אֵין אוֹמְרִים הַלֵּל בְּבֵית הַנִּפְטָר, אִם יֵשׁ שָׁם אָבֵל תּוֹךְ שִׁבְעָה (מִשּׁוּם דַּהֲוֵי כְּמוֹ לוֹעֵג לָרָשׁ, שֶׁאוֹמְרִים בּוֹ, לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ). וְאִם יֶשׁ שָׁם חֶדֶר אַחֵר, יֵלֵךְ הָאָבֵל לְחֶדֶר אַחֵר, וְהַצִּבּוּר יֹאמְרוּ הַלֵּל[1]. וְאִם אֵין חֶדֶר אַחֵר, אֲזַי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֵין צְרִיכִין לוֹמַר אַחַר כָּךְ הַלֵל בְבֵיתָם. אֲבָל בַּחֲנֻכָּה, צְרִיכִין לוֹמַר הַלֵּל בְּבֵיתָם[2]. וְאִם מִתְפַּלְּלִים בְבֵית הַנִּפְטָר וְאֵין שָׁם אָבֵל, אוֹ בְבֵית הָאָבֵל שֶׁאֵינוֹ בְבֵית הַנִּפְטָר, אוֹמְרִים גַּם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ הַלֵּל, אֶלָּא שֶׁהָאָבֵל לֹא יֹאמַר (משּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ, זֶה הַיוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ). אִם יוֹם הַשְׁבִיעִי הוּא בַחֲנֻכָּה, אֲזַי לְאַחַר שֶׁהָלְכוּ הַמְנַחֲמִים שֶׁפָּסְקָה הַאֲבֵלוּת, יֹאמַר גַּם הָאָבֵל הַלֵּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חִיוּב (עַיֵן בְפִתְחֵי תְשׁוּבָה סִימָן שעו סָעִיף קָטָן ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּבַחֲנֻכָּה אוֹמְרִים הַלֵּל גַּם בְּבֵית הָאָבֵל בַּצִּבּוּר. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל בְּשַׁבָּת, אוֹמְרִים הַלֵּל בַּצִּבּוּר גַּם בְּבֵית הָאָבֵל, דְּאֵין אֲבֵלוּת בְּשַׁבָּת.
בבית הנפטר – במקום שבו יצאה נשמת המת, ששם הנשמה מתאבלת.
אם יש שם אבל תוך שבעה – וההלל הוא דבר שמחה, ואין אומרים דברים המשמחים בבית האבל.
לועג לרש – 'חרף עושהו', משלי יז ה. שהמת עני הוא ורש, ומי שלועג למת, הוא מחרף בכך את הקב"ה שעשה את הרש. ובזה שמראה שהמתים אין ביכולתם יותר להלל לה', ואנחנו יכולים, הוא לועג לו, והנשמה מצטערת בכך.
יאמרו הלל – כמו שהדין במתפללים בבית הנפטר כשאין שם אבל, כמבואר בהמשך הסעיף.
אין חדר אחר – ולכן לא אמרו הלל. שבמקום שהאבל נמצא אין אומרים הלל לפי דעה זו אפילו בחנוכה.
בראש חודש – שאמירת ההלל אינה אלא מנהג, ובבית האבל המנהג שלא לומר.
בחנוכה – שיש חיוב לומר הלל, אף שאין אומרים אותו בבית האבל, והאבל אינו אומרו.
ואין שם אבל – ולכן לא מתאים הנימוק שאין לומר בבית האבל דברים של שמחה.
אינו בבית הנפטר – ולכן לא מתאים הנימוק של 'לועג לרש'.
האבל לא יאמר – לא בראש חודש ולא בחנוכה, כי הוא אינו יכול לשמוח.
אם יום השביעי הוא בחנוכה – אבל אם יום השביעי הוא בראש חודש, כבר נפטר מן ההלל, כמו שאר המתפללים.
מפני שהוא חיוב – ורק בשחרית לא אמרוהו כיון שאז היה עדיין באבל.
עיין בפתחי תשובה... – שהביא דעה שגם בראש חודש, אף שאינו חיוב, צריך האבל לומר הלל אחרי שהלכו המנחמים.
גם בבית האבל – גם אם אין חדר נוסף, שלפי דעה זו גם האבל חייב לומר הלל בחנוכה.
בִּרְכַּת אֲבֵלִים שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, לָא נְהִיגֵי עַכְשָו[3], כִּי סוֹמְכִים עַל הַפּוֹסְקִים דִּסְבִירָא לְהוּ דְּלָא נִתְקְנָה אֶלָּא כְּשֶׁמְּבָרְכִין בַּעֲשָׂרָה (עַיֵן בְּאֵר הַגּוֹלָה סִימָן שעט).
ברכת אבלים שבברכת המזון – שמוסיף בתוך ברכה רביעית של ברכת המזון "המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצת ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה לחיים ולשלום", ויש דעות שונות כיצד לשלב קטע זה בתוך הברכה. כמו כן נהוג שכשמגיעים ל'ובנה ירושלים' אומרים "נחם ה' אלהינו את אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה, נחמם מאבלם ושמחם מיגונם, כאמור, כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנוכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו" ומסיים "ברוך אתה ה' מנחם ציון בבניין ירושלים. אמן". ובברכת הזימן יש אומרים "נברך [אלהינו] מנחם אבלים שאכלנו משלו".
לא נהיגי – אין נוהגים האנשים לברכה.
דסבירא להו – שסוברים.
באר הגולה – שהוא הפוסק היחיד שגיבה את המנהג הזה מטעם זה, ושאר הפוסקים כולם כתבו שצריך לברך ברכת אבלים, ולא כתבו שהוא דוקא בעשרה.
אֵלוּ דְבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶם כָּל שִׁבְעָה: בִּמְלָאכָה, בִּרְחִיצָה, בְּסִיכָה, בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָה. וְאָסוּר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, וְאָסוּר בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם, וְאָסוּר בְּגִהוּץ וּבְתִסְפֹּרֶת וּבְכָל מִינֵי שִׂמְחָה. וְאָסוּר לְהַנִיחַ תְּפִלִּין בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
אלו דברים – כולם יתבארו בסימנים הבאים: מלאכה בסימן זה, רחיצה, סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה בסימן רט, קריאה בתורה ושאלת שלום בסימן רי, גיהוץ, תספורת, והנחת תפילין בסימן ריא, ושאר מיני שמחה בסימנים ריב-ריג.
כל שבעה – ימים, והיום הראשון נחשב גם אם התחיל להתאבל רק זמן קצר לפני סוף היום כמו שביארנו בסימן רד סעיף ב. וביום האחרון אין נוהגים דיני אבלות אלא עד אחרי שהלכו המנחמים, כמבואר בסעיף רטז סעיף א, וגם בשבת שבתוך ימי האבלות אינו אסור אלא בקצת דברים ולא בכל אלו, כמו שיתבאר בסימן ריט.
ואסור בגיהוץ ובתספורת ובכל מיני שמחה – אלו אסורים לו גם לאחר שבעת ימי האבל.
הערות:
- הרשימה אינה מושלמת לגמרי, ויש להוסיף עליה ישיבה על כסא, לבישת בגדים מכובסים, ושלא יצא מפתח ביתו כל שבעה, ושלא יאחה את הקרע [התבאר בסימן קצה סעיף ז], ושלא ישב במקומו בבית הכנסת גם אחר שבעה.
מְלָאכָה כֵּיצַד. כָּל שְׁלשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, אָסוּר בִּמְלָאכָה, אֲפִלּוּ הוּא עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְדָקָה. מִיּוֹם הָרְבִיעִי וְאֵילֵךְ[4], אִם הוּא עָנִי וְאֵין לוֹ מַה יֹאכַל, עוֹשֶׂה בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ[5]. וְכֵן הָאִשָּׁה עוֹשָׂה מְלַאכְתָּהּ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ בְּצִנְעָא כְּדֵי פַּרְנָסָתָהּ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, תָּבוֹא מְאֵרָה לִשְׁכֵנָיו שֶׁהִצְרִיכוּהוּ לְכָךְ, כִּי עֲלֵיהֶם מֻטָּל לְהַשְׁגִּיחַ עַל הֶעָנִי, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּימֵי אֶבְלוֹ.
במלאכה – כדי להרויח.
עני המתפרנס מן הצדקה – אם לא יוכל לעבוד יצטרך להתפרנס מן הצדקה.
ואין לו מה יאכל – אם לא יעסוק במלאכה.
בצנעה בתוך ביתו – אבל אינו יוצא מביתו לעבוד במקום אחר, ואם אינו יכול להתפרנס על ידי עבודה בתוך ביתו, צריכים בני העיר לפרנסו מן הצדקה.
האשה – אם היא ענייה ואין לה מה לאכול.
מארה – קללה.
לשכניו שהצריכוהו לכך – שלא דאגו לצרכיו, ולא הביאו לו מאכלים שיאפשרו לו להתפנות מכל דבר אחר ולהתרכז באבלותו.
אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים[6] וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי גוֹי, אָסוּר. וְאִם הַמְּלָאכָה דָּבָר נָחוּץ מְאֹד וְיָכוֹל לָבוֹא לִידֵי הֶפְסֵד, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם.
על ידי אחרים – אפילו לשכור אחרים שיעבדו במקומו תמורת שכר. ואפילו בדיעבד, אם בימי אבלו שכר אחרים לעשות מלאכתו אסור להם לעשותה.
יכול לבוא לידי הפסד – אם המלאכה לא תיעשה, ולא רק למניעת רווח.
יעשה שאלת חכם – שיש מקרים שמותר לעשות מלאכה על ידי אחרים, כמו בסוף הסעיף הבא, ויש מקרים שמותר לו לעשות את המלאכה אפילו בעצמו.
כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר בִּמְלָאכָה, כָּךְ אָסוּר לוֹ לִשָּׂא וְלִתֵּן בִּסְחוֹרָה[7]. וְאִם יֶשׁ לוֹ סְחוֹרָה שֶׁאִם לֹא יִמְכְּרֶנָה עַכְשָׁו יִהְיֶה לּוֹ הֶפְסֵד מִן הַקֶּרֶן, יַעֲשֶׂה גַּם כֵּן שְׁאֵלַת חָכָם. וְאִם בָּאוּ שַׁיָרוֹת אוֹ סְפִינוֹת שֶׁמּוֹכְרִים עַתָּה בְּזֹל וְאַחַר כָּךְ לֹא יִמְצָא, וְכֵן אִם הוּא בְיָרִיד וְשָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, יָכוֹל לִמְכּוֹר וְלִקְנוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים.
הפסד מן הקרן – שאם לא ימכור את הסחורה יפסיד גם חלק ממה שהשקיע. אבל אם יצליח למכור בלי הפסד, אלא שלא הרויח כלום, אסור לעסוק בסחורה.
שאלת חכם – אם מותר לו לעסוק בעצמו במכירת הסחורה כאשר אין אפשרות לעשות זאת על ידי אחרים, או שמותר רק לאחרים למכור עבורו.
שיירות או ספינות – לאו דוקא, אלא גם מבצעים נדירים בחנויות, ומחירי סוף עונה בכלל היתר זה.
יריד – יום השוק השנתי, שבו תלויה הפרנסה לכל השנה.
שמועה קרובה – תוך שלושים יום מיום הקבורה, כמבואר בסימן רו סעיף א.
על ידי אחרים – שגם זה נחשב דבר האבד. אבל הוא בעצמו אסור לו למכור כדי להרוויח, אפילו בהזדמנויות נדירות. ובני משפחתו הסמוכים על שולחנו ואין להם עצמאות כלכלית, אינם נחשבים כאחרים, ואסור להם לעשות מלאכה או סחורה אפילו בדבר האבד.
הערות:
- הרחבה של דיני דבר האבד יש בהלכות חול המועד סימן קו סעיפים ב-ד, ו-ז.
מֻתָּר לְהַלְווֹת בְּרִבִּית עַל יְדֵי אֲחֵרִים לְגוֹיִם הָרְגִילִים לִלְווֹת מִמֶּנּוּ. וְהוּא הַדִּין לִמְכּוֹר סְחוֹרָה לָרְגִילִים אֶצְלוֹ, שֶׁלֹּא יַרְגִילוּ אֶת עַצְמָם אֵצֶל אֲחֵרִים.
על ידי אחרים – דוקא, כי על ידי עצמו אסור לו לעשות שום מלאכה אפילו במקום הפסד, כמו שהתבאר.
הרגילים ללוות ממנו – כי אם לא ילווה להם, הם ילוו מיהודים אחרים, ושוב לא יחזרו אליו, ונמצא שהפסיד לקוח לטווח הארוך, שכבר היה לו. אבל גוי שאינו רגיל ללוות ממנו, אסור להלוות לו, שמאחר והוא לקוח חדש, נחשב הדבר מניעת רווח ולא דבר האבד, והפתרון שהתבאר בסימן קו סעיף ז אינו יעיל כאן.
לרגילים אצלו – ללקוחותיו הקבועים.
מֻתָּר לוֹ לִֹשְׁלוֹחַ לִגְבּוֹת חוֹבוֹתָיו שֶׁיֵּשׂ בָהֶם חֲשָׁשׁ שֶׁמָא יִתְקַלְקָלוּ[8].
לשלוח – אדם אחר, כמו שהתבאר שלאבל עצמו אסור לעשות מלאכה גם במקום הפסד, אבל מותר לו למנות אחרים לבצע את המלאכות של מניעת הפסד, ועצם ההתעסקות עם המינוי וההדרכה של השליח אינה נחשבת כמלאכה.
שיש בהם חשש שמא יתקלקלו – בסימן קו סעיף ו כתב שנהוג היום להחשיב את כל החובות לדבר האבד, ולפי זה מותר לגבות את כל החובות על ידי אחר, אלא אם מדובר בחוב שהוא בטוח בו ממש, ואין בו שום סיכון.
כְּתִיבָה הַמֻּתֶּרֶת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, מֻתֶּרֶת גַּם לְאָבֵל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר.
המותרת בחול המועד – דיני כתיבה בחול המועד מתבארים בסימן קד סעיפים טו-טז.
אם אי אפשר לו על ידי אחר – והכתיבה נחוצה כדי למנוע הפסד. שאם אפשר על ידי אחר, אפילו אם מדובר בדבר האבד, או אם אין הכתיבה נחוצה כל כך, אסור לאבל לעשות שום מלאכה, ואפילו בשינוי.
אָבֵל, שֶׁשָּׂדֵהוּ בְיַד אֲחֵרִים בַּאֲרִיסוּת (דְּהַיְנוּ לִשְׁלִישׁ אוֹ לִרְבִיעַ), אוֹ בַּחֲכִירוּת (שֶנּוֹתֵן הַמְקַבֵּל לְבַעַל הַשָּׂדֶה סְכוּם קָצוּב מִפֵּרוֹת הַשָּׂדֶה) אוֹ בְקַבְּלָנוּת (שֶׁנּוֹתֵן לוֹ מָעוֹת בִּשְׂכִירוּת), הֲרֵי אֵלוּ עוֹבְדִין כְּדַרְכָּן בִּימֵי הָאֵבֶל שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה, דְּכֵיוָן שֶׁהָעֲבוֹדָה זֹאת לְתוֹעֶלֶת שֶׁלָּהֶם, אֵין לָהֶם לְהַפְסִיד בִּשְׁבִיל אֶבְלוֹ. אֲבָל אִם יֵשׁ לָאָבֵל שְׂכִיר יוֹם לַעֲשׂוֹת בְּשָׂדֵהוּ, אָסוּר אֲפִלּוּ אִם הַשָּׂדֶה בְּעִיר אַחֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁעֲבוֹדָה זֹאת, הִיא לְתוֹעֶלֶת הָאָבֵל וְהִיא בְפַרְהֶסְיָא (וְעַיֵּן לְעֵיל סָעִיף יג).
באריסות דהיינו לשליש או לרביע – האריס, הוא המעבד את השדה, ומקבל כמשכורת אחוזים של היבול.
שנותן המקבל לבעל השדה סכום קצוב – ושאר היבול שייך לחוכר שהוא המעבד את השדה.
שנותן לו – המקבל לבעל השדה.
כדרכן – כרגיל, אף שעל ידי זה נעשית מלאכתו של בעל השדה שהוא אבל, ולמדנו שאסור לו לעשות את מלאכתו גם על ידי אחרים.
לתועלת שלהם – שהרי המשכורת שלהם גדלה לפי כמות היבול.
שכיר יום – שמשלם לו לפי ימים, שאין רווח לשכיר מתוצאות העבודה.
והיא בפרהסיא – ניכר לכולם שהיא מלאכת האבל, בניגוד למבואר בסעיף יב.
לעיל – צריך לומר לקמן, שבסעיף יג מבואר מה הדין אם שוכר פועל עונתי לכל העבודות.
אִם הָאָבֵל הוּא אָרִיס בְּשָׂדֶה שֶל אַחֵר, אָסוּר לוֹ לַעֲבוֹד בּוֹ בְעַצְמוֹ. אֲבָל עַל יְדֵי אֲחֵרִים, מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּאֵין זֹאת נִקְרֵאת מְלֶאכֶת הָאָבֵל אֶלָּא מְלֶאכֶת בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְאִם יֵשׁ שְׁאָר דָּבָר שֶׁל אֲחֵרִים בְּיַד הָאָבֵל לַעֲשׂוֹתוֹ, לֹא יַעֲשֶׂה אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים. אַךְ כְּשֶׁהוּא דָבָר הָאָבֵד, יַעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים.
אסור לו לעבוד בו – שאבל אסור בעשיית מלאכה, בין עבור עצמו ובין עבור אחרים.
מותר – אף שלמדנו שאסור לאבל לעשות מלאכתו על ידי אחרים...
שאר דבר של אחרים – דברים שהוא היה אמור לטפל בהם, כגון לכבס, לתקן, לשפץ, לתפור...
דבר האבד – דבר שמתקלקל אם לא מטפלים בו.
[1] ומנהג ירושלים שהציבור יוצאים לחדר אחר ואומרים הלל, והאבל נשאר בחדרו ואינו אומר. ואם יש טורח בדבר, האבל יוצא והציבור נשאר ואומר הלל במקומו. ואם ראש חודש חל ביום ז' לאבלו, אחר שהלכו המנחמים יאמר הלל של ראש חודש (חזון עובדיה אבלות ג, כז).
[2] המתפללים בבית האבל בחנוכה, חייבים לומר הלל שלם, וגם האבל יגמור ההלל בברכותיו. וטוב שלא יהיה האבל שליח ציבור בחנוכה. (חזון עובדיה אבלות ג, לז).
[3] ובילקוט יוסף (אבלות יג, טז) כתב, שכשאוכלים בבית האבל כל הנוכחים אומרים בברכה השלישית 'נחם', ונוהגים שלא לומר הרחמן, ובשבת יחתום רגיל.
[4] ויש אומרים שגם ביום השלישי עצמו מקצת היום ככולו, ולכן מותר לעני לעשות מלאכתו בצנעא. (חזון עובדיה אבלות ג, קלא).
[5] 'אבל' אחר ג' ימים, אם אינו יכול להתפרנס ממלאכה בצינעא אלא רק ממלאכה בפרהסיא, יכול לעשות בפרהסיא כמ"ש החת"ס. (חזון עובדיה אבלות ב, קכח). (ועיין שם לגבי מלאכה בלילה).
[6] יכול לעשות מלאכתו כשהיא דבר האבד (ואפילו ספק דבר האבד) על ידי אחרים. (חזון עובדיה אבלות ג, קלה).
[7] החזון עובדיה (אבלות ג, קכז) כתב, שסחורה שאם לא ימכרנה יפסיד מהקרן, מותר למכרה על ידי אחרים. אבל אם לא יפסיד אלא רק לא ירויח, אסור להתעסק בה.
וספינות הבאים עם סחורה בזול או שרוצים לקנות ממנו ביוקר, מותר ל'אבל' למכור ולקנות על ידי אחרים, אפילו בשביל להרויח, ולא רק בשביל למנוע הפסד. (חזון עובדיה אבלות ג, קמט).
[8] כגון שמוצאם רק בימי אבלו ואחר כך לא ימצאם. וכן אם הגיש תביעה על פלוני, והוא עומד לצאת לחו"ל, מותר לו למנות עו"ד ולדון עמו. (חזון עובדיה אבלות ג, קנ).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך