בִּמְקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִתְּנָה הַדָּת שֶׁלֹּא לִקְבּוֹר אֶת הַמֵּת עַד לְאַחַר אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת, אַף עַל פִּי כֵן לֹא נִפְטָר הָאוֹנֵן מִדִּין אֲנִינוּת[1], כֵּיוָן שֶׁלְּאַחַר עֲבוֹר הַזְמָן וַדַּאי יִקְבְּרוּהוּ, מֻטָל עֲלֵיהֶם בֵּינְתַיִם לְהִתְעַסֵּק בִּכְבוֹדוֹ, לְהָכִין תַּכְרִיכִין וְאָרוֹן, וּלְהָכִין אֲנָשִׁים. אַךְ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, יֵשׁ לְהָקֵל וּלְפָטְרוֹ מִדִּין אֲנִינוּת בָּזֶה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקָבְרוֹ מֵחֲמַת פְּקֻדַּת הַמַּלְכוּת.
הדת – חוק מטעם הממשלה, שמטרתו היה לשלול מצב של מוות מדומה.
לא נפטר האונן מדין אנינות – ואין מצב זה דומה למצב שבסעיף יט שבו לא ניתן לקבור את המת למשך זמן לא ידוע.
תכריכין – הבגדים שמלבישים למת.
ביום טוב שני – שאמנם מותר לעסוק בצרכי קבורה והוא נחשב כחול לעניין כל הקשור לטיפול במת, כמבואר בסימן ר סעיפים ג-ד, אבל רק אם באמת רוצה לקבור אותו ביום טוב, ולא אם בפועל יקברוהו לאחר יום טוב.
לפטרו מדין אנינות – ויכול לאכול בשר ולשתות יין וחייב במצוות, אבל אסור בתשמיש המיטה ובדברי תורה כמו שהתבאר בסעיף ט לעניין שבת.
בִּמְקוֹמוֹת הַנִּזְכָּרִים, לְפִי שֶׁחוֹשְׁשִׁין שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ אֲנָשִׁים לְטַהֵר אֶת הַמֵּת בְּקֵרוּב שְׁנֵי מֵעֵת לְעֵת לְאַחַר מוֹתוֹ, וְעַל כֵּן הִמְצִיאוּ לְטַהֲרוֹ תֵּכֶף לְאַחַר מוֹתוֹ וּלְשׂוּמוֹ בְּאָרוֹן שָׁלֵם וְנָקוּב מִלְּמַטָּה, אֲזַי לְאַחַר שֶׁהוּשַׂם בָּאָרוֹן, פְּטוּרִין מִדִּין אֲנִינוּת, וְנוֹהֵג דִּין אֲבֵלוּת. וּמִכָּל מָקוֹם צְרִיכִין לִמְנוֹת שִׁבְעָה יָמִים מִשָּׁעָה שֶׁיִסָּתֵם הַגּוֹלֵל בַּקָּבֶר [נובי"ת יו"ד רי"א, פ"ת שנ"ב].
לא ימצאו אנשים – כי קרוב ליומיים אחרי המוות, לרוב יוצא כבר ריח רע מאד מן המת, במיוחד בקיץ.
לטהר את המת – דיני טהרת המת מתבארים בסימן קצז.
בקרוב שני מעת לעת – לקראת סוף ארבעים ושמונת השעות שהקציבה הממשלה.
המציאו – מצאו פתרון הלכתי.
לטהרו תיכף לאחר מותו – אף שבדרך כלל כבוד המת הוא לטהרו מיד בסמוך לקבורה, כדי שייקבר בטהרה ובנקיות, כאן שאין כבודו בכך, שהרי לא ימצאו אנשים לטהרו כראוי, עדיף לטהרו מיד ולשמרו מטוהר.
ארון שלם ונקוב מלמטה – שלדעת חלק מן הפוסקים סגירת הארון שישאירו בו את המת, נחשב כקבורה, והנקב הוא כדי שיהיה מחובר לאדמה, כמו שיתבאר בסימן קצט סעיף א.
נוהג דין אבלות – מספק, לפי הפוסקים הנזכרים, אבל, כדי לחוש לשאר הפוסקים הסוברים ששימת המת בארון הקבורה אינה נחשבת כסתימת הגולל...
יסתם הגולל בקבר – בזמן המשנה היו קוברים בתוך כוכים של אבן, והיו סותמים את פתח הכוך באבן, והיא נקראת 'גולל', ומרגע סתימת הגולל מתחיל האבלות. ובזמננו סתימת הגולל היא נתינת האדמה על המת לאחר שמניחים אותו בתוך הקבר.
מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ, אִם אֵין מִי שֶׁיִתְעַסֵּק בּוֹ, צְרִיכִין לְהַגִּיד לוֹ. אֲבָל אִם יֵשׁ מִתְעַסְּקִין אֲחֵרִים, אֵין לְהַגִּיד לוֹ עַד לְאַחַר שֶׁיִתְפַּלֵּל. וּמִי שֶׁלְּאִשְׁתּוֹ מֵת לָהּ מֵת, וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת, יֶשׁ לוֹ לְהַבַּעַל לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רו סָעִיף ט, וַאֲנִינוּת חָמִיר טְפֵי) [ברכ"י שמ"א].
אין מי שיתעסק בו – והוא אמור להתעסק בו.
עד לאחר שיתפלל – שבינתיים מותר לו להתפלל, ודין אנינות לא חל עליו אלא אחרי שהוא יודע.
להחמיר שלא לשמש עמה – כי יש בזה מחלוקת בין הפוסקים.
סימן רו סעיף ט – שאחרי הקבורה אם היא עדיין לא יודעת מותר לשמש עמה.
אנינות חמיר טפי – דין אנינות חמור יותר מדין אבלות, ומחמירים במקרים של ספק.
נוֹהֲגִין לְהַדֵּר אַחַר בִּגְדֵי פִשְׁתָּן לְבָנִים לְתַכְרִיכִין[2], וְיִהְיוּ נָאִים, לְסִימָן שֶׁמּוֹדִים בִּתְחִיַת הַמֵּתִים, דְּאָמַר רַב חִיָא בַּר יוֹסֵף, עֲתִידִין הַצַּדִּיקִים שֶׁיַעַמְדוּ בִּלְבוּשֵׁיהֶן. אֲבָל לֹא יִהְיוּ חֲשׁוּבִים יוֹתֵר מִדַּי, כִי זֶה אָסוּר. אֵין לַעֲשׂוֹת בַּתַּכְרִיכִין לֹא אִמְרָא וְלֹא שׁוּם קֶשֶׁר, הֵן בְּחוּטִין שֶׁתּוֹפְרִין בָּהֶם, הֵן בִּלְבִישָׁה. קוֹבְרִין אֶת הָאִישׁ בְּטַלִית שֶׁיֶשׁ בָּהּ צִיצִית, אַךְ פּוֹסְלִין אֶחָת. וְהַיוֹתֵר נָכוֹן, שֶׁכְּשֶׁמֻנָּח בַּקֶּבֶר, אָז יַכְנִיסוּ צִיצָה בְּתוֹךְ הַכָּנָף. אִם הָיְתָה לוֹ טַלִּית נָאֶה שֶׁהִתְפַּלֵּל בָּהּ בְּחַיָיו, אֵינוֹ רָאוּי לְהַחֲלִיפָהּ לְאַחַר מוֹתוֹ בְּטַלִּית אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ נָאֶה, כִּי נְיָחָא לוֹ לָאָדָם לְהִקָּבֵר בַּטַּלִית שֶׁהִתְפַּלֵּל בָּהּ בְּחַיָיו. כְּשֶׁמַּלְבִּישִׁין אֶת הַמֵּת, יְכַוְּנוּ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהֵם מַלְבִּישִׁים אֶת הַגּוּף, כָּךְ תִּתְלַבֵּשׁ נִשְׁמָתוֹ בְּמַלְבּוּשִׁים רוּחָנִיִים בְּגַן עֵדֶן[3] (שנ"א שנ"ב ובחכמ"א).
להדר אחר בגדי פשתן – מבחינת ההלכה אין עניין בפשתן דוקא, אלא בבגד פשוט ולא יקר, שכך תיקן רבן גמליאל שלא להכביד על קרובי המת בהוצאות שאינן נחוצות. ובזמנם בגדי פשתן לבנים היו הבגדים הפשוטים ביותר, ובזמננו היה נכון יותר לקבור בבגדי כותנה. אבל נהגו על פי הקבלה להשתמש דוקא בבבגד העשוי מחוטי פשתן, שאין בהם שום חוט ממין אחר, ומותר לעשות כן כל עוד שמחיר הפשתן שוה לכל נפש וניתן להשיג בגדי פשתן בקלות וללא הוצאות מרובות.
לסימן שמודים בתחיית המתים – הקובר את מתו בבגדים נאים, מראה בכך שהוא יודע שעוד יבוא יום שבו המת יצטרך לבגדים.
זה אסור – כמו שביארתי.
אימרא – מכפלת.
ולא שום קשר – להראות שהוא לבוש עראי עד תחיית המתים. ואם צריך קשירה עושים עניבה.
פוסלין אחת – כך המנהג, אבל מן הדין אין צריך לפסול, ויש אומרים שיותר נכון שלא לפסול, ולכן...
יכניסו ציצה בתוך הכנף – ולא יפסלו את הציצית, אלא רק יחביא את אחת הציציות בתוך כנף הבגד, שלא יהיו תלויים כדרכם, כך שבתחיית המתים יוכל מיד להוציאם מהכנף וללבשם.
הערות:
- בארץ ישראל אין נוהגים בימינו לקבור את המת עם טלית, אלא רק מכסים אותו עם טלית בדרכו עד הקבר, ואז מורידים ממנו את הטלית.
סֵדֶר הַטָּהֳרָה, מַרְחִיצִין בְּמַיִם חַמִּים כָּל גּוּפוֹ וְרֹאשׁוֹ, וּמְנַקִּין אוֹתוֹ הֵיטֵב בֵּין אֶצְבְּעוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו וּבְכָל מָקוֹם, וְחוֹפְפִין אֶת רֹאשׁוֹ, וְסוֹרְקִין וְגוֹזְזִין שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ, וְנוֹטְלִין צִפָּרְנֵי יָדָיו וְרַגְלָיו (וּבִמְדִינָתֵנוּ אֵין נוֹהֲגִין זֹאת[4]). וּצְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַהַפְכוּ אֶת הַמֵּת עַל פָּנָיו, שֶׁהוּא דֶרֶךְ בִּזָּיוֹן, אֶלָּא יַטּוּ אוֹתוֹ עַל צִדּוֹ וְאַחַר כָּךְ עַל צִדּוֹ הַשֵּׁנִי. לְאַחַר שֶׁנִּקּוּ אוֹתוֹ הֵיטֵב, שׁוֹפְכִין עָלָיו תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם, דְהַיְנוּ שֶׁמַּעֲמִידִין אֶת הַמֵּת עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל גַּבֵּי קַשׁ וְשׁוֹפְכִין הַמַּיִם עַל רֹאשׁוֹ שֶׁיֵרְדו עַל כָּל גּוּפוֹ[5] (סי' שנ"ב ובחכמ"א).
הטהרה – המנהג שרוחצים את המת מכל לכלוך ולטהרו, שזהו כבודו להיקבר בטהרה ובנקיות.
תשעה קבין מים – כאשר אדם טמא טומאת קרי, תיקנו חכמים שיטבול במקווה לפני שלומד תורה או אומר דברים שבקדושה [בשלב מאוחר יותר התבטלה תקנה זו, והיום אין חובה לעשות כן אלא הוא מנהג חסידות]. ואמרו שמי שבמקום צורך אפשר במקום טבילה שישפוך על גופו תשעה קבין מים, וכן נוהגים לעשות למתים.
שמעמידין את המת – ובהרבה מקומות נהגו לטהרו בשכיבה.
שִעוּר תִּשְׁעָה קַבִּין יֶשׁ בּוֹ מַחֲלֹקֶת. (וְיֵשׁ לִקַּח לְעֵרֶךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה קְווָארְט פּוֹילִישׁ). וְאֵין צְרִיכִין שֶׁיִהְיוּ כֻלָם בְּכְלִי אֶחָד דַּוְקָא, אֶלָּא גַּם מִשְּׁנֵי כֵלִים אוֹ מִשְׁלשָׁה, מִצְטָרְפִין, רַק שֶׁהַשֵּׁנִי יַתְחִיל לִצּוֹק בְּעוֹד שֶׁלֹּא הִפְסִיק הָרִאשׁוֹן, וְכֵן הַשְּׁלִישִׁי בְּעוֹד שֶׁלֹּא הִפְסִיק הַשֵּׁנִי. וְגַם אִם מְעָרֶה מִּכְּלִי אֶחָד, לֹא יַפְסִיק הַקִּלּוּחַ. וּמִתּוֹךְ אַרְבָּעָה כֵלִים, אֲפִלּוּ שׁוֹפְכִין בְּפַעַם אַחַת, אֵין מִצְטָרְפִין (או"ח פ"ת תר"ו).
יש בו מחלוקת – בהגדרה קב שוה לנפח של 24 ביצים בינוניות, ונפח ביצה הוא כ50 סמ"ק, ולפי זה תשעה קבין הם 10.8 ליטר, אבל יש אומרים שביצים שלנו קטנות באופן משמעותי מן הביצים שהיו בזמן חכמים, שעליהם מבוססים השיעורים, ולכן צריך לחשב נפח של ביצה קרוב ל100 סמ"ק, ותשעה קבין הם כ21.5 ליטר. אך הקיצור שולחן ערוך לא חשש כאן לדעות המחמירות ביותר, כיון שמדובר בנושא שכל כולו מדרבנן.
עשרים וארבעה קוואריט פויליש – קווארט פולני הוא כ2/3 ליטר, ונמצא תשעה קבין כ-16 ליטר. ויש פוסקים שהסתפקו ב16 קווארט, שהם כ-11 ליטר, מה שתואם את מידות הביצים שלנו.
משני כלים או משלשה – שמכילים ביחד תשעה קבין מים.
מערה – שופך.
אַחַר כָּךְ טוֹרְפִין בֵּיצָה עִם יַיִן בְּיַחַד, וְטוֹרְפִין הַבֵּיצָה בִּקְלִפָּתָהּ, לְרַמֵּז שֶׁגַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם[6], (וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין יַיִן מָצוּי, לוֹקְחִין מַיִם) וּמַרְחִיצִין בּוֹ רֹאשׁוֹ. וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין בְּאֵיזֶה מְקוֹמוֹת שֶׁכָּל אֶחָד לוֹקֵחַ מְעַט וּמַזֶה עַל הַמֵּת, אֵין זֶה נָכוֹן, וְיֵשׁ לְבַטֵּל מִנְהָג זֶה, כִּי דוֹמֶה לְחֻקּוֹת הָעַמִּים, אֶלָּא יִרְחֲצוּ בוֹ רֹאשׁוֹ.
טורפין – מערבבים בחוזקה.
גלגל הוא שחוזר בעולם – החיים היום הם המתים למחר, ושוב המתים חיים.
מעט – מתערובת זו.
מזה – משפריץ. והיו אומרים שזה מרמז על הכתוב (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.
דומה לחוקות העמים – שכך הם מטבילים לנצרות.
צְרִיכִין לְהַשְׁגִיחַ שֶׁלֹּא יִקְמֹץ הַמֵּת אֶצְבְּעוֹת יָדָיו. וּמַה שֶׁבִּקְּצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לִקְמֹץ אֶת הָאֶצְבָּעוֹת, יֵשׁ לְבַטֵל מִנְהָג זֶה. וּמַה שֶׁקְּצָת אוֹמְרִים, שֶׁמְּרַמְּזִים בָּזֶה שֵׁמוֹת קְדוֹשִׁים, דָבָר בָּדוּי הוּא. גַּם מַה שֶׁנּוֹתְנִין בְּיָדוֹ שַׁרְבִיטִין שֶׁקּוֹרִין גֶּעפְּלִיךְ, מִנְהָג שְׁטוּת הוּא. וְאִם רוֹצִים דַּוְקָא לָתֵת אוֹתָן, יַנִּיחוּם אֶצְלוֹ [חכ"א].
להשגיח – להשים לב.
שמרמזים בזה שמות קדושים – בצורת האצבעות הקמוצות מציירים את האותיות של אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא.
דבר בדוי – המצאה. והיא נגד המבואר בקדמונים.
שרביטין – מקל, שיישען עליו בתחיית המתים.
[1] ובילקוט יוסף (שלח, ז, יב) כתב, דבאותם מקומות בחו"ל שאין מאשרים את הקבורה רק לאחר ג' ימים מהפטירה, אין לנהוג אנינות, אלא עד שיגיע זמן שיכולים לטפל בו. וחייבים בכל המצוות, ורק לא יניחו תפילין ביום הראשון.
וקרובי משפחה המלוים ארון קבורה לארץ, יש להם להמנע מאכילת בשר ושתית יין, וינהגו דיני אנינות בזמן הטיסה. והקרובים שנשארו בחו"ל מתחילים מיד להתאבל, אלא אם כן ממשיכים לטפל בצרכי המת, שאז הם עדיין אוננים. (ילקוט יוסף שלח, ז, יד).
[2] ויתפרו את התכריכי פשתן, בחוטי פשתן דווקא. (חזון עובדיה אבלות א, פו).
[3] וצריך לכסותו בטלית גדול עם ציצית כהלכה, ולקברו בטלית שיש בו ציצית, אך המנהג להסיר את הטלית בשעת קבורה. ואת האשה מכסים בפרוכת שמיוחדת לכך. (חזון עובדיה אבלות א, שג).
אין לעשות שום שינוי ממנהגי החברא קדישא. (ילקוט יוסף יו"ד אבלות מז, ב). וכן הדין בכל מנהגים שכתב המחבר, יש לעשות בכל מקום ומקום כפי מנהגי אותו מקום.
[4] גם אנו לא נוהגים בזה.
[5] אין להתיר לחברה קדישא גברים לעשות טהרה לנשים, ואפילו לא על ידי סדין, אלא ימצאו נשים יהודיות שיעשו זאת. ואם לא מצאו, אפשר לקחת נשים נכריות לצורך ה'טהרה' (שם).
[6] אין אנו נוהגים בזה.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך