לְאַחַר שֶׁטִּהֲרוּ אֶת הַמֵּת, לֹא יַנִּיחוּ אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁטִּהֲרוּהוּ, אֶלָּא יַשְּׁכִּיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, לִפְנִים מִן הַבָּיִת. וְאֵין מְהַפְּכִין אֶת הַדָּף שֶׁטִּהֲרוּהוּ עָלָיו, כִּי יֵשׁ סַכָּנָה בַדָּבָר.
כנגד הפתח לפנים מן הבית – בתוך הבית שבו טיהרו אותו, מול הפתח שיוציאוהו דרכו.
יש סכנה בדבר – בספר חסידים כתב, שמא ימות אחד בתוך שלושה ימים.
לֹא יְנַשֵּׁק אָדָם יְלָדָיו שֶׁמֵּתוּ, כִּי הִיא סַכָּנָה גְדוֹלָה. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יֹאחַז בְּיָדוֹ שֶׁל מֵת וְיֹאמַר שֶׁיּוֹלִיכֵהוּ עִמּוֹ (ספר חסידים ובחכ"א).
היא סכנה גדולה – בספר חסידים כתב שימותו שאר ילדיו.
כְּשֶׁמּוֹצִיאִין אֶת הַמֵּת מִן הַבַּיִת, יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם רִאשׁוֹן (ספר חסידים). אַךְ הַמִּתְעַסְּקִים שֶׁצְּרִיכִין לֵילֵךְ רִאשׁוֹן מִן הַבַּיִת כְּדֵי לְנָשְׂאוֹ, אֵין קְפֵּידָא.
ראשון – לפני המת.
הקדמה לסעיפים ט-יב:
בשעה שמטהרים את המת ומלבישים אותו, מנקים אותו מכל לכלוך. ואם יש לו פצע מדמם או דם קרוש, מנקים כמובן גם את הדם, שדם החי אינו צריך קבורה, ואם יצא דם מהמת גם כן אינו צריך קבורה אלא אם יש שם רביעית דם שיצא אחרי שמת.
אבל אם מת בגלל שיצא ממנו דם, צריך לקבור את הדם שהנפש יצא בו, והוא הנקרא 'דם הנפש'. ולכן, כאשר אדם נפצע ומת מפצעיו, צריך לקבור את כל הדם שיצא ממנו, כולל הבלוע בבגדיו, שהרי יתכן שהוא דם הנפש, ולכן אין מטהרים אותו כדי שלא לשטוף את הדם, וגם אין מלבישים לו תכריכים במקום בגדיו, אלא קוברים אותו בבגדיו כמו שהוא.
סיבה נוספת לקבור מת כמות שהוא ולא לטהרו ולהלבישו תכריכים, היא במקרה שאדם נהרג על ידי גוים, לגרום להקב"ה כעס על הגוים ההורגים, כדי שינקום בימינו לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך. וסיבה זאת קיימת גם בנהרג ללא דימום, כגון שהטביעוהו או חנקוהו.
מִי שֶׁנָפַל מֵאֵלָיו וּמֵת מִיָד, אִם יֵשׁ פְּצָעִים בְּגוּפוֹ וְיָצָא מִמֶּנוּ דָם, וְאִם כֵּן יֵש לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִבְלַע דַּם הַנֶּפֶשׁ בִּבְגָדָיו וּבְמִנְעָלָיו, לָכֵן אֵין מְטַהֲרִין אוֹתוֹ, אֶלָּא קוֹבְרִין אוֹתוֹ בִּבְגָדָיו וּבְמִנְעָלָיו, רַק לְמַעְלָה מִבְּגָדָיו כּוֹרְכִין אוֹתוֹ בְסָדִין שֶׁקּוֹרִין סוֹבֵב. וְנוֹהֲגִין לַחְפֹּר בַּקַּרְקַע שֶׁנָּפַל שָׁם אִם יֵשׁ שָׁם דָּם, וְכֵן בְּקָרוֹב לוֹ, וְקוֹבְרִין עִמּוֹ אֶת כָּל הֶעָפָר שֶׁיֶשׁ בּוֹ דָם[1]. וְדַוְקָא בְּגָדָיו שֶׁהָיָה לָבוּש בָּהֶם, קוֹבְרִין עִמּוֹ. אֲבָל אִם נִתַּז מִן הַדָּם עַל שְׁאָר בְּגָדִים שֶׁאֵינוֹ מְלֻבָּשׁ בָּהֶם, וְכֵן אִם הִנִּיחוּהוּ עַל כָּרִים וּכְסָתוֹת וַעֲדַיִן הַדָּם יוֹצֵא, אֵינָן צְרִיכִין קְבוּרָה, אֶלָּא יְכַבְּסוּם הֵיטֵב עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בָּהֶם רֹשֶׁם דָּם, וְהַמַּיִם יִשְׁפְּכוּ לְתוֹךְ קִבְרוֹ. אִם לֹא יָצָא מִמֶּנוּ דָם, פּוֹשְׁטִין בְּגָדָיו, וּמְטַהֲרִין אוֹתוֹ, וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ תַכְרִיכִין כִּשְׁאָר מֵתִים. וְכֵן מִי שֶׁנִטְּבַּע בַּיָּם, פּוֹשְׁטִין בְּגָדָיו, וְדִינוֹ כִּשְׁאָר מֵתִים. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לִקְבֹּר גַּם הַנִּטְבָּעִים בְּבִגְדֵיהֶם שֶׁנִּמְצְאוּ בָהֶם, וְהֵיכָא דְנָהוּג, נָהוּג.
מאליו – שלא נהרג על ידי גוי, שדין הנהרג שונה מעט ומתבאר בסעיף יב.
פצעים – רציניים.
דם הנפש – הדם שהנפש יצאה עמו, שהוא חייב קבורה.
למעלה מבגדיו כורכין אותו – כדי שבזמן תחיית המתים לא ייראה שונה מחבריו.
ועדיין הדם יוצא – אחרי שכבר מת.
עד שלא יישאר בהם רושם דם – עד כמה שאפשר.
המים – המעורבים בדם.
היכא דנהוג נהוג – במקומות שנוהגים כך מותר להם להמשיך במנהג, אבל אין להנהיג כך במקומות אחרים.
אֲפִלּוּ יָצָא מִמֶּנוּ דָם, אֶלָּא שֶׁכְּבָר פָּסַק, וּפָשְׁטוּ אֶת בְּגָדָיו, וְחַי אַחֲרֵי זֶה אֵיזֶה יָמִים, וְאַחַר כָּךְ מֵת, מְטַהֲרִין אוֹתוֹ, וְעוֹשִׂין לוֹ תַכְרִיכִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְלֻכְלָךְ מִדָם שֶׁיָצָא מִמֶּנּוּ, אֲפִלּוּ הָכִי מְטַהֲרִין אוֹתוֹ, כִּי אֵין לָחוּשׁ לְדָם שֶׁיָצָא מִמֶּנּוּ בַחַיִּים, אֶלָּא לְדָם שֶׁיָצָא מִמֶּנוּ בִשְׁעַת מִיתָה, חָיְשֵׁינָן שֶׁמָּא הוּא דַם הַנֶּפֶשׁ, אוֹ שֶׁמָּא נִתְעָרֵב בּוֹ דַּם הַנָּפֶשׁ.
ופשטו את בגדיו – שבלעו את הדם, והלבישו אותו בבגדים אחרים.
מת – לא מדימום.
אפילו הכי – בכל זאת.
אלא לדם... – ביארתי בהקדמה לסעיף ט.
יוֹלֶדֶת שֶׁמֵּתָה מֵחֲמַת לֵדָה, דִּינָה כְּהָרוּג, שֶׁאִם יָדוּעַ שֶׁיָצְאוּ מִמֶּנָּה דָּמִים מְרֻבִּים, אֵין מְטַהֲרִין אוֹתָהּ. אֲבָל אִם כְּבָר כָּלוּ הַדָּמִים לָצֵאת, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה, שֶׁאֵין לְהִסְתַּפֵּק בְּדַם הַנֶּפֶשׁ, עוֹשִׂין לָהּ כְּמוֹ לִשְׁאָר מֵתִים. וּבְהַרְבֵּה קְהִלּוֹת נוֹהֲגִין לְטַהֵר כָּל יוֹלֶדֶת, וְעוֹד יֵשׁ אֵיזֶה מִנְהָגִים בְּיוֹלֶדֶת, וְהֵיכָא דְנָהוּג, נָהוּג.
אין מטהרין אותה – שמא מתה מאיבוד דם, ונמצא שיש בדם שיצא ממנה דם הנפש.
מתה – כתוצאה מחולשה, זיהום, או דימום פנימי.
יש איזה מנהגים ביולדת – להלבישה בבגדיה מעל התכריכים, או להלבישה בגדים נעים ונעליים, ועוד.
היכא דנהוג נהוג – במקומות שנוהגים כך מותר להם להמשיך במנהג, אבל אין להנהיג כך במקומות אחרים.
הַנֶּהֱרָג עַל יְדֵי גוֹיִם, אֲפִלּוּ לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ דָם כְּלָל, כְּגוֹן שֶׁנֶּחֱנַק, קוֹבְרִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּמְצָא, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת חֵמָה [סי' שס"ד ובחכ"א].
כדי להעלות חימה – ביארתי בהקדמה לסעיף ט.
מֵת, בֵּין גּוֹי בֵּין יִשְֹרָאֵל, וְתַכְרִיכָיו, אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. וְכֵן נוֹיֵי הַמֵּת הַמְחֻבָּרִים לְגוּפּוֹ, כְּגוֹן פֵּאָה נָכְרִית שֶׁהִיא קְשׁוּרָה אוֹ קְלוּעָה בְּתוֹךְ שַׂעֲרוֹתָיו, אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה[2]. וְכֵן אִם הָיְתָה לוֹ שֵׁן תּוֹתֶבֶת, תִּקָּבֵר עִמּוֹ[3]. אֲבָל נוֹי שֶׁאֵינוֹ מְחֻבָּר לְגוּפוֹ, מֻתָּר. וְכֵן נוֹי שֶׁאֵינוֹ כְּעֵין גוּפוֹ, כְּגוֹן הַתַּכְשִׁיטִין וְהַבְּגָדִים, מֻתָּרִים בְּכָל עִנְיָן (עיין פת"ש סימן שמ"ט).
תכריכיו – אחרי שהלבישום למת. אבל תכריכים המיועדים למתים או אפילו למת מוגדר אינם אסורים בהנאה.
נויי המת המחוברים לגופו – שמחוברים באופן קבוע כדי להיות חלק מגופו.
פאה נכרית... – שערות של אשה אחרת, שמיועדים לחפות על קרחת או על דלילות שער, ומחוברים בצורה קבועה. אבל פאה נכרית של אשה נשואה שמשמשת לה ככיסוי ראש, דינה כמטפחת או שאר בגדיה, ומותרים בהנאה.
שן תותבת – כתר, או שן מושתל.
נוי שאינו מחובר לגופו – כגון שיניים תותבות שניתן להוציאם ולחזור ולהכניסם לפה.
אינו כעין גופו – אינו קבוע במטרה להיות חלק מהגוף.
אִם יֵשׁ מֵת בָּעִיר, כָּל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין בִּמְלָאכָה[4]. וְאִם יֵשׁ בָּעִיר מְמֻנִּים לְהִתְעַסֵּק בַּמֵּת, אֵלּוּ שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לְהִתְעַסֵּק בּוֹ, מֻתָּרִין בִּמְלָאכָה.
אסורין במלאכה – מאחר ומוטל על בני העיר לטפל בקבורת המת.
ממונים להתעסק במת – חברה קדישא.
מותרין במלאכה – בזמן ההתעסקות בהכנת המת לקבורה. אבל בזמן הלויית המת יתבאר בסעיפים ח-ט.
בִּכְפָר קָטָן, אִם יֵשׁ שָׁם מֵת, אֵין שׁוֹאֲלִין בְּשָׁלוֹם זֶה לָזֶה[5], וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין שׁוֹאֲלִין בְּשָׁלוֹם בְּבֵית הַקְבָרוֹת, כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מֵת, אֲפִלּוּ בְעִיר גְּדוֹלָה. אֲבָל כְּשֶׁאֵין שָׁם מֵת, שׁוֹאֲלִין בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַקְּבָרִים[6] [שמ"ג].
כפר קטן – שכולם מרגישים במת.
כשיש שם מת – בתהליך של הקבורה.
ארבע אמות – כ-2 מטר.
אָסוּר לְהָלִין אֶת הַמֵּת, שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תָלִין וְגוֹ' כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיוֹם הַהוּא. וְאִם מְלִינוֹ מִשׁוּם כְּבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין אוֹ שֶׁיָבוֹאוּ קְרוֹבָיו אוֹ סַפְדָּנִים, מֻתָּר, דְּלֹא אָסְרָה תוֹרָה אֶלָּא דֻמְיָא דְתָלוּי, שֶׁהוּא דֶרֶךְ בִּזָיוֹן. אֲבָל לֹא כְּשֶׁהוּא לִכְבוֹדוֹ. וְכֵן אִם נִמְצָא אֵיזֶה מֵת וְלֹא נוֹדַע בְּבֵרוּר מִי הוּא, מֻתָּר לַהֲלִינוֹ עַד שֶׁיָבוֹאוּ עֵדִים אוֹ אִשְׁתּוֹ לְהַכִּירוֹ[7].
להלין – להשאיר אותו במשך הלילה ולקבור אותו רק למחרת.
שנאמר – דברים כא כג.
דומיא דתלוי – בדומה לאיסור המקורי בתורה, שנאמר על אדם שנהרג במיתת בית דין ואחר כך תלו אותו על העץ. ולשון הפסוק המלא "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי".
מותר להלינו – שגם זה מכבוד המת, שידעו מי הוא היה, כדי שיוכלו בניו להתאבל עליו ולומר עליו קדיש.
להכירו – לזהותו.
הערות:
- בירושלים העתיקה אין מלינים את המת כלל, מכל סיבה שתהיה. ואפילו מת בלילה משתדלים מאד לקברו עוד באותו הלילה.
[1] אדם שנהרג בחו"ל ויצא ממנו דם רב שנבלע בחול, ורוצים לקבור אותו בארץ ישראל. אך יש טירחא מרבה והפסד מרובה להביא את העפר שנבלע בו דמו, יש להתיר לקבור את העפר בחו"ל ואת כל גופו בא"י, כי מצד הדין אין חיוב לקבור את הגוף ואת הדם יחד. (חזון עובדיה אבלות א, צ).
[2] ודווקא כשנתן על המת אסור בהנאה, אבל אם רק הזמין לצורך המת אפילו עשה לצורך מת לא נאסר. (חזון עובדיה אבלות א, תנח).
[3] ודווקא בשיניים הקבועות בפה, אבל שיניים תותבות שאינם קבועות בפה ואפשר היה להוציאם ולהכניסם, מותרות בהנאה. (חזון עובדיה אבלות א, תעב).
מותר להוציא קוצב לב של מת, כדי להשתמש בו לחולה אחר. (חזון עובדיה אבלות א, תנט).
מת גוי מותר בהנאה, ויש מחמירים בזה וראוי לחוש לדבריהם. ולצורך חולה שיש לו סכנה יש להתיר. (חזון עובדיה אבלות א, תסז).
[4] מה שרבים נוהגים שלא לבטל ממלאכתם לצורך קבורת המת, וכן לא מבטלים לצורך לווית המת, יש להם על מה לסמוך. (ילקוט יוסף אבלות י, ו).
[5] מושב קטן שנמצא שם מת, אין נותנים שלום זה לזה כל זמן שהמת שם. וכל שכן שאין לשאול בשלום זה לזה כשמלוים את המת. (חזון עובדיה אבלות א, שכד).
[6] וכן בבית האבל אין שואלים בשלום זה לזה. (חזון עובדיה אבלות א, שכד).
[7] ואין להלין המת כשאפשר, שכל המלין מתו עובר בעשה. ולכן יש להזדרז ולהשתדל לקבור המת ביום פטירתו במקום שאפשר שבני המשפחה יגיעו באותו יום ללויה. אבל אם רוצים לדחות למחר כדי שיתאספו הרבה אנשים לכבוד המת, מותר. ואף אם אשתו מתעקשת לקברו למחרת, יש להסביר לה שהדבר מזיק לנפטר, ואין להתחשב בדעתה. (ילקוט יוסף יו"ד אבלות ח, א).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך