הלימוד היומי ב אלול

סעיף ז

הַשּׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָה רְחוֹקָה בַּשַׁבָּת אוֹ בָרֶגֶל, אֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵלות. וַאֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא, מֻתָּר. וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וָרֶגֶל, נוֹהֵג שָׁעָה אַחַת וְדַיּוֹ.

 

דברים שבצנעה – מתבאר בסימן קיט.

נוהג שעה אחת – כמו בשומע שמועה רחוקה ביום חול בסעיף ב.

 

סעיף ח

מִי שֶׁשָּׁמַע לְאַחַר הָרֶגֶל שֶׁמֵּת לוֹ מֵת קֹדֶם הָרֶגֶל, אַף עַל גַּב דִּלְאוֹתָן שֶׁנָּהֲגוּ אֲבֵלוּת קֹדֶם הָרֶגֶל בָּא הָרֶגֶל וְהִפְסִיק, מִכָּל מָקוֹם לְדִידֵהּ כֵּיוָן שֶׁלֹּא נָהַג כְּלָל קֹדֶם הָרֶגֶל, כֹּל שֶׁשָּׁמַע אֲפִלּוּ בַיוֹם הַשְּׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, הֲוֵי אֶצְלוֹ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, וְצָרִיךְ לִנְהוֹג שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים[1].

 

קודם הרגל – לפני פחות משלושים יום.

בא הרגל והפסיק – כמבואר בסימן רכ, ויש מקרים שבהם הרגל מפסיק את דיני האבלות של שלושים יום (סעיף ד וסעיף ט שם), ויש מקרים שבהם הרגל אמנם אינו מפסיק אבל מצמצם מאד את מספר ימי האבלות (סעיף ח שם).

לדידיה – ביחס אליו.

כיון שלא נהג כלל קודם הרגל – שכל דיני קיצור תקופת האבלות מפני הרגלים אין נוהגים אלא במי שהתחיל לנהוג אבלות לפני הרגל, כמבואר בסימן רכ סעיף ב.

 

סעיף ט

מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת וְלֹא נוֹדַע לוֹ, אֵין לְהַגִּיד לוֹ. וְעַל הַמַּגִּיד נֶאֱמַר, וּמוֹצִיא דִבָּה הוּא כְסִיל. וּמֻתָּרִין לְהַזְמִינוֹ לִסְעוּדַת אֵרוּסִין ונישואין וּלְכָל שִׂמְחָה, כִּי כָּל זְמַן שֶׁהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל אָדָם. וְכֵן בַּעַל שֶיּוֹדֵעַ שֶׁמֵּת אֵיזֶה קָרוֹב לְאִשְׁתּוֹ, מֻתָּר לוֹ לְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהִיא אֵינָהּ יוֹדָעַת.

 

אין להגיד לו – ואין צורך לגרום לכך שהוא יבין מעצמו, ולא יקרה כלום אם הוא לא ידע.

נאמר – משלי י יח.

יודע שמת איזה קרוב לאשתו – וכבר נקבר, כי כל עוד שהיא אוננת למדנו בסימן קצו סעיף כב שיש לו להחמיר.

הערות:

-       החכם עיניו בראשו, שלפעמים רוצים למנוע ממישהו ידיעה על מיתת קרוביו, ולבסוף נודע לו תוך שלושים יום, וצריך להתאבל לבדו שבעה ושלשים אחרי ששאר בני המשפחה סיימו, ונמצא שבמקום למנוע ממנו צער גרום לו צער יותר. ויש לשקול במקרים שמן הסתם ייוודע לו בכל מקרה, להודיע לו בצורה מסודרת.

 

סעיף י

אֲבָל אִם אֶחָד שׁוֹאֵל אוֹתוֹ עַל קְרוֹבוֹ (שֶׁמֵּת) אִם הוּא חַי, אֵין לוֹ לְשַׁקֵּר וְלוֹמַר, חַי הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק. אֶלָּא יֹאמַר בְּלָשׁוֹן דְּמִשְׁתְּמַע בִּתְרֵי אַנְפִּין, וִישַׁעֵר בְעַצְמוֹ שֶׁמֵּת.

 

שנאמר – שמות כג ז.

דמשתמע בתרי אנפין – שיש לו שתי משמעויות, או תשובה מתחמקת, וכן מותר לרמוז לו על כך, רק שלא יאמר לו במפורש.

הערות:

-       יש אומרים שזאת הסיבה שכאשר מכריזים על פטירתו של אדם אין מזכירים את פטירתו, אלא רק מודיעים על מועד הלוייה, והשומעים יבינו מעצמם שאם יש לוייה סימן שהוא נפטר.

 

סעיף יא

לְבָנִים זְכָרִים, נוֹהֲגִין לְהוֹדִיעַ כְּשֶׁמֵּת הָאָב אוֹ הָאֵם, כְּדֵי שֶׁיֹאמְרוּ קַדִּישׁ (ת"ב).

 

שיאמרו קדיש – שזה מועיל לנפטר, כמבואר בסימן כו.

 

סימן רז - דיני ניחום אבלים ובו ז סעיפים:

סעיף א

מִצְוָה גְדוֹלָה לְנַחֵם אֲבֵלִים[2]. וּמָצִינוּ בְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶנִּחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב, וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ. וְהוּא גְמִילוּת חֶסֶד עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קצג סָעִיף יא). אֵין הַמְנַחֲמִים רַשָּׁאִים לִפְתּוֹחַ פִּיהֶם עַד שֶׁיִפְתַּח הָאָבֵל תְּחִלָּה[3], כִּדְמָצִינוּ בְאִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר. וּכְתִיב, אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ, וַהֲדָר, וַיַעַן אֱלִיפַז הַתֵּמָנִי. כְּשֶׁרוֹאִים הַמְנַחֲמִים שֶׁהָאָבֵל פּוֹטֵר אוֹתָם, אֵינָן רַשָׁאִים לֵישֵׁב אֶצְלוֹ (סוטה י"ד, יו"ד סי' של"ה שע"ו).

 

ומצינו בהקדוש ברוך הוא שניחם אבלים – ואנחנו מצווים ללכת בדרכיו, שנאמר (דברים יג ה) 'אחרי ה' אלהיכם תלכו', ופירשו חכמים 'וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים ... אף אתה הלבש ערומים, הקדוש ברוך הוא ביקר חולים ... אף אתה בקר חולים, הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים ... אף אתה נחם אבלים, הקדוש ברוך הוא קבר מתים ... אף אתה קבור מתים'.

דכתיב – בראשית כה יא.

ויברך - ניחמו על אביו וברכו ברכת אבלים (התבאר בסימן קצח סעיף ה).

ועם המתים – גם למת יש נחת רוח עם מנחמים עליו את האבלים, ובפרט אם עושים כן במקום שיצאה נשמתו, כמבואר בסעיף ה.

עד שיפתח האבל תחילה – שיתחיל הוא לדבר.

באיוב – כאשר נהרגו כל בניו ובנותיו והוא עצמו סבל מייסורים קשים, ובאו חבריו לנחמו, כמבואר באיוב פרקים א-ב.

ואין דובר אליו דבר – איוב ב יג, במשך שבעה ימים רק ישבו איתו ושתקו.

וכתיב – איוב ג א.

והדר – ושוב כתוב (איוב ד א), שאחרי שאיוב דבר גם הם התחילו לדבר.

כשרואים המנחמים – מזהים סימנים שרצונו של האבל שהם יקומו, כגון שמנענע להם בראשו, גם אם אינו אומר להם מפורשות.

אינן רשאים לישב אצלו – אלא צריכים לתת לאבלים זמן גם להיות עם עצמם ולעכל את כאבם.

הערות:

-       עיין עוד מה שכתבתי בענייני ניחום אבלים בסימן רטו סעיף א בהערה.

 

סעיף ב

אָבֵל אוֹ חוֹלֶה, אֵינָן צְרִיכִין לַעֲמוֹד אֲפִלּוּ מִפְּנֵי נָשִׂיא[4]. דֶרֶךְ אֶרֶץ הוּא שֶׁאִם אֶחָד רוֹצֶה לְכַבֵּד אֶת חֲבֵרוֹ וְלָקוּם מִפָּנָיו, אוֹמֵר לוֹ חֲבֵרוֹ, שֵׁב. אֲבָל לְאָבֵל אוֹ לְחוֹלֶה, לֹא יֹאמַר כֵּן, מִשּׁוּם דְּמַשְׁמָע, שֵׁב בַּאֲבֵלוּת שֶׁלָּךְ, שֵׁב בָּחֳלִי שֶׁלָךְ.

 

נשיא – ראש הסנהדרין, שדיני כבודו הם החמורים ביותר, שכשהנשיא נכנס כל העם עומדים ואין יושבים עד שאומר להם שבו.

דרך ארץ – הנהגה נאותה, במצבים רגילים שלא בשעת האבל.

שב – כלומר: 'אין אתה צריך לעמוד מפניי'.

לא יאמר כן – אבל יכול לומר לו 'אין אתה צריך לעמוד'.

שב – תישאר במצב זה.

 

סעיף ג

לֹא יֹאמַר אָדָם, לֹא נִפְרַעְתִּי כְּפִי מַעֲשַׂי הָרָעִים, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, שֶׁלֹּא יִפְתַּח פֶּה לְשָׂטָן (עַיֵן לְעֵיל סוֹף סִימָן לג).

 

לא נפרעתי כפי מעשיי הרעים – מה שקרה הגיע לי בצדק, לפי מעשיי, והיה מגיע לי בעצם עוד, והקדוש ברוך הוא ריחם עלי בכך שהסתפק בצרה הזאת.

שלא יפתח פה לשטן – לא יעזור לשטן בקטרוגים ובטיעונים שלו.

סוף סימן לג – סעיף יד, דוגמאות נוספות להלכה זו.

 

סעיף ד

לֹא יֹאמַר אָדָם לָאָבֵל, מַה לְּךָ לַעֲשׂוֹת, אִי אֶפְשָר לְשַׁנּוֹת מַה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי זֶהוּ כְּעֵין גִּדּוּף, דְמַשְׁמָע, הָא אִם הָיָה אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת, הָיָה מְשַׁנֶּה. אֶלָּא צָרִיךְ הָאָדָם לְקַבֵּל עָלָיו גְּזֵרַת הַשֵּׁם, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, בְּאַהֲבָה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן נט סָעִיף ב) (שע"ו).

 

גידוף – פקפוק בצדקת החלטתו של הקדוש ברך הוא.

היה משנה – ונלחם נגד הקדוש ברוך הוא כדי שלא יבצע את החלטתו.

באהבה – שנאמר (דברים ו ה) 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך', ויש לו לדעת, שכל מה שהביא עליו הקב"ה, בין אם מבין ובין אם אינו מבין, הכל לטובתו, לכפרת עוונותיו, או לנסיון, או מסיבה אחרת הכמוסה עמו, ולהביאו לחיי העולם הבא שהוא התכלית.

עיין לעיל – כיצד מקבלים את גזירת הקב"ה באהבה.

 

סעיף ה

הָאֲבֵלִים, יֵשׁ לָהֶם לְהִתְאַבֵּל בִּמְקוֹם שֶׁיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ שֶל הַמֵּת, כִּי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, נֶפֶשׁ הַמֵּת מִתְאַבֶּלֶת וְשָׁם צְרִיכִין לִתֵּן לָהּ תַּנְחוּמִין. וּמִצְוָה לְהִתְפַּלֵל שָׁם בַּעֲשָׂרָה שַׁחֲרִית וְעַרְבִית (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן כ' סעיף ו', שֶׁאֵין אוֹמְרִים בְּבֵית הָאָבֵל, אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ בַּבְרָכָה וְכוּ'), וַאֲפִלּוּ אֵין שָׁם אָבֵל, כִּי יֵשׁ בָּזֶה נַחַת רוּחַ לַנְּשָׁמָה. וְאִם יֶשׁ שָׁם אָבֵל, מִצְטָרֵף לַמִּנְיָן. וְיָבִיאוּ לְשָׁם סֵפֶר תּוֹרָה מִקֹּדֶם, וְיָכִינוּ לוֹ מָקוֹם כָּרָאוּי עַל זְמַן שֶׁיִתְפַּלְלוּ שָׁם. אִם יֵשׁ בִּשְׁנֵי בָתִּים מֵתִים, בְּאֶחָד יֶשׁ שָׁם אָבֵל וּבְאֶחָד אֵין שָׁם אָבֵל, וְאֵין בָּעִיר הַהִיא כְּדֵי לְחַלֵּק שֶׁיִתְפַּלְלוּ כָּאן וְכָאן בָּעֲשָׂרָה, יִתְפַּלְלוּ בְּבַיִת שֶׁאֵין שָׁם אָבֵל. נוֹהֲגִין לוֹמַר בְּבֵית הַנִפְטָר לְאַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית וּמִנְחָה, אֶת הַמִּזְמוֹר לַמְנַצֵחַ[5] וְגוֹ' שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים וְגוֹ' (תהלים מט). וּמַה טּוֹב לִלְמוֹד שָׁם מִשְׁנָיוֹת לְתִקּוּן הַנְשָׁמָה (מִשְׁנָה אוֹתִיּוֹת נְשָׁמָה) (שע"ו שפ"ד שצ"ג).

 

יש להם – לכתחילה, כשהדבר מתאפשר.

ליתן לה תנחומין – על ידי ניחום האבלים, או על ידי תפילות, כמבואר בהמשך.

שחרית וערבית – בוקר וערב, את תפילת שחרית, ואת תפילות מנחה וערבית שהיו מתפללים אותם צמודות זו לזו כמבואר בסימן ע סעיף א.

אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה – קטע שמוסיף שליח ציבור בחזרת הש"ץ של שחרית, בכל מקום שהיה ראוי להיות ברכת כהנים ולמעשה אין הכהנים מברכים, אם בגלל המנהג, או בגלל גזירה, או בגלל שאין שם כהנים. ודין זה נאמר בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל יש מקומות שנוהגים לישא כפיהם ולברך ברכת כהנים אפילו בבית האבל [אלא שהאבלים עצמם אין מברכים], וגם במקומות שאין נוהגים כן יותר נכון לומר אלהינו ואלהי אבותינו.

ואפילו אין שם אבל – כלל, יש מצוה להתפלל במשך שבעת ימי האבלות את כל התפילות בבית שיצאה בו נשמתו של המת. אבל אם יש אבלים, אפילו אם הם מתפללים במקום אחר, שוב אין צריך להתפלל דוקא במקום שמת שם המת.

מקודם – לפני שיתחילו להתפלל, כי אסור להוליך ספר תורה לציבור לצורך קריאת התורה בלבד כמבואר בסימן כג סעיף ל [עיין שם], שאין זה כבוד לספר תורה שמטלטלים אותו ממקום למקום עבור בני אדם. אבל אם הביאוהו לפני התפילה וקבעו לו מקום מסודר, אין ניכר שהביאוהו לצורך הציבור, ומותר.

כראוי – ארון קבוע עבור הספר תורה.

על זמן – למשך התקופה.

באחד יש שם אבל – ובאים בני אדם לנחמו שם, ובזה נעשה נחת רוח לנשמת המת.

אין שם אבל – ואם לא יתפללו שם לא יהיה לנשמת המת שום נחת רוח.

בבית שאין שם אבל – והאבל יתפלל ביחידות, או שיצטרף לתפילות הציבור בבית האבל השני, כמבואר בסימן ריד סעיף ב, ויעשה שאלת רב.

ומנחה – בין מנחה לערבית, או אחרי 'מנחה מעריב', כל מקום לפי מנהגו, ובמקומות שמפסיקים בין מנחה לערבית נכון לאומרו אחרי מנחה וגם אחרי ערבית.

המזמור למנצח וגו' – שמדבר על היחס הנכון לחיים ולמוות. ובימים שאין אומרים בהם תחנון אומרים את המזמור מכתם לדוד (תהילים טז) כמבואר בסימן קצט סעיף ט.

ללמוד שם משניות – המנחמים בינם לבין עצמם, אבל לאבל עצמו אסור ללמוד משניות כמבואר בסימן רי סעיף א.

 

תוספת פסקי ספרד:

 

[1] וכך ההלכה. אך יש שחולקים על זה, ויש למיקל על מה שיסמוך. (חזון עובדיה אבלות ג, קנד).

[2] כשנפטרים מן האבל אומרים מן השמים תנוחמו או תנוחמו מן השמים, ויש מוסיפים ולא תוסיפו לדאבה עוד.(ילקוט יוסף אבלות כו ג)

[3] ואם רואים שאינו פותח פיו מחמת פחד מהציבור, רשאים לפתוח לפניו. (חזון עובדיה אבלות ג, סט).

[4] מן הדין המנחמים צריכים לישב על גבי קרקע, אבל בזמן הזה המנחמים יושבים על כסאות. (חזון עובדיה אבלות ג, סח).

 

[5] ונוהגים לומר בבית האבל דרשה של התעוררות והספד בין מנחה לערבית. (יביע אומר ד כט)

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה