָיו שֶׁרָאוּי לוֹמַר עָלָיו כַּמָּה מְשֻׁנֶּה זֶה, אָז מֻתָּר לְגַלֵּחַ, וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים[2] [ש"צ].
לגלח שערו – להסתפר.
כל מקום – השפם, שער בית השחי ושער הערוה.
עד שיגערו בו חבריו – ויאמרו עליו שהוא נראה משונה כמו שמבואר בסוף הסעיף, או שאומרים לו שלא נעים לשהות בחברתו.
שיעור גערה – במקרים שאף אחד אינו גוער בו, שיערו הפוסקים זמן שבו מותר לו להסתפר כי בוודאי היה ראוי שיגערו בו, אלא שנחלקו מתי זה.
שאין מגלחין – אם לא גערו בהם.
כל שנים עשר חודש – גם אחרי שכבר גערו בהם, והסתפרו, שוב אין מסתפרים עד שיסתיימו שנים עשר חודש, או עד שיגערו בהם.
הכביד עליו שערו – שסובל משערו הארוך.
מתנוול ביניהם – הם אינם מכבדים אותו או לועגים לו בגלל מראהו.
לאחר שלושים – יום מתחילת האבלות.
הערות:
- יש מנהגים שונים בשיעור גערה כאשר אין גוערים בו במפורש. ומן הראוי שהסובבים את האבל יתנו את דעתם על מראהו, וכאשר הוא מתחיל להיראות משונה יגערו בו, כדי שיוכל להסתפר, ויש קהילות שיש בהם אדם ממונה על כך לגעור באבלים.
- לגזור את השפם כאשר הוא מפריע לאכילה, דעת השולחן ערוך שמותר לאחר שבעה אבל לא תוך שבעה. ודעת הקיצור שולחן ערוך לאסור כל שלושים.
כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְגַלֵּחַ כָּל שְׁלֹשִׁים, כָּךְ אָסוּר לִקְצוֹץ צִפָּרְנָיו בְּכֶלִי. אֲבָל בְּיָדָיו אוֹ בְשִׁנָּיו, מֻתָּר אֲפִלּוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה. וְאִם הוּא מוֹהֵל, אָסוּר לוֹ לְתַקֵּן אֶת הַצִּפָּרְנַיִם לְצֹרֶךְ הַפְּרִיעָה אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁאֵין כָּאן מוֹהֵל אַחֵר, וְאָז מֻתָּר אֲפִלּוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה. וְאִשָּׁה שֶׁאֵרְעָה טְבִילָתָהּ לְאַחַר שִׁבְעָה תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, תֹּאמַר לְאִשָּׁה נָכְרִית שֶׁתָּקוֹץ צִפָּרְנֶיהָ. וְאִי לֵיכָּא נָכְרִית, תָּקוֹץ לָהּ יִשְֹרָאֵלית [ש"צ שצ"ג].
בכלי – במספריים או בקוצץ או בפצירה, ואפילו בסכין אסור
פריעה – התבאר בסימן קסג סעיף א.
מותר אפילו תוך שבעה – שקיום מצוות מילה דוחה את דיני האבלת, כמו שיתבאר בסימן ריד סעיף ג.
טבילתה – כדי להיטהר לבעלה, ולצורך זה עליה לחתוך את צפורניה כמבואר בסימן קסא סעיף ח.
לאחר שבעה – שבתוך שבעה אינה טובלת כמו שכתבתי כבר בסימן רט סעיף א.
נכרית – גויה.
ליכא – אין.
ישראלית – ואם אין ישראלית תוכל לקצוץ לעצמה.
מֻתָּר לִסְרוֹק רֹאשׁוֹ בְּמַסְרֵק וַאֲפִלּו תּוֹךְ שִׁבְעָה (ש"צ).
מותר לסרוק – אף בדרך שבשבת אסור מחשש שייתלשו שערות כמבואר בסימן פ סעיף לא.
ואפילו תוך שבעה – ואין זה נחשב תענוג שצריך להימנע ממנו.
נוֹהֲגִין שֶׁהָאָבֵל מְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ בְבֵית הַכְּנֶסֶת כָּל שְׁלֹשִׁים[3], וּלְאַחַר אָבִיו וְאִמּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְשִׁנוּי מָקוֹם, הַיְנוּ לְכָל הַפָּחוֹת רָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת מִמְּקוֹמוֹ, וְלִמְקוֹם שֶׁהוּא יוֹתֵר רָחוֹק מֵאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ מִמְּקוֹמוֹ (שצ"ג).
משנה מקומו בבית הכנסת – שכל אדם מצוה שיקבע לעצמו מקום קבוע לתפילתו.
כל שלושים – אפילו בשבת.
ארבע אמות – כ2 מטר.
יותר רחוק מארון הקודש – לאו דוקא, אלא העיקר שלא לשנות למקום שנחשב כחשוב יותר.
הערות:
- השולחן ערוך ממליץ שלא לשנות את המקום בבית הכנסת בשבת, אלא ביום חול בלבד, וכך ראוי לבני עדות המזרח לנהוג.
אָסוּר לֶאֱכוֹל בִּסְעוּדַת בְּרִית מִילָה[4] אוֹ פִּדְיוֹן הַבֵּן וְסִיוּם מַסֶּכְתָּא וְכָל שֶׁכֵּן בִּסְעוּדַת נִשׂוּאִין כָּל שְׁלֹשִׁים עַל שְׁאָר קְרוֹבָיו, וְכָל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ (וַאֲפִלּוּ בְּשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת, סָגֵי בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ). וּבְתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יֵשׁ סְעוּדַת מִצְוָה, מֻתָּר לוֹ לֶאֱכוֹל. אַךְ בִּסְעוּדַת נִשּׂוּאִין, יֵש לְהַחְמִיר אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם לֹא כְּשֶׁהוּא מַשִּׂיא יָתוֹם אוֹ יְתוֹמָה, שֶׁאִם לֹא יֹאכַל שָׁם, יִתְבַּטֵּל הַמַּעֲשֶׂה, אָז מֻתָּר לוֹ לֶאֱכוֹל אֲפִלּוּ אֵינָהּ בְּבֵיתוֹ. וְגַם לִלְבּוֹשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים וַאֲפִלּוּ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, וְלִשְׁאָר קְרוֹבִים גַּם תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים.
סעודת ברית מילה – מבואר בסימן קסג סעיף ח.
פדיון הבן – מבואר בסימן קסד סעיף א.
סיום מסכתא – כאשר יהודי מסיים ללמוד את אחת ממסכתות התלמוד, נהוג לעשות סעודה, והיא סעודת מצוה.
וכל שכן בסעודת נישואין – כל הסעודות שעושים לכבוד החתן והכלה תוך שבעת ימי המשתה, שיש בהם שמחה יתירה.
שנה מעוברת – שנה שמוסיפים בה חודש אדר נוסף, ויש בה שלושה עשר חודשים.
סגי – די.
בשנים עשר חודש – ואינו צריך להוסיף עוד חודש עד התאריך של המיתה.
מותר לו לאכול – אפילו תוך שבעה.
אפילו בתוך ביתו – כל שנים עשר חודש.
שאם לא יאכל שם יתבטל המעשה – ואפילו אם לא יתבטל ממש, אבל הוא נחשב אצלם כאב וכאילו השמחה היא שלו, ואם לא יאכל שם יצטערו החתן או הכלה מאד, מותר לאכול שם לאחר שלושים.
גם תוך שלושים – ובזה אם יכול להתחמק ולא לאכול שם צריך לעשות כן, כי רבים הפוסקים החולקים בזה.
אֵינוֹ רַשַׁאי לְהַזְמִין אֲחֵרִים אוֹ לְהִזָּמֵן עִם אֲחֵרִים. לֹא יִשְׁלַח מָנוֹת לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים לֹא יִשְׁלְחוּ לוֹ, כָּל שְׁלֹשִׁים. וְהוּא הַדִּין כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ[5]. וּבְשַׁבָּת, תַּלְיָא בְמִנְהָג דִּלְעֵיל סִימָן רי סָעִיף ח.
להזמין אחרים – לסעוד יחד איתם כדרך חברים, ואפילו להיפגש על כוס קפה ועוגה.
עם אחרים – אצל אחרים.
מנות – מתנות, כדרך חברים וידידים.
ואחרים לא ישלחו לו - אבל מותר לשלוח לו אוכל לבית האבל מפני אבלותו.
כל שלושים והוא הדין כל שנים עשר חודש – מתייחס להיזמן אצל אחרים ולהזמין אחרים אצלו, ולשלוח לו מנות, אבל הוא מותר לו לשלוח מנות לאחרים לאחר שבעה.
במנהג דלעיל – האם נוהגים לשאול בשלום האבלים בשבת או לא, כי לשלוח לו מנות אינו חמור יותר מלשאול בשלומו.
אָבֵל שֶׁהוּא סַנְדָּק אוֹ מוֹהֵל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים[6] (אֲפִלּוּ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ), יִלְבַּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת עַד לְאַחַר הַמִּילָה, וְיָכוֹל לֶאֱכוֹל גַּם בַּסְעוּדָה.
סנדק – שמחזיק את התינוק על ברכיו בשעת הברית.
לאחר שלושים – אבל תוך שלושים אינו יכול להשתתף בסעודה וללבוש בגדי שבת אלא כשמתאבל על שאר קרובים, אבל לא כשמתאבל על אביו ואמו, כמו שהתבאר בסעיף א.
ילבש בגדי שבת – אפילו במקומות שנוהגים שלא ללבוש בגדי שבת כל י"ב חודש.
יכול לאכול גם בסעודה – כי הוא אירוע שלו עצמו, וכאילו יום טוב שלו.
אָסוּר לִכָּנֵס לְבֵית נִשּׂוּאִין כָּל שְׁלֹשִׁים עַל שְׁאָר קְרוֹבִים[7], וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, אֲפִלּוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת הַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין שָׁם. אֲבָל בַּחֻפָּה שֶׁעוֹשִׂין בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת וּמְבָרְכִין שָׁם בִּרְכַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין, מֻתָּר לַעֲמוֹד וְלִשְׁמוֹעַ אֶת הַבְּרָכוֹת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים אֲפִלּוּ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ. וְגַם הוּא בְעַצְמוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכוֹת. וְגַם יָכוֹל לִהְיוֹת שׁוֹשְׁבִין לְהַכְנִיס אֶת הֶחָתָן תַּחַת הַחֻפָּה. וְיָכוֹל לִלְבּוֹשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת. וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. אֲבָל לֹא יִכָּנֵס לֶאֱכוֹל עַל הַסְּעוּדָה. וְיֵשׁ מְקִלִּין גַּם לֶאֱכוֹל עַל הַסְעוּדָה.
בית נישואין – אולם חתונות, אפילו אם הוא רק כדי לשמוע את הברכות.
חופה שעושין בחצר בית הכנסת – כך היה מנהגם לעשות החופה בחצר בית הכנסת, ואחר כך הולכים למקום אחר לאכול ולשתות ולשמוח.
ברכת אירוסין – הברכה שמברכים לפני שנותן לה טבעת.
נישואין – שבע ברכות שמברכים אחר כך. וכבר ביארתי את ההבדל בין אירוסין לנישואין בהקדמה לסימן קמז.
לאחר שלושים אפילו על אביו ואמו – ובשאר קרובים אפילו תוך שלושים, כמו במשיא יתום ויתומה בסעיף א.
שושבין – מי שמלווה את החתן בדרכו לחופה.
ללבוש בגדי שבת - אפילו במקומות שנוהגים שלא ללבוש בגדי שבת כל י"ב חודש.
לא יכנס לאכול על הסעודה – אם הוא שושבין בלבד, אבל הורי החתן והכלה מותרים לאכול בסעודת נישואי ילדיהם.
מֻתָּר לָאָבֵל לָלֶכֶת אֶל הַמִּשְׁתֶּה לְשַׁמֵּשׁ, וְאוֹכֵל בְּבֵיתוֹ מַה שֶׁשּׁוֹלְחִין לוֹ מִן הַסְּעוּדָה [שצ"א].
לשמש – למלצר, לשרת את האורחים.
בביתו – או בחדר אחר לבדו. אבל לא יאכל במקום האירוע, וגם במטבח לא יאכל בחברת שאר המשמשים.
[1] שיער השפם שמפריע באכילה, תוך שבעה אסור לגזזו, אחר שבעה מותר.(שולחן ערוך ריא, יב)
[2] אך השולחן ערוך (יו"ד שצ, ד) כתב, על כל המתים מגלח אחר שלושים יום, אבל על אביו ואמו עד שיגערו בו חבריו.
[3] אבל השולחן ערוך (יו"ד שצג, ד) כתב, הנוהגים שלא לשנות מקומם בבית כנסת, יפה הם עושים.
[4] 'אבל' בתוך ל' יום מותר לו להשתתף בסעודת מילה, וכן בסיום מסכת מותר לו להשתתף, וכן בסעודת בר מצוה, ובלבד שלא יהיה בכל אלו כלי נגינה, אלא שירה בפה בלבד. (חזון עובדיה אבלות ב, שנא).
[5] אף שהרמ"א כתב שהמנהג ש'אבל' לא יאכל כל י"ב חודש בשום סעודה, כתב החיד"א שהספרדים לא נהגו בזה, אלא כל סעודה שאינה של שמחה האבל מיסב ואוכל עמהם, ובלבד שלא יהיה שם כלי שיר. (ילקוט יוסף אבלות לח, כד).
[6] מוהל בתוך שבעה לאבלותו, מותר לו ללכת לבית הכנסת למול תינוק. ואף בשלושה ימים הראשונים מותר לו למול, אך אסור בנעילת הסנדל. (חזון עובדיה אבלות ב, שיד).
[7] השולחן ערוך (יו"ד שצא, ג) כתב, שלהכנס לחופה שלא בשעת אכילה לשמוע את הברכות, יש אוסרין ויש מתירין, ויעמוד בחוץ לשמוע הברכות.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך