בְּהֵמוֹת שֶׁל הָאָבֵל הַמֻּשְׂכָּרִים לְאַחֵר, מֻתָּר הַשּׂוֹכֵר לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה, כֵּיוָן שֶׁשְּׂכָרָם קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָה אָבֵל, וּשְׂכִירוּת קַנְיָא, וְהַוְיָן שֶׁל הַשּׂוֹכֵר. וּלְאַחַר כְּלוֹת יְמֵי הַשְּׂכִירוּת, אָסוּר[1].
בהמות – וכן חפצים כמו מכוניות.
שכרם קודם שנעשה אבל – ונמצא שהאבל לא עשה שום איסור במה שהשכירם. ובדיעבד גם אם עבר האבל על הדין, והשכירם אחרי שנעשה אבל, מותר לשוכר לעשות בהם מלאכה, ובפרט אם לא ידע השוכר שהמשכיר אבל.
שכירות קניא והויין של השוכר – הסכם השכירות, ברגע שהשוכר לקח את הבהמה או את החפץ לרשותו, נחשב כמו קנייה לזמן מוגבל, והחפץ הפך להיות שייך לגמרי לשוכר למשך תקופת השכירות.
לאחר כלות ימי השכירות – גם אם בנסיבות רגילות האבל היה מסכים להארכת תקופת השכירות.
מֻתָּר לָאָבֵל לְקַבֵּל מְלָאכָה לַעֲשׂוֹתָהּ אַחַר יְמֵי אֶבְלוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁקֹל וְלֹא יִמְדֹּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁאָר פְּעָמִים.
ובלבד שלא ישקול – אלא רק יסכם באופן כללי.
הָיְתָה לָאָבֵל אֵיזוֹ מְלָאכָה בְּיַד אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁהִיא בְקַבְּלָנוּת וְקִבֵּל אֶת הַמְּלָאכָה קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה אָבֵל וְגַם הִיא בְצִנְעָא בְּבֵיתוֹ שֶׁל בַּעַל הַמְּלָאכָה, לָכֵן מֻתָּר לוֹ לַעֲשֹוֹתָה.
מלאכה ביד אחר – מסוגי המלאכות שהזכרנו בסעיף ט.
בקבלנות – משולם לפי עבודה ולא לפי שעות, כך שהעובד עושה מלאכה עבור עצמו.
קודם שנעשה אבל – אבל אם קיבלה אחר שנעשה אבל, אסור לו לעשותה כל ימי אבלו.
וגם היא בצנעא – צריך את שני התנאים בשביל להתיר, גם שהעבודה בקבלנות, וגם שלא יהיה ידוע שהמלאכה של האבל, אבל אם ידוע שמדובר במלאכת האבל אסור, כמו שיתבאר בסעיף יג, שהרי לא כולם יודעים שזה בקבלנות.
מְלֶאכֶת בִּנְיָן שֶׁל הָאָבֵל, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי גוֹי וּבְקַבְּלָנוּת וּבְמָקוֹם רָחוֹק שֶׁאֵין יִשְׂרְאֵלִים דָּרִים שָׁם, אָסוּר. וּמְלֶאכֶת שָׂדֵהוּ בְיַד אֲחֵרִים בְּקַבְּלָנוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נוֹתֵן לַפּוֹעֵל שָׂכָר קָצוּב בְּעַד כָּל עֲבוֹדוֹת הַשָׂדֶה, חֲרִישָׁה וּזְרִיעָה וּקְצִירָה וְכַדּוֹמֶה, יֵשׁ מַתִּירִין וְיֵשׁ אוֹסְרִין.
שאין ישראלים דרים שם – אבל יכולים להגיע לשם. ובשבת, אם הקבלן גוי, והוא במקום רחוק, מותר, כמו שהתבאר בסימן עג סעיף ה.
בעד כל עבודות השדה – או בעד אחת מהם.
יש מתירין ויש אוסרין – כי מצד אחד כולם יודעים שמקובל לתת שדות באריסות (שזה מותר כמו שלמדנו בסעיף ח) ומצד שני, הרי זאת לא האמת, ויתכן שיתברר לאנשים שהעובד שם אינו אריס, ויחשדו שהוא שכיר יום (שזה למדנו שם שאסור).
הערות:
- למעשה דומים הלכות מלאכה לאבל על ידי אחר להלכות מלאכה על ידי גוי בשבת, שהתבארו בסימן עג. ועיין מה שכתבתי שם בהערה לסעיף ה.
מְלָאכוֹת הַבַּיִת, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְלָאכָה לָאָבֵל, וּמֻתָּר לְאִשָּׁה בִימֵי אֶבְלָהּ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל וְלַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵי הַבַּיִת מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָהּ[2]. אֲבָל מַה שֶּׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהּ, אָסוּר. וְכֵן מְשָׁרֶתֶת שֶׁאֵרַע לָהּ אֵבֶל, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְשָׁרֶתֶת בְּשָֹכָר, מֻתָּר לָהּ לַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵי הַבָּיִת. אֲבָל לֹא תַעֲשֶׂה מַה שֶּׁאֵינוֹ צָרְכֵי הַבַּיִת אֶלָּא לְהַרְוִיחַ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶלֹּא תֵצֵא מִן הַבַּיִת, כְּמוֹ שְׁאָר אָבֵל.
אין בהן משום מלאכה לאבל – לא אסרו אותם לאבל.
מה שצריך לה – ולבני הבית.
כל צרכי הבית – כל מה שמותר לאשה אבלה לעשות בביתה.
כמו שאר אבל – שאסור לו לצאת מן הבית כמו שיתבאר בסימן ריד.
שְׁנֵי שֻׁתָּפִים חֶנְוָנִים שֶׁאֵרַע אֵבֶל לְאֶחָד מֵהֶם, נוֹעֲלִים חֲנוּתָם[3], שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה הַשֻׁתָּף בְפַרְהֶסְיָא[4]. אֲבָל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֲפִלּוּ בְעֵסֶק הַשֻּׁתָּפוּת. וְאִם הָאָבֵל הוּא אָדָם חָשׁוּב וְהַשֻׁתָּפוּת נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁיֵשׁ לָאָבֵל חֵלֶק בּוֹ, אָסוּר לַשֵּׁנִי לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ בְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וּבִמְקוֹם שֶׁיֵשׁ הֶפְסֵד גָּדוֹל אִם גַּם הַשֻׁתָּף שֶׁל הָאָבֵל לֹא יִפְתַח הֶחָנוּת, יַעֲשׂו שְׁאֵלַת חָכָם אִם לְהַתִּיר לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים[5] (וְעַיֵּן בְּהַגָּהוֹת הג' מהרב"פ זצ"ל ובחכ"א קוֹנט' מַצֶבֶת מֹשֶׁה סִימָן ד' ובברכ"י) (סי' ש"פ).
חנוונים – שבדרך כלל שניהם יושבים בחנות, ביחד או בתורנות.
השותפות נקראת על שמו שיש לאבל חלק בו – ידוע שגם הדברים שהשותף השני עושה בתוך ביתו הם חלק מן העסק של האבל.
הפסד גדול – מניעת רווח גדול לשני השותפים. אבל אם יש הפסד ממש, הוי דבר האבד ומותר לעשות על ידי אחר.
אָסוּר לִרְחוֹץ כָּל גוּפוֹ אֲפִלּוּ בְצוֹנֵן. אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, בְּחַמִּין אָסוּר וּבְצוֹנֵן מֻתָּר. וּרְחִיצָה בְחַמִּין, אֲסוּרָה כָּל שְׁלֹשִׁים, וַאֲפִלּוּ לָחֹף הָרֹאשׁ. וְגַם רְחִיצַת כָּל הַגּוּף[6] בְּצוֹנֵן אִם הִיא לְתַעֲנוּג, אֲסוּרָה כָּל שְׁלֹשִׁים[7]. וְאִשָּׁה לְצֹרֶךְ חֲפִיפָה שֶׁקֹּדֶם טְבִילָה, מֻתֶּרֶת לִרְחוֹץ בְחַמִּין לְאַחַר שִׁבְעָה. (וּלְעִנְיַן לְבִישַׁת לְבָנִים, עַיֵן לְעֵיל סִימָן קנט סָעִיף ה)
אסורה כל שלושים – אין זה מן הדין, אבל נהגו כן בני אשכנז. ואפילו לכבוד שבת, כמבואר בסימן רטז סעיף ב.
אם היא לתענוג – כמו שחיה בים או בבריכה, אבל מותר לרחוץ כדי להעביר את הזיעה, או לצורך קיום מצוות עונה. וצונן לאו דוקא אלא העיקר שלא יהיו חמין שיש בהם תענוג.
לצורך חפיפה שקודם טבילה – התבאר בסימן קס, ובסימן קסא סעיף ג.
לאחר שבעה – אבל תוך שבעה אסור לה, כי בכל מקרה אין לה בשביל מה לטבול, שהרי אסורה בתשמיש המיטה.
לבישת הלבנים – שצריכה לרחוץ לפני שמתחילה לספור שבעה ימים נקיים.
יוֹלֶדֶת שֶׁאֵרַע לָהּ אֵבֶל וְהִיא צְרִיכָה לִרְחוֹץ, מֻתֶּרֶת גַּם בְּתוֹךְ שִׁבְעָה. אַךְ בְּיוֹם רִאשוֹן, יֵש לְהַחְמִיר אִם אֵין לָהּ צֹרֶךְ כָּל כָּךְ. וְכֵן מִי שֶׁהוּא אִסְטְנִיס שֶׁאִם לֹא יִרְחַץ, יִצְטַעֵר הַרְבֵּה וְיָבוֹא לִידֵי מֵחוֹשׁ, מֻתָּר לוֹ לִרְחוֹץ[8]. וְכֵן מָאן דְּאִית לֵהּ עִרְבּוּבְיָא בְרֵישֵהּ, מֻתָּר לוֹ לָחֹף רֹאשׁוֹ בְּחַמִּין.
והיא צריכה לרחוץ – כל יולדת יש לה צורך להתרחץ.
יום ראשון – יום הקבורה, או יום השמועה.
אין לה צורך כל כך – אם מדובר רק בהרגשה נעימה יותר, אבל האחיות המטפלות בה אינן חושבות שיש הכרח שתרחץ דוקא היום.
אסטניס – מפונק.
מותר לו לרחוץ – בצונן, או בפושרים, לפי יכולתו.
מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה – מי שמגרד לו הראש.
בחמין – ואפילו בתוך שבעה.
אָסוּר לָסוּךְ אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא אִם מְכַוֵן לְתַעֲנוּג. אֲבָל אִם הוּא מְכַוֵּן לְהַעֲבִיר הַזֹּהֲמָא, מֻתָּר. וּמִכָּל שֶׁכֵּן מִשּׁוּם רְפוּאָה, כְּגוֹן שֶׁיֶשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ.
לסוך - היו רגילים בעבר לסוך את הגוף בשמן לתענוג. ובזמננו יש נשים הסכות את גופן בתחליבים או שמנים, והוא כעין סיכה של זמנם, ואסור בימי אבלם.
זוהמא – ריח הזיעה, ולכן מותר להשים דיאודורנט.
חטטין – פצעים.
מִי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו, שֶׁאֵרְעוּ לוֹ שְׁתֵּי אֲבֵלֻיוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, מֻתָּר לוֹ לִרְחֹץ בְצוֹנֵן (שפ"א).
מותר לו לרחוץ בצונן – שלא לתענוג, כי לתענוג נוהגים איסור כל שלושים יום כמו שהתבאר בסעיף א.
הערות:
- כמו שאסור לרחוץ בימי האבל, כך אסור לאשה להתאפר, להתבשם, ולהתייפות כל שבעה. ונערה שעדיין אינה עומדת להינשא, או אלמנה, אסורה בכל זה כל שלושים. יוצאת מכלל זה כלה בשלושים הימים הראשונים אחרי נישואיה, שמותר לה להתייפות בכל דרך כדי שלא תתגנה על בעלה אפילו בתוך שבעת ימי האבל, וכן נערה שהגיעה לפרקה מותרת להתאפר אפילו בשבעה, אבל לא להתרחץ במים חמים.
אִסּוּר נְעִילַת הַסַּנְדָּל, הוּא דַוְקָא בְּשֶׁל עוֹר. אֲבָל שֶׁל בֶּגֶד אוֹ שֶׁל גֶּמִי אוֹ שֶׁל שֵׂעָר אוֹ שֶׁל עֵץ, מֻתָּר[9]. דְלָא מִקְרֵי מִנְעָל אֶלָּא שֶׁל עוֹר. מִנְעָל שֶׁל עֵץ וּמְחֻפֶּה עוֹר, אָסוּר. אַף עַל פִּי שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, מִכָּל מָקוֹם מְבָרֵךְ בַּבֹּקֶר שֶׁעָשָׂה לִי כָל צָרְכִּי.
סנדל – נעליים או סנדלים.
בגד – בד, גרביים או נעלי בד.
גמי – סיב הגדל מסביב לעצים.
מותר – ואפילו נעלי גומי, ועור סינטטי, ונעלי ספורט מותרים.
של עץ ומחופה עור – וכן נעל שהסוליה של עור והחלק העליון סינטטי, או הפוך, אסור.
שעשה לי כל צרכי – שתוקנה על ההנאה שיש בנעילת נעליים, כמו שהתבאר בהקדמה לסימן ז. והסיבה שגם אבל יכול לברך, התבארה בסימן ז סעיף ג.
יוֹלֶדֶת, כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם לְלֵדָתָהּ, מֻתֶּרֶת בִּנְעִילַת הַּסַּנְדָּל, וְכֵן חוֹלֶה [וּמִי] שֶׁיֵשׁ לוֹ מַכָּה בְרַגְלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַצִּנָּה קָשָה לָהֶם.
שהצינה קשה להם – הקור שחודר דרך הרגליים מזיק להם.
הערות:
- בימינו שיש מגוון רחב של נעליים נוחות ומגינות מפני הקור, שאינם עשויים מעור, ומותרים לאבל, יש להשתדל שגם יולדות וחולים ינעלו נעליים כאלו.
[1] מי שיש לו מונית ודרכו להשכירה לנהג, וקרה לו אבל, אסור להשכיר המונית בימי אבלו, אלא אם כן השכיר את המונית קודם ימי אבלו, ועדיין לא נגמר זמן השכירות. (חזון עובדיה אבלות ג, קנא).
[2] וכן מותר לה לשטוף את הבית.(יביע אומר ה מא)
[3] ואם השותף נמצא בעיר אחרת ואינו יודע מהאבל של שותפו, אינו חייב לומר לו ומותר לו לפתוח חנותו. (חזון עובדיה אבלות ב, קנד בהע').
[4] ואם יש לכל אחד מהשותפים חנות אחרת, והם רק חולקים ברווחים, מותר לשותף לפתוח חנותו. (חזון עובדיה אבלות ג, קנב).
[5] שני שותפים שארע לאחד מהם אבל, חייב השותף לנעול חנותו. ומכל מקום רשאי לעשות בצנעא בתוך ביתו אפי' בעסק השותפות. (חזון עובדיה אבלות ב קנב)
[6] 'אבל' בעל קרי אסור לו לטבול לקריו. (חזון עובדיה אבלות ב, קנט).
רחיצה שאינה לתענוג, כגון לנקות לכלוך או דם, מותר, ואפילו במים חמים. וכן יכול ליטול ידיו כרגיל כשקם משנתו ומברך, או כשיוצא מבית הכסא, או כשאוכל לחם. (חזון עובדיה אבלות ב, קנט).
[7] אבל לדעת השולחן ערוך (יו"ד שפא, א), אסורה הרחיצה רק ז' ימים.
[8] ורק מי שידוע שאם לא ירחץ יצטער הרבה ויבוא לידי מיחוש, נקרא איסטניס ומותר לו להתרחץ. (חזון עובדיה אבלות ב, קסב).
[9] ויש מחמירים גם במנעלים שאינם של עור כשלא מרגיש את קושי הקרקע, ויש מתירים כל שאינו מנעל של עור, והלכה כמתירים. (חזון עובדיה אבלות ב, קעב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך