אָבֵל שֶׁהוֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ, מֻתָּר בְּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וְיָשִׂים קְצָת עָפָר בְּסַנְדַּלָיו. וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִנְעוֹל סַנְדָּל, יַעֲשֶׂה כֵּן (שפ"ב).
שהולך בדרך – מחוץ לעיר.
קצת עפר – כדי להרגיש את הצער כאילו הולך יחף.
בכל מקום שצריך לנעול סנדל – כגון שהולך להיפגש עם שר חשוב והוא יקפיד עליו אם יבוא יחף, וכן ההולך במקום שמצויים נחשים או עקרבים, וכן מי שהצינה תזיק לו, שלכל אלו מותר לנעול את הסנדל.
אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְגַם בְּחִבּוּק וְנִשּׁוּק[1]. אֲבָל שְׁאָר דְּבַר קֻרְבָה, כְּגוֹן מְזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָעַת הַמִּטָּה וְכַדּוֹמֶהּ, מֻתָּר, בֵּין בַּאֲבֵלוּת דִּידֵהּ, בֵּין בַּאֲבֵלוּת דִּידָהּ (שפ"ג).
תשמיש המיטה – ייחסי אישות.
שאר דבר קורבה – כל המבואר בסימן קנג סעיפים ד-יג.
דידיה – שלו.
דידה – שלה.
הערות:
- בסימן ריג סעיף ד יתבאר דין קירבת החתן לכלה כאשר הם אבלים.
אָסוּר בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, וְאָבֵל אָסוּר בְּשִׂמְחָה. וְאָסוּר בַּתּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. אֲבָל מֻתָּר לִקְרוֹת בְּאִיּוֹב וּבְקִינוֹת, וּבִדְבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּסֵפֶר יִרְמְיָה, וּבִגְמָרָא פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין, דְּמַיְרִי מִדִינֵי מְנֻדֶּה וְאָבֵל, וּבְמַסֶּכֶת שְׂמָחוֹת. וּבְסִפְרֵי פּוֹסְקִים, מֻתָּר לִלְמוֹד הִלְכוֹת אֲבֵלוּת[2]. וְגַם בִּדְבָרִים שֶׁהוּא מֻתָּר לִלְמוֹד, אָסוּר לְעַיֵן קֻשְיָא אוֹ תֵרוּץ.
דכתיב – תהילים יט ט.
תלמוד – גמרא.
קינות – מגילת איכה.
דברים הרעים שבספר ירמיה – עיין פירוט בסימן קכד סעיף ה.
דמיירי – שעוסק.
מסכת שמחות – ברייתא שעוסקת בדיני אבלות.
הלכות אבלות – שולחן ערוך חלק יורה דעה מסימן שלז עד סימן תג. קיצור שולחן ערוך מסימן קצג עד סימן רכא.
לעיין קושיא או תירוץ – מותר להתבונן במה שהוא לומד, אבל אסור לגלוש לעניינים אחרים, ולא לשכוח את האבלות מרוב העיון.
מְלַמֵּד שֶׁהוּא אָבֵל, לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים, מֻתָּר לוֹ לִלְמוֹד עִם הַתִּינוֹקוֹת כָּל הַדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִין, וְלֹא יִתְבַּטְּלוּ מִלִּמּוּדָם, כִּי תִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֲשֶׁר הֶבֶל פִּיהֶם נָקִי מֵחֵטְא, חָבִיב יוֹתֵר מִלִּמּוּד שֶׁל גְּדוֹלִים. וְכֵן אָבֵל שֶׁיֶשׁ לוֹ בָּנִים קְטַנִּים, לֹא יִתְבַּטְּלוּ מִלִּמּוּדָם, שֶׁהֲרֵי אֵינָם חַיָבִים בַּאֲבֵלוּת.
ללמוד עם התינוקות – בביתו.
ולא יתבטלו מלימודם – וגם לא יעמיד להם ממלא מקום, כי לא מכל אדם ניתן ללמוד, ואחר שהתרגלו לסגנון של מלמד זה יתכן שאצל מלמד אחר לא ילמדו.
חביב יותר מלימוד של גדולים – וגם ללמד תלמידים גדולים היו נוהגים הקדמונים להקל אחר שלושה ימים, ואם כן בוודאי ניתן להקל לילדים.
שיש לו בנים קטנים – שגם הם קרובי משפחה והיו אמורים להתאבל.
אינם חייבים באבלות – קטנים אינם חייבים באבלות מן הדין, כמו שיתבאר בסימן ריז סעיף ב, וגם אם רוצים להתאבל יש לעשות כן רק עד כמה שאין הדבר מתנגש עם לימוד התורה שלהם.
הערות:
- במציאות של היום, ילדים רבים זקוקים לימי התאוששות רגשית לפני שחוזרים ללימודם, ואין כוונת הלכה זו אלא שילדים שיכולים או אפילו רוצים לחזור לשיגרה, יש לאפשר להם את זה, ולא לנסות ללמד אותם שבימי האבל אסור ללמוד תורה.
אֲפִלּוּ הָאָבֵל הוּא כֹהֵן וְאֵין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר, אָסוּר לוֹ לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה[3] (שפ"ד).
אחר – כהן אחר.
אסור לו לעלות לתורה – בימות החול, אבל בשבת יתבאר בסימן ריט סעיף ב אם הוא צריך לעלות או לא.
בִּתְפִלָּתוֹ כָּל שִׁבְעָה, לֹא יֹאמַר פִּטוּם הַקְּטֹרֶת, וְגַם לֹא יֹאמַר סֵדֶר מַעֲמָדוֹת. וּבְפֶרֶק אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן, לֹא יֹאמַר יְהִי רָצוֹן כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי וְכוּ'[4] (דְּאָבֵל אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו). וּכְשֶׁעוֹשֶׂה הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַל הַכּוֹס, לֹא יֹאמַר פְּסוּקֵי שִׂמְחָה שֶׁקּוֹדְמִים לָהּ, אֶלָּא יַתְחִיל מִן הַבְּרָכוֹת.
פטום הקטורת – דרך הייצור והרכב הקטורת שהיו מקריבים בבית המקדש.
סדר מעמדות – בזמן בית המקדש היו עם ישראל מחולקים לעשרים וארבע קבוצות, שבכל שבוע קבוצה אחרת היו עולים לירושלים כדי לעמוד ליד הכהנים כאשר הם מקריבים את קרבנות הציבור עבור כל עם ישראל. ואלו שלא יכלו לעלות, היו מתאספים בעריהם, וצמים וקוראים בתורה ומתפללים על עם ישראל. והקדמונים סידרו סדר של פסוקים ומשנה של מסכת תמיד, מחולקים לימי השבוע, זכר למעמדות שהיו בזמן בית המקדש, וקוראים להם 'סדר מעמדות', ואין אומרים אותם בציבור כדי לא להטריח את הציבור, והם מיועדים ליחידים שעתותיהם בידיהם.
פרק איזהו מקומן – הפרק החמישי של מסכת זבחים, שהוא מסכם את דרך הקרבתם של הקרבנות השונים. ואת הפרק עצמו מותר להגיד, שהוא חלק מסדר היום, כמבואר בסימן קכד סעיף ה.
יהי רצון כאילו הקרבתי וכו' – תפילה שמבוססת על מה שאמרו חכמינו "שכל זמן שקורין בסדר הקרבנות מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן". והמליצו הקדמונים לומר כל בוקר את הקטעים בתורה שעוסקים בקרבנות השונים, ואחרי כל סוג קרבן לומר תפילה זו. ויותר מאוחר נהגו לומר את התפילה תוך כדי פרק איזהו מקומן, אחרי כל קרבן המוזכר שם.
דאבל אינו משלח קרבנותיו – אסור לאבל להקריב קרבנות בימי אבלו, ואפילו לשלוח אדם אחר שיקריב עבורו את הקרבנות בזמן שהוא מתאבל בבית, אסור.
פסוקי שמחה – המנהג לומר לפני הבדלה פסוקים העוסקים בשמחה של מי שבוטח בה', כמו (ישעיה יב ב-ג) 'הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה, ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה', כל אחד לפי מנהגו. ופסוקים אלו אינם חובה, וכוללים דברי שמחה ודברי תורה שאסור לאבל לאומרם.
אָבֵל תּוֹךְ שִׁבְעָה, אֵין לוֹ לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה אֶלָּא אִם אֵין שָׁם אַחֵר שֶׁיִתְפַּלֵל. אַךְ אִם הוּא אָבֵל עַל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, נוֹהֲגִין שֶׁמִּתְפַּלְּלִין לִפְנֵי הַתֵּבָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֶשׁ שָׁם אַחֵר. וּבְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, נוֹהֲגִין שֶׁאֵינוֹ מִתְפַּלֵל לִפְנֵי הַתֵּבָה כָּל הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּדְלֵיכָּא אַחֵר. וְאִם הָיָה דַרְכּוֹ לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה גַּם קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָּה אָבֵל, יֵשׁ לְהַתִּיר בְּכָל עִנְיָן[5] (מֵאִיר נְתִיבִים סִימָן פ). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכח סָעִיף ח (שע"ו שפ"ד).
להתפלל לפני התיבה – להיות שליח ציבור.
אבל על אביו או אמו – שתפילת הבן כשליח ציבור מועיל לנשמתם, ואפילו יותר מקדיש, כמבואר בסימן כו סעיף יד.
נוהגין שמתפללין לפני התיבה – בבית האבל, אבל לא בבית הכנסת.
בדליכא – כשאין.
דרכו להתפלל – ואין הוא מתפלל בגלל שהוא אבל, אלא בגלל שהוא היה רגיל בכך בלי קשר לאבלות.
להתיר – אם הוא רוצה בכך וגם הציבור רוצים בכך, כמבואר בסימן טו סעיף יב.
סימן קכח סעיף ח – באילו נסיבות אבל יכול להיות שליח ציבור בימים נוראים.
שְׁאִילַת שָׁלוֹם כֵּיצַד. שְׁלשָׁה יָמִים הָרִאשוֹנִים, אֵינוֹ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וְאִם אֲחֵרִים שֶׁלֹּא יָדְעוּ שֶׁהוּא אָבֵל שָׁאֲלוּ בִשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֵם שָׁלוֹם[6], אֶלָּא יוֹדִיעֵם שֶׁהוּא אָבֵל. וּלְאַחַר שְׁלֹשָׁה עַד שִׁבְעָה, אֵינוֹ שׁוֹאֵל. וְאִם אֲחֵרִים שֶׁלֹּא יָדְעוּ שָׁאֲלוּ בִשְׁלוֹמוֹ, מֵשִׁיב לָהֶם. מִשִּׁבְעָה עַד שְׁלֹשִׁים, הוּא שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אֲחֵרִים, שֶׁהֲרֵי הָאֲחֵרים שְׁרוּיִן בְּשָׁלוֹם. וְאֵין אֲחֵרִים שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא אֵינוֹ שָׁרוּי בְשָׁלוֹם. וְאִם לֹא יָדְעוּ וְשָׁאֲלוּ, מֵשִׁיב לָהֶם. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל אָדָם[7] (שפ"ה).
שאילת שלום – במובן מצומצם הכוונה לברכה שכוללת את המילה שלום, כמו צאתכם לשלום, שלום עליכם, לכו לבתיכם לשלום, וכל הדומה לזה, ולשון 'שאילת' שלום מתפרש, שהוא שואל ומבקש מה' שיברך את חברו בשלום. ובצורה מורחבת יותר משתמשים בביטוי זה לכל ברכה הנאמרת בפגישה או פרידה, גם אם אינה כוללת את המילה שלום, כמו בוקר טוב, לילה טוב, נסיעה טובה, ה' ישמור אותך, וכל הדומה לזה.
אינו שואל בשלום כל אדם – אינו מקבל את פני המנחמים בברכה כלשהי, בין אם היא כוללת את המילה שלום ובין אם לא, שהאבל בשבעת ימי האבל צריך למעט בדיבור ולהתכנס בתוך אבלותו. אבל מותר לו להרכין את ראשון או לעשות תנועות בידים שמשמעותם שלום.
יודיעם שהוא אבל – ואסור לו לברכם. אבל אינו יכול להתעלם מברכתם, שלא ייראה כגזלן, שהרי מי שחברו נתן לו שלום ולא החזיר לו שלום נקרא גזלן.
הוא שואל בשלום אחרים – אפילו ברכות שכוללות את המילה שלום.
אין אחרים שואלין בשלומו – ברכות הכוללות את המילה שלום. ונהגו שלא לומר גם ברכות אחרות, אף שמן הדין היה צריך להיות שמותר.
הרי הוא כשאר כל אדם – ומותר לאחרים לברכו בשלום במדינות שאין הרגילות לכלול את המילה 'שלום' בברכות. ובארצנו שנהוג לומר שלום, לאבל על שאר קרובים מותר לומר שלום אחר שלושים, אבל לאבל על אביו ואמו אין לומר שלום עד שנים עשר חודש.
כֵּיוָן שֶׁהוּא אָסוּר בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר בִשְׂחוֹק. וְלָכֵן כָּל שִׁבְעָה לֹא יֹאחַז תִּינוֹק בְּיָדוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבִאֶנּוּ לִידֵי שְׂחוֹק[8]. וְכֵן אָסוּר לוֹ לְהַרְבּוֹת בִּדְבָרִים עִם הַבְּרִיּוֹת. אַךְ אִם עוֹשֶׂה לִכְבוֹד רַבִּים, כְּגוֹן שֶׁרַבִּים בָּאִים לְנַחֲמוֹ, מֻתָּר לוֹ לוֹמַר לָהֶם לְכוּ לְבָתֵּיכֶם לְשָׁלוֹם, דְּלִכְבוֹד רַבִּים שָׁרֵי [שצ"א, שפ"ה].
שאסור בשחוק – צחוק. שהרי אפילו דיבור של מילים בודדות אסרו לו אם אין עניינם שייכים לאבלות ולזכרון המת.
תינוק – או פעוט.
אם עושה – אם שואל בשלומם.
כגון שרבים באים לנחמו - ואין זה מכבודם שלא יודה להם ויברכם.
שרי – מותר.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁאוֹל בִּשְׁלוֹם אֲבֵלִים בַּשַׁבָּת, שׁוֹאֲלִים. וְהָאָבֵל נוֹתֵן שָׁלוֹם לְכָל אָדָם בַשַׁבָּת, כִּי דָבָר שֶׁבְּפַרְהֶסְיָא הוּא (שפ"ה).
שנהגו לשאול – וכן מותר לשאול בשלומם במקום שאין מנהג ברור.
דבר שבפרהסיא הוא – הנהגת אבלות פומבית אסורה בשבת כמבואר בסימן ריט, ומה שיש מקומות שאין שואלים בשלום אבלים בשבת אינו נחשב אבלות בפרהסיא, כי אין זה מפני אבלותו אלא מפני שאינו שרוי בשלום, כמו שהתבאר בסעיף ו.
מֻתָּר לְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ אֲפִלּוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה כְּשֶׁהוּא צָרִיךְ, כְּגוֹן בַּחֲנֻכָּה אוֹ עַל פְּרִי חָדָשׁ וְכַדּוֹמֶה [או"ח תקנ"א].
אפילו תוך שבעה – אף שהתבאר בסימן קכב סעיף ב שאין מברכים שהחיינו בתקופת בין המצרים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, אין זה אלא בגלל שהזמן הוא זמן פורענות, ולא מתאים להודות על שהגיע לזמן כזה. אבל אבל פרטי שאינו קשור לזמן, אינו מהווה מניעה מלברך שהחיינו.
וכדומה – דיני ברכת שהחיינו מתבארים בסימן נט.
[1] ובחזון עובדיה אבלות (ב, קעו) כתב כדברי הראשונים המתירים חיבוק ונישוק.
[2] וגם בהלכות המותרות ל'אבל' אסור כשהוא מלמד לאחרים. ואם הוא ת"ח שרבים צריכים לו, מותר אפילו בהלכות אחרות. (חזון עובדיה אבלות ב, קפא).
גם הבאים לבית האבל אינם רשאים ללמוד תורה בינם לבין עצמם, אבל לעילוי נשמת הנפטר מותר. (חזון עובדיה אבלות ב, קפא).
מותר לעיין בדברים המותרים לו, ואם התחדש לו דברים מותר לו לכתבם. אבל לעיין בלימודו כדי לחדש ולישא ולתת בפוסקים אסור. וללמוד ספרי מוסר מותר. (חזון עובדיה אבלות ב, קצ).
לימוד בהרהור, יש אוסרים ויש מתירים. והמהרהר בדברי תורה בשבת שב'שבעה', יש לו על מה לסמוך. (חזון עובדיה אבלות ב, קצז). וגם מי שרגיל לומר 'חוק לישראל' כל יום, לא יאמר זאת בימי אבלו. (חזון עובדיה אבלות ב, רו).
[3] החזון עובדיה (אבלות ב, רלא)כתב, שבשבת אם אין שם כהן אחר, עולה ה'אבל' לתורה.
[4] אין אומרים תחנון בבית האבל, ולא למנצח יענך ה', ואין מזכירין ואני זאת בריתי, וכן אין אומרים תפלה לדוד, ואפילו אין האבל שם. ואם האבל בבית כנסת, אומרים הכל, ורק בליל הז' כשמתפללים מנחה וערבית ועושים אזכרה ולכבודו באים הציבור, אין אומרים תחנון. (חזון עובדיה אבלות ג, יג).
אפשר להביא ספר תורה מבית הכנסת לקרוא בו בשני וחמישי, ורק שיהיה הארון של הספר תורה במקום מכובד.(חזון עובדיה אבלות ג יח). האבל לא נושא כפיו, וכהן המתפלל בבית האבל נושא את כפיו. פיטום הקטורת אומרים בבית האבל. גם מזמור לתודה אומרים, וגם שירת הים אומרים, ויש אומרים שלא לאמרם. (חזון עובדיה אבלות ג, ד-ח).
ברכת 'מעין שבע' אין אומרים בבית האבל, ובעיר העתיקה בירושלים אומרים גם ברכה זו בבית האבל, ובשאר המקומות אין אומרים אותו. (חזון עובדיה אבלות ג, מא).
ואני זאת בריתי במנחה של שבת, אומרים בבית האבל, ורק האבל מדלג. (חזון עובדיה אבלות ג, מח).
צדקתך במנחה של שבת, יש אומרים שאין לומר, ושב ואל תעשה עדיף. (חזון עובדיה אבלות ג, מט).
[5] 'אבל' הרגיל לקרוא בתורה לציבור בבית הכנסת באופן קבוע, מותר לו לקרוא להם בשבת, דהוי מילי דפרהסיא. (חזון עובדיה אבלות ב, רכז).
[6] מה שיש שנוהגים ללחוץ ידי האבל ולאחל לו אריכות ימים, אינו בכלל שאילת שלום, ומותר לנהוג כך. וכן מותר לאבל לקוד בראשו, או בידו לאות שלום, ואינו בכלל שאילת שלום. (חזון עובדיה אבלות ב, רמט).
[7] השולחן ערוך (יו"ד שפה, א) כתב, אבל על אביו ואמו, לאחר שבעה שואל בשלום אחרים, ואין אחרים שואלים בשלומו כל י"ב חודש.
[8] ואם לתינוק יש געגועים אליו ואם לא יקחנו יבכה ויצטער, מותר לקחתו קצת זמן שירגע. וכשאפשר, יעשה זאת בצינעא. (חזון עובדיה אבלות ב, שטו).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך