בְּכָל הַמֵּתִים, הַמְמַהֵר לְהוֹצִיאוֹ לִמְנוּחָתוֹ, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. אֲבָל בְּאָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁחַיָב לְהַסְפִּידָם וּלְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם הַרְבֵּה, הַמְמַהֵר לְהוֹצִיאָם, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עֶרֶב שַׁבָּת אוֹ עֶרֶב יוֹם טוֹב, אוֹ שֶׁהָיוּ גְשָׁמִים מְזַלְפִים עַל הַמִּטָּה (שנ"ז).
הרי זה משובח – שצער הוא למת כל זמן שלא נקבר, וכבודו להיקבר במהירות.
שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה – וזהו כבודם.
גשמים מזלפים על המיטה – כשיש לחשוש בכל רגע שיתחיל גשם, לא יתעכב בהספדים. וכן כשיורד גשם בזמן הלויה, יש לו לזרז את הנושאים ולא להתעכב הרבה בדרך.
אִם יֵשׁ שְׁנֵי מֵתִים, זֶה שֶׁמֵּת תְּחִלָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אֶת הַשֵּׁנִי. וּלְאַחַר שֶׁקָּבְרוּ אֶת הָרִאשׁוֹן, אֵין עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְעַכֵּב קְבוּרַת הַשֵׁנִי. אִם רוֹצִים לְהָלִין אֶת הָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ, אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַשֵּׁנִי בִּשְׁבִיל זֶה, אֶלָּא קוֹבְרִין אוֹתוֹ מִיָד.
שני מתים – בעיר אחת. ושניהם מוכנים כבר לקבורה.
עומדין עליו בשורה – אחרי קבורת המת עומדים כל המלווים בשורות, והאבלים עוברים לפניהם או ביניהם וכל הנוכחים מנחמים אותם.
ברכת אבלים – היה נהוג בזמנן, שהיו מתאספים לרחובה של עיר אחרי הקבורה, ושם מברכים את הקב"ה, את האבלים, ואת המנחמים, ואין ברכות אלוו נהוגות היום.
שלא לעכב קבורת השני – אלא מיד עם סתימת הקבר, מוציאים את המת השני לקבורה, ואין מתעכבים כלל לשום דבר עד שיקברו את השני.
מפני כבודו – כמבואר בסעיף ג.
את השני – את זה שמת אחרון.
הערות:
- נוהגים בזמננו להקל לעמוד בשורה ולנחם את האבלים לפני הוצאת המת השני, אם הדבר יכול להתבצע בזריזות ואינו מעכב את קבורת המת השני בצורה ניכרת.
אִם אֶחָד תַּלְמִיד חָכָם וְאֶחָד עַם הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הַתַּלְמִיד חָכָם תְּחִלָּה, אֲפִלּוּ אִם עַם הָאָרֶץ מֵת תְּחִלָּה. אִישׁ וְאִשָּׁה, מוֹצִיאִין אֶת הָאִשָּׁה תְחִלָּה, אֲפִלּו אִם הָאִישׁ מֵת תְחִלָּה, דִּכְתִיב, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, סָמוּךְ לְמִיתָה קְבוּרָה (סי' שנ"ד ובגמ').
דכתיב – במדבר כ א.
סמוך למיתה קבורה – מפני שנשים אחר מיתתן מתנוולות יותר מאנשים, ואין זה כבודה.
כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר שֶׁמֵּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו, וְיֵשׁ בָּזֶה תִּקּוּן לַעֲוֹן קֶרִי, וְהַצָּלָה לְבָנָיו הַקְּטַנִּים מִן הַמִּיתָה רַחֲמָנָא לִצְלָן (שבת ק"ה זוה"ק אחרי) [ש"מ שמ"ד].
אדם כשר – יהודי שומר מצוות ונמנע מן העברות, ויש לו מידות טובות, אף אם אינו תלמיד חכם.
עוון קרי – התבאר בסימן קנא, ועיין שם בסעיף ז עוד תיקונים לעוון זה.
רחמנא ליצלן – הרחמן יצילנו.
הָרוֹאֶה אֶת הַמֵּת וְאֵינוֹ מְלַוֶּה אוֹתוֹ, עוֹבֵר מִשּׁוּם לוֹעֵג לָרָשׁ, וּבַר נִדּוּי הוּא. וּלְפָחוֹת יְלַוֵּהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת[1]. וּבִמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְלַוּוֹתוֹ (כְּדִלְקַמָּן סָעִיף ט), מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לַעֲמֹד בְּפָנָיו. וְלֹא לִפְנֵי הַמֵּת הוּא עוֹמֵד, אֶלָּא מִפְּנֵי הָעוֹסְקִים בּוֹ, שֶׁהֵם עֲסוּקִים בַּמִּצְוָה. וְכֵן הַדִּין בְּכָל דְּבַר מִצְוָה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בּוֹ, צְרִיכִין לַעֲמֹד בְּפָנָיו. וְכֵן הָיוּ בַעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת עוֹמְדִין בִּפְנֵי מְבִיאֵי בִכּוּרִים.
הרואה – דוקא אם רואה את המת ואת מלוויו, אבל אם רק נודע לו שיש בעיר הלוייה, אף שבוודאי יש בהשתתפותו מצווה, אבל אינו חייב ללוותו.
לועג לרש – 'חרף עושהו', משלי יז ה. שהמת עני הוא ורש, ומי שאינו מתייחס לצרכיו מפני שאין לצפות ממנו לגמול, הוא מחרף בכך את הקב"ה שעשה את הרש.
בר נידוי הוא – היה מן הראוי לנדותו על שמזלזל בכבוד המת.
כל דבר מצוה שהאדם עוסק בו – ולכן נוהגים לעמוד בשעת ברית מילה ובשעת פדיון הבן.
בעלי אומניות – בעלי מקצוע.
מביאי ביכורים – כשהיו מתאספים בני עיר מסוימת להעלות את הביכורים שלהם לירושלים, כמו שכתוב (שמות כג יט) ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, היו כל העובדים שבירושלים מפסיקים את מלאכתם ועומדים מפניהם.
בִּזְמַן הַזֶּה מִסְּתָמָא כָּל אִישׁ יִשְֹרָאֵל לָמַד מִקְרָא וּמִשְׁנָה. וְלָכֵן כְּשֶׁמֵּת, מְבַטְלִין אֲפִלוּ תַלְמוּד תּוֹרָה כְדֵי לְלַוּוֹת אוֹתוֹ. אַךְ לְאִשָּׁה אוֹ לְתִינוֹק, נוֹהֲגִין לְהָקֵל, שֶׁלֹּא לְבַטֵּל תַּלְמוּד תּוֹרָה בִּשְׁבִיל הַלְוָיָה. וְתִינוֹקוֹת שֶל בֵּית רַבָּן, לְעוֹלָם אֵין מְבַטְּלִין כְּלָל[2], דַּאֲפִלּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין מְבַטְּלִין אוֹתָם [שס"א].
בזמן הזה – הוא העתקה מדברי הרמ"א שחי בפולין במאה ה-16. ולצערנו היום אין הדבר כן.
ולכן – שכך הדין, שמי שלא למד מקרא ומשנה, אין צריך ללוותו אלא אם אין שם עשרה או אם אין שם די אנשים לעסוק בנשיאת המת ובקבורה, ואמנם מי שרואה את המת צריך ללוותו לפחות ארבע אמות, אבל הלומד תורה פטור מזה. ומי שלמד מקרא ומשנה, צריך ללוותו כל עוד שאין לו שש מאות אלף [600.000] מלווים. ומי שלימד אחרים תורה, צריך ללוותו בכל מקרה.
לאשה או לתינוק – שלא למדו מקרא ומשנה.
תינוקות של בית רבן – ילדים שלומדים תורה בבית הספר, כמבואר בסימן קסה סעיף יא.
הערות:
- בעוונותינו הרבים אנחנו מבטלים היום תינוקות של בית רבן בימי שישי אחר הצהריים, בשבתות, בחגים ובימים שלפניהם, בחופשת הקיץ, לצורך טיולים ואטרקציות, ואין סיבה לבטלם לכל אלו ולקיים את ההלכה דוקא כאשר מדובר במצווה.
צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד, לְבַל יִתְרָאוּ הַנָּשִׁים עִם הָאֲנָשִׁים כְּשֶׁהוֹלְכִין לְבֵית הַקְּבָרוֹת[3], וּמִכָּל שֶׁכֵּן בַּחֲזָרָתָן, כִּי יֵשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, סַכָּנָה בַּדָּבָר (סי' שנ"ט ובזוה"ק פרשת ויקהל).
לבל יתראו – שילכו במקומות נפרדים, כדי שלא יראו האנשים את הנשים ויסתכלו בהן.
בחזרתן – אחרי שקברו את המת.
סכנה – שאז מלאך המות רוקד לפניהן ויש לו רשות להזיק את האנשים העומדים בדרכו.
נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה, אֵין לָהֶם לִנְעוֹל בְּרַגְלֵיהֶם סַנְדָּלִים, (שֶׁהֵם בְּלֹא עָקֵב, וִיכוֹלִין לִפּוֹל בְּקַל מֵעַל הָרֶגֶל). אֲבָל בְּמִנְעָלִים אֵין קְפֵּידָא (שנ"ח).
בלא עקב – שמחזיק את הרגל, וכל הסנדל מחזיק רק עם רצועה אחת, שאם תיקרע יפול הסנדל.
אין קפידא – אין צריך להקפיד ללכת דוקא יחפים.
כְּשֶׁמַּגִּיעִים עִם הַמֵּת לְעֵרֶךְ שְׁלֹשִׁים אַמָּה מִן הַקֶּבֶר, יַעַמְדוּ עִמּוֹ כָּל אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיַעַמְדוּ שֶׁבַע פְּעָמִים[4] כְּנֶגֶד שִׁבְעָה מַעֲמָדוֹת, שֶׁהֵם כְּנֶגֶד שִׁבְעָה הֲבָלִים שֶׁבְּקֹהֶלֶת, וְשִׁבְעָה מְדוֹרֵי גֵיהִנָּם, וְשִׁבְעָה דִינִים הַחוֹלְפִים עַל הַמֵּת, וְיִשְׁהוּ מְעַט שָׁם, שֶׁזּוֹהִי קְצָת כַּפָרָה לַמֵּת. וּבְיוֹם שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, אֵין צְרִיכִין לְהַעֲמִיד, כִּי אָז אֵין הַדִּין קָשֶׁה[5] [שע"ו].
שלושים אמה – כ15 מטר.
כל ארבע אמות – כ-2 מטר, ארבע פסיעות.
כנגד שבעה מעמדות – שהיו נוהגים בזמן המשנה, שהיו מעמידין אחרי הקבורה את שאר הקרובים ובני משפחה שאינן חייבים להתאבל, ואומרין לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן, ואחר כך אומר 'שבו יקרים שבו', ואומר לפניהם דברים אחרים [לנחם את האבל, או להראות צער על המת שמת או להרבות בבכי ולתת איש על לבו לשוב בתשובה כי חיי האדם הבל] כשהן יושבין ואחר כך 'עמדו יקרים עמודו', ואומר דברים אחרים כשהן עומדין וחוזר ואומר כך שבע פעמים. וכבר בטל מנהג זה יותר מאלף שנה, אבל עושים לו זכר בצורה זו.
שבעה הבלים – קהלת א א, הבל[1] הבלים[2] אמר קהלת, הבל [1] הבלים[2] הכל הבל[1].
שבעה מדורי גיהנם – תהלים יא ו, ימטר על רשעים פחים[2] אש[1] וגפרית[1] ורוח[1] זלעפות[2] מנת כוסם.
שבעה דינים – א' כשנשמתו יוצאה מגופו. ב' כשמעשיו עוברים לפניו ומכריזים עליו. ג' כשיכנסוהו לקבר. ד' בקבר אחד שיסתם הגולל. ה' התולעים. ו' דינה של גיהנם. ז' שנפשו משוטטת בכל העולם ולא תמצא מנוח עד שיקבל עונשו.
שאין אומרים תחנון – התבאר בסימן כב סעיף ח.
הערות:
- הרמ"א כתב שנהגו היום לעמוד שלוש פעמים ולהעמיד את המת על הארץ.
כְּשֶׁבָּאִים לְבֵית הַקְּבָרוֹת, מִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַקְּבָרִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וְכוּ' (עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס סָעִיף יא)[6], וְאַחַר כָּךְ אוֹמְרִים אַתָּה גִבּוֹר וְכוּ' עַד לְהַחֲיוֹת מֵתִים (או"ח סי' רכ"ד ובסידור).
שלא ראה את הקברים שלושים יום – או שהתווסף בינתיים קבר שעדיין לא ראה אותו.
אשר יצר אתכם בדין וכו' - וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין ויודע מספר כלכם והוא עתיד להחיותכם ולהקים אתכם בדין, ברוך אתה ה' מחיה המתים.
אתה גבור וכו' – מתוך תפילת שמונה עשרה.
אַחַר כָּךְ אוֹמְרִים צִדּוּק הַדִּין[7], הַצוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ וְכוּ' (עַיֵּן בַּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה סָעִיף ט). אֶחָד מִן הָאֲבֵלִים מַתְחִיל. וְאִם אֵין שָׁם אָבֵל, הַמֻּפְלָא אֲשֶׁר שָׁם מַתְחִיל. וּבַיָמִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים בָּהֶם תַּחֲנוּן, אֵין אוֹמְרִים צִּדּוּק הַדִּין. וְלָכֵן אֵין אוֹמְרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְאַחַר חֲצוֹת הַיוֹם, וְכֵן בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֲבָל בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְעֶרֶב חַנֻכָּה וְעֶרֶב פּוּרִים, אוֹמְרִים גַּם לְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם. וְעַל תַּלְמִיד חָכָם אוֹמְרִים גַּם בְּלַ"ג בָּעֹמֶר, וּבַיָמִים שֶׁלְּאַחַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן עַד שָׁבוּעוֹת, וּבְתִשִׁעָה בְּאָב, וּבְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָׁנָה קֹדֶם חֲצוֹת הַיוֹם[8] [ת"א].
צידוק הדין – ביארתי בסימן קצד סעיף ה.
המופלא – הגדול בתורה מבין הנוכחים.
אין אומרים בהם תחנון – מתבאר בסימן כב סעיף ח.
אומרים גם לאחר חצות היום – אף על פי שאין אומרים תחנון בתפילת המנחה של אותם ימים.
[1] ואם אדם יושב בביתו, ורואה מחלון ביתו לוויה עוברת, ולא יספיק לרדת ללות את המת, יש לו ללכת בתוך ביתו ד' אמות, וליד החלון יאמר "לך בשלום ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין". ויעמוד כך עד שתעבור מכנגד פניו ה'לוויה'. (חזון עובדיה אבלות א, רצט).
ואם ליוה את המת ורוצה ללכת משם, יעמוד על מקומו וימתין עד שלא יראה מיטת המת ורק אז יוכל ללכת. (חזון עובדיה אבלות א, רצט).
ואם אין שם עשרה מלוים, יש אומרים שצריך ללוותו עד מקום קבורתו, ויש אומרים שמספיק ד' אמות. ויש להקל. (חזון עובדיה אבלות א, רצז).
[2] להלווית אדם גדול בתורה, וכן בהלווית אדם התומך בישיבות. נהגו להקל לבטל תשב"ר. (חזון עובדיה אבלות א, שז).
[3] מנהג ירושלים שאין הנשים יוצאות ללוות את המת, ובמקומות שנהגו שנשים יוצאות ללוות את המת, יזהרו מאוד שלא להתערב יחד עם האנשים, אלא יבדלו ויהיו רחוקות מהמטה. (חזון עובדיה אבלות א, שיא). כמו כן מנהג ירושלים שהבנים והנכדים לא יוצאים אחר מיטת אביהם וסבם.(ילקוט יוסף י, ז) המנהג לומר בשעת לווית המת את פרק התהילים 'יושב בסתר עליון וכו'.
[4] לא נהגו מנהג זה.
[5] ויש נוהגין לעשות ז' הקפות סביב המת סמוך לקבר. (עיין חזון עובדיה אבלות א, שכה).
[6] ועיין שם בהערות.
[7] המנהג לומר צידוק הדין כל יום ב'שבעה' אחר תפילת שחרית. וכן אחר תפלת מנחה ואחר למוד תורה בבית הנפטר. (חזון עובדיה אבלות א, צג).
[8] ומעיקר הדין היינו צריכים לומר 'צידוק הדין' גם בחול המועד, ר"ח חנוכה ופורים (כדעת השולחן ערוך יו"ד תא ו), אלא שהאחרונים כתבו שהמנהג לא לאמרו, וכל מקום יעשה כמנהגו. ועל חכם בפניו צריך לומר 'צידוק הדין' בכל הימים. (חזון עובדיה אבלות א, צא).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך