אָסוּר לֵישֵׁב כָּל שִׁבְעָה עַל גַּבֵּי סַפְסָל אוֹ עַל גַּבֵּי כָרִים וּכְסָתוֹת, כִּי אִם עַל גַּבֵּי קַרְקַע[1]. אַךְ חוֹלֶה וְזָקֵן שֶׁיֵשׁ לָהֶם צַעַר בִּישִׁיבָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מֻתָּרִין לָשִׂים כַּר קָטֹן תַּחְתֵּיהֶם. מִיהוּ יָכוֹל לֵילֵךְ וְלַעֲמוֹד וְאֵינוֹ צָרִיךְ לֵישֵׁב כְּלָל, רַק כְּשֶׁהַמְנַחֲמִים אֶצְלוֹ צָרִיךְ לֵישֵׁב. וְכֵן אָסוּר לִישׁוֹן עַל גַּבֵּי מִטָּה אוֹ סַפְסָל, רַק עַל גַּבֵּי קַרְקַע. אֲבָל יָכוֹל לְהַצִּיעַ תַּחְתָּיו כָּרִים וּכְסָתוֹת עַל הַקַּרְקַע כְּמוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִשְׁכַּב בַּמִּטָּה (תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה בְּשֵׁם הַגָּאוֹן בַּעַל נוֹדָע בִּיהוּדָה). וְיֵש מַתִּירִין לִישׁוֹן בַמִּטָּה. וְכֵן נוֹהֲגִין קְצָת, מִפְּנֵי שֶׁטִּבְעָם חָלוּשׁ וְהַוְיָן כְּמוֹ חוֹלִים לְעִנְיָן זֶה[2] [שפ"ז].
ספסל – כסא.
כרים וכסתות – מזרנים ושמיכות.
כר קטן – כמה שנחוץ כדי שיוכלו לשבת.
מיהו – אבל.
צריך לישב – לכבודם.
להציע תחתיו... – להניח את המזרן על הקרקע ולישון באותם תנאי נוחות.
הויין כמו חולים – ולחולים לכל הדעות מותר לישון במיטה, וכן למעוברות ומניקות.
הערות:
- המנהג הרווח היום הוא שאין יושבים על הקרקע ממש, אפילו בשעה שיש מנחמים, אלא יושבים על ספסל נמוך או על כריות, ויש להם על מי לסמוך.
אָבֵל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין, בֵּין שֶׁהוּא יוֹם מִיּתָה וּקְבוּרָה, בֵּין שֶׁהוּא יּוֹם קְבוּרָה לְחוּד[3]. וְאִם נִקְבַּר בַּלַּיְלָה, אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, וּבַיוֹם הַשֵּׁנִי מֵנִּיחָן לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה. וְיוֹם שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, כְּיּוֹם מִיתָה וּקְבוּרָה דָּמֵי. אֲבָל מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בָרֶגֶל אוֹ שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בָּרֶגֶל, אֲזַי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁלְּאַחַר הָרֶגֶל, מֵנִּיחַ תְּפִלִּין (סי' שפ"ח ובסד"ה הל' אונן ובקונ' מהרא"ז).
לאחר הנץ החמה – אבל לא קודם לכן, ואם מתפלל כותיקין יניח תפילין אחרי התפילה. ויש מתירים להניח תפילין לפני הנץ החמה, וכל אחד ישאל את רבו.
שמועה קרובה – התבאר בסימן רו סעיף א.
ברגל – ביום טוב או בחול המועד, שהדין הוא שהאבלות מתחילה רק לאחר הרגל, כמו שיתבאר בסימן ריט סעיפים ה-ו.
ביום הראשון שלאחר הרגל – אף שהוא היום הראשון שנוהג בו אבלות, כיון שאינו לא יום מיתה ולא יום קבורה.
עֲטִיפַת הָרֹאשׁ, אֵין נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לִנְהוֹג בַּעֲטִיפָה קְצָת, דְּהַיְנוּ לִמְשׁוֹךְ אֶת הַכּוֹבַע לְמַטָּה לִפְנֵי הַעֵינַיִם כָּל שִׁבְעָה, חוּץ מִשַׁבָּת, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי דָּבָר שֶׁבְּפַרְהֶסְיָא[4] [שפ"ו].
עטיפת הראש – בתקופת המשנה והגמרא, כאשר צורת הלבוש המקובלת היתה מאפשרת זאת, היו האבלים צריכים לעטוף את ראשם עם בגד/בד/טלית/מטפחת, בצורה שהמצח מכוסה עד מעל העיניים, וגם הפה והאף מכוסים.
במדינות אלו – שלפי הלבוש המקובל אין אפשרות לעטוף את הראש, ואם יעטוף בכל זאת יגרום הדבר לצחוק ולעג, ולא לעצב ואבל.
קצת – מה שמתאפשר בלבוש שלנו.
כל שבעה – כאשר אין מנחמים, אבל לכבוד המנחמים צריך לגלות את הפנים.
דבר שבפרהסיא– הנהגת אבלות פומבית אסורה בשבת כמבואר בסימן ריט.
אָסוּר לִלְבּוֹשׁ בֶּגֶד מְכֻבָּס וַאֲפִלּוּ כֻּתֹּנֶת, בְּתוֹךְ שִׁבְעָה[5], וַאֲפִלּוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת. אֲפִלּוּ סְדִינִים וּמַצְעוֹת הַמִּטָּה וּמִטְפְּחוֹת יָדַיִם, אָסוּר לְהַצִּיעַ הַמְכֻבָּסִין. אַךְ לִכְבוֹד שַׁבָּת, מֻתָּר לְהַצִּיעַ עַל הַשֻּׁלְחָן, מִטְפָּחוֹת מְכֻבָּסוֹת מִכְּבָר.
כותונת – גופיה. וכן דין שאר בגדים הצמודים לגוף כדי לספוג את הזיעה. ועיין מה שיתבאר בסעיף ח.
מטפחות ידים – מגבות. וכן אסור לפרוס מפות שולחן מכובסות.
מטפחות – מפות
מכבר – מלפני האבלות, כי לכבס בתוך תקופת האבלות אסור כמבואר בסעיף ה.
לְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ לְהַנִּיחָה לְאַחַר שִׁבְעָה, אָסוּר מִשּׁוּם מְלָאכָה. וְאִם הָיְתָה כְסוּתוֹ בִידֵי אֲחֵרִים, מֻתָּרִין לְכַבְּסָן כְּמוֹ שְׁאָר מְלָאכָה בְּקַבְּלָנוּת (לְעֵיל סִימָן רח סָעִיף יב).
משום מלאכה – שלמדנו בסימן רח סעיף ב שהיא אסורה לאבל, ואין הכיבוס כלול במלאכות הבית שהתבאר שם בסעיף יד שהם מותרים.
כסותו בידי אחרים – שהאבל מסר את בגדיו לכיבוס לפני שהפך לאבל.
מִי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבֵלֻיּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, מֻתָּר לְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם לְבָד (אֲבָל לֹא בְאֵפֶר וּבוֹרִית וְכַדּוֹמֶה) וּלְלָבְשׁוֹ.
שתכפוהו אבליות – חלו עליו שתי אבלויות צמודות.
במים לבד – שלא התירו לו ללבוש בגדים מכובסים טריים כרגיל, אלא רק לרענן את הבגד על מנת שהוא לא ייצור גירויים.
אפר ובורית – סוגי סבון.
לְאַחַר שִׁבְעָה עַד שְׁלֹשִׁים, מִדִּינָא אֵינוֹ אָסוּר לִלְבּוֹשׁ אוֹ לְהַצִּיעַ תַּחְתָּיו אֶלָּא בֶּגֶד מְגֹהָץ[6] (גִּהוּץ, יֵש אוֹמְרִים דְהַיְנוּ געמאנגעלט, געראלט, געביגלט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּהַיְנוּ כִּבּוּס בְּמַיִם וָאֵפֶר אוֹ בְּנֶתֶר וּבוֹרִית). וְהוּא שֶׁיְהֵא לָבָן וְחָדָש. אֲבָל נוֹהֲגִין לֶאֱסוֹר גַּם בִּמְכֻבָּס אֲפִלּוּ בְּלֹא גִהוּץ[7], אֶלָּא אִם כֵּן לוֹבְשׁוֹ אָדָם אַחֵר תְּחִלָּה זְמַן מָה. אַךְ אִם אֵינוֹ מְכֻבָּס אֶלָּא בְמַיִם לְבָד, אֵין צֹרֶךְ שֶׁיִלְבְּשֶׁנּוּ אַחֵר תְּחִלָה.
מדינא – מצד הדין המבואר בדברי חז"ל.
גיהוץ... – יש ויכוח בין הפוסקים אם הוא מתפרש כמו בעברית של היום, וזה הפירוש הראשון שבסוגריים, אלא שהמילים שם כתובים באידיש, או שהוא מתפרש לכיבוס מסיבי ורציני יותר, עם חומרי כביסה מתאימים.
לבן וחדש – שהגיהוץ ניכר בהם מאד וגורם להם להיות כמו חדשים.
במכובס – עם חומרי כביסה.
אִם אֵינוֹ מַחֲלִיף לְתַעֲנוּג אֶלָּא לְצֹרֶךְ, כְּגוֹן שֶׁהַכֻּתֹּנֶת שֶׁעָלָיו מְלֻכְלֶכֶת אוֹ מִשּׁוּם עִרְבּוּבְיָא[8], מֻתָּר אֲפִלּוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה, וּבַחֹל, אִם לְבָשָהּ אַחֵר תְּחִלָּה.
אינו מחליף לתענוג אלא לצורך - האיסור ללבוש בגדים מכובסים כמו שאר האיסורים באבלות, מטרתו למנוע מן האבל תענוג ופינוק, אבל לא אמור לגרום לו צער של ממש. ולכן, אינו חייב ללכת עם אותה הלבשה תחתונה במשך שבוע אם לבישתם גורמת לו צער, ולפי הרגלי החיים שלנו נחוץ להחליף הלבשה תחתונה וגרביים בשבעת ימי האבל, כאשר הם ספוגים בזיעה באופן שהמשך לבישתם גורם גירויים.
מלוכלכת - לכלוך בולט.
ערבוביא – לכלוך מצטבר, שגורם גירויים וגירוד.
מותר אפילו תוך שבעה – אבל לתענוג אסור תוך שבעה אפילו אם ילבשנו אחר תחילה.
ובחול – שבשבת וודאי מותר, אף שאין לובשים בגדי שבת כמו שיתבאר בסעיף י, אבל אסור ללבוש בשבת בגדים שלבישתם פוגעת בצורה משמעותית בעונג שבת שלו.
לבשה אחר תחילה – עד שהוא כבר לא מרגיש שהבגד מכובס.
הערות:
- מי שהוא איסטניס [אולי כולנו איסטניסים היום לעניין זה] ולבישת הלבשה תחתונה שלבשה אדם אחר גורמת לו סבל של ממש, והוא נגעל מזה, אפשר להקל שילבש הלבשה תחתונה נקייה, אלא שיניח אותה על הרצפה למשך זמן מה, כדי שלא יהיה מכובס טרי. וכמו כן, ניתן כמובן להקל באופן זה גם לגבי המנהג שלא ללבוש בגדים מכובסים כל שלושים יום המבואר בסעיף ז, ולמעשה במקרים רבים אפשר אפילו להקל יותר מזה, וכל אחד יעשה כהוראת רבותיו.
מוּתָּר לְכַבֵּס וּלְגַהֵץ לְאַחַר שִׁבְעָה לְלָבְשָׁם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, אוֹ לְלָבְשָׁם אֲפִלּוּ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים לְאַחַר שֶׁיִלְבְּשֵׁם אַחֵר.
מותר... – שאין איסור לכבס ולגהץ אלא בשבעה, מפני שהיא מלאכה, אבל לאחר שבעה מותרים כל הפעולות, אלא שאחר כך לא יוכל ללבשם שלא לפי הכללים שהתבארו בסעיפים הקודמים.
לאחר שלושים – ששוב אין שום איסור בלבישת בגדים מכובסים.
תוך שלושים לאחר שילבשנו אחר – כמו שהתבאר בסעיף ז.
אָסוּר לִלְבּוֹשׁ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים בִּגְדֵי שַׁבָּת אֲפִלּוּ בְשַׁבָּת[9], וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְִלְבּוֹשׁ בְּגָדִים חֲדָשִׁים. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, נָהֲגוּ אִסּוּר לִלְבּוֹשׁ בְּגָדִים חֲדָשִׁים כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ[10] (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן רטז סָעִיף ג). אַךְ אִם צָרִיךְ לָהֶם, יִתֵּן לְאַחֵר לְלָבְשָׁם תְּחִלָּה שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה יָמִים (סי' שפ"ט ועיין ברכ"י סימן ת' דמתיר ללבוש בגדי שבת).
בגדי שבת – אפילו אם אינם מכובסים טרי, כיון שבדרך כלל בבגדי שבת ניכר הגיהוץ, והם נחשבים כבגדים מגוהצים שאסורים בלבישה כל שלושים יום כמבואר בסעיף ז.
חדשים – אפילו אינם מגוהצים.
ללבוש בגדים חדשים – אבל בגדי שבת ישנים מותר גם לפי מנהג זה.
עיין לקמן – כיצד סופרים את שנים עשר החודשים הללו.
שנים או שלשה ימים – ואינו דומה למה שלמדנו בסעיפים ז-ט שדי בכך שילבשם אחר זמן מה, כי זה מספיק רק כדי שלא ייחשבו כמכובסים, אבל לא כדי שלא ייחשבו כחדשים, שבגד חדש ניכר עליו שהוא חדש במשך כמה ימים.
הערות:
- המנהג היום ללבוש בגדי שבת בשבת, כי מתייחסים ללבישת בגדי חול בשבת כאבלות בפרהסיא שהיא אסורה בשבת כמו שיתבאר בסימן ריט סעיף א. אבל מי שבגדי שבת ובגדי יום חול שלו אינם שונים באופן מהותי, ואין הרואים יכולים לדעת אם הם בגדי שבת או בגדי חול, נכון גם היום שלא ללבוש בגדי שבת.
הקדמה לסעיף יא:
המנהג באשכנז היה, שאשה יולדת אינה יוצאת מביתה למשך כחודש אחרי הלידה. ויציאתה הראשונה מביתה אחרי הלידה היתה לבית הכנסת, להתפלל ולהודות לה', ובעלה היה עולה לתורה והוא חיוב, כמו שביארתי בסימן עח סעיף יא. ובשבת זו היו מלוות אותה כל חברותיה לבית הכנסת, והיה כמו יום טוב שלה, ואם לא היתה לובשת בגדי שבת היה הדבר בולט מאד, הרבה יותר מסתם מי שאינו לובש בגדי שבת בשבת.
אִשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ שִׁבְעָה לְאֶבְלָהּ, שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה לָלֶכֶת בְּשַׁבָּת לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְאַחַר לֵדָתָהּ, וְנוֹהֲגוֹת שֶׁאוֹתָהּ שַׁבָּת הִיא לָהּ כְּמוֹ יוֹם טוֹב לִלְבּוֹשׁ בִּגְדֵי יְקָר וַעֲדִי זָהָב, מֻתֶּרֶת לִלְבּוֹשׁ בְּשַׁבָּת זוֹ בִּגְדֵי שַׁבָּת, אַךְ לֹא בִגְדֵי יוֹם טוֹב, שֶׁלֹּא תָזוּחַ דַּעְתָּהּ וְתִשְׁכַּח הָאֲבֵלוּת. וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְשַׁנּוֹת מְקוֹמָהּ (שו"ת פמ"א ח"ב סִימָן קכד) (א"ר וסד"ה).
הגיע זמנה – בכל קהילה היה מנהג ברור כמה שבתות אחרי הלידה היא יוצאת לבית הכנסת.
בגדי יקר ועדי זהב – בגדים מכובדים ותכשיטי זהב.
תזוח דעתה ותשכח האבלות – תתמסר לשמחה בצורה שלא תזכור כלל שהיא אבלה, וזה אסור, שהרי היא חייבת לנהוג אבלות בדברים שבצנעה.
לשנות מקומה – כמו שיתבאר בסעיף טו.
[1] אין לשבת על הקרקע, אלא ישב על מחצלת או על כסות דק. (בן איש חי ש"א דברים כ)
[2] וכך ההלכה.(חזון עובדיה אבלות ב, רנח).אך יש אומרים שאין לאבל לישן על מיטה, אלא ע"ג קרקע. (ש"ך שפז, א).
[3] ויש אומרים שאם הקבורה והמיתה לא היו ביום אחד, לא יניח תפילין ביום המיתה, אך יניח תפילין ביום הקבורה, ורוב הפוסקים סוברים שלא יניח גם ביום הקבורה, וראוי שיניח בצינעא בלי ברכה. (חזון עובדיה אבלות ב, רס).
[4] עיין בחזון עובדיה אבלות ב, רנט.
[5] אפילו אם היו לו בגדים מכובסין קודם האבלות, אסור לו ללבשן. (שולחן ערוך יו"ד שפט, א).
ובגדים תחתוניים כגון לבנים וגופיה, אם הזיע בהם מותר להחליפם בבגדים מכובסים. (חזון עובדיה אבלות ב, רפב).
[6] גיהוץ, אסור כל שלושים, שהוא מחזיר הבגד לחידושו, ולא אסרו אלא בגד חדש ולבן. (חזון עובדיה אבלות ב, שג).
באבלות על אביו ואמו אסור ללבוש בגד חדש לבן מגוהץ, עד שיגיע הרגל שאחר שלושים, ויגערו בו חבריו. ולגהץ בלי ללבוש, מותר. (חזון עובדיה אבלות ב, שג).
[7] לדעת הספרדים, כיבוס אסור רק בשבעה ולא בשלושים. (שולחן ערוך יו"ד שפט, א).
[8] וכן אם לבש את הבגד שעליו הרבה זמן, ואירעו אבל. מותר לו ללבוש בגדים המכובסים, על ידי שקודם ילבשם אדם אחר. (חזון עובדיה אבלות ב, רפג).
כתם שנפל על בגד, נראה שמותר לכבסו במגבת או בחומר ניקוי, כי אם לא יכבס ישאר הכתם. (חזון עובדיה אבלות ב, רפה).
לכבס בגדי הקטנים מותר, שאין אבלות נוהגת בקטנים. (חזון עובדיה אבלות ב, רפד).
[9] האבל מחליף בגדיו לבגדי שבת גם בשבת שבשבעה. ויחליף בגדיו סמוך לשקיעת החמה, ואז גם ינעול מנעליו. והאשה תעשה זאת אחר הדלקת נרות. (חזון עובדיה אבלות ג, פ).
[10] בגדים חדשים שאינם לבנים מעיקר הדין מותר ללבוש אחר ה'שבעה'. אולם יש אומרים שאסור כל בגד חדש עד לאחר יום שלושים, וכשהוא אבל על אב ואם, אסור עד לאחר י"ב חודש. (ילקוט יוסף אבלות לח, ג).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך