מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בַּשַׁבָּת, כֵּיוָן דְּאָסוּר לְקָבְרוֹ הַיוֹם, לֹא חָלָה עָלָיו אֲנִינוּת, וּמֻתָּר בְּבָשָׂר וָיַיִן, וְחַיָּב בְּכָל הַמִצְוֹת, חוּץ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה שֶׁאָסוּר לוֹ. וְגַם אָסוּר בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, דְּהַוְיָן דְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא. וְאִם הוּא שְּׁלִיחַ צִבּוּר, אִם יֵשׁ אַחַר לְהִתְפַּלֵל, לֹא יִתְפַּלֵל הוּא. וְאִי לֵיכָּא אַחֵר, יִתְפַּלֵל הוּא. אִם הַמֵּת הוּא אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, יָכוֹל לוֹמַר קַדִּישׁ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין שְאָר אֲבֵלִים. אֲבָל בִּמְקוֹם שְׁאָר אֲבֵלִים, לֹא יֹאמַר קַדִּישׁ קֹדֶם הַקְּבוּרָה (עַיֵּן בספר שערי דעה). וְאִם הָאוֹנֵן הוּא אָבֵל מִכְּבָר עַל אָבִיו אוֹ עַל אִמּוֹ, אוֹ שֶׁיֶשׁ לוֹ יָארצֵייט, יֹאמַר קַדִּישׁ כְּמוֹ שְׁאָר אָבֵל אוֹ יָארצֵייט [או"ח ע"א, יו"ד שמ"א שע"ו].
לא חלה עליו אנינות – מאחר ואינו יכול לעסוק בצרכי המת, ואין כבודו של המת דורש התרכזות בצרכיו בשבת.
תשמיש המיטה – קיום ייחסי אישות עם אשתו, שהיא מצוה, כמבואר בסימן קנ סעיף ז-ח.
שאסור לו – שהוא מכלל דיני האבלות המוטלים גם על האונן, כמבואר בסעיף ו.
דהויין – מפני שהינם.
דברים שבצנעה – דברים שאינם בולטים לעיני הרואים אותו, שבהם חייב האבל גם בשבת, כמבואר בסימן ריט סעיף א.
אם הוא שליח ציבור – קבוע במקום מסויים, אפילו בתשלום.
לא יתפלל הוא – כמבואר בסימן רי סעיף ה.
ליכא – אין.
לא יאמר קדיש – בסימן כו מתבאר שכאשר יש כמה אבלים שרוצים לומר קדיש, מחלקים ביניהם את הקדישים, לפי מערכת שלמה של כללים, ולא נהגו כפי שנוהגים היום בהרבה מקומות שכל האבלים יחד אומרים קדיש. ואונן אין לו זכות לקחת קדיש לאבלים אחרים, אפילו בשבת שמותר לו לומר קדיש.
יארצייט – יום זכרון של אחד ההורים.
יאמר קדיש – בשבת.
סָמוּךְ לָעֶרֶב, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא בְרָכוֹת, וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵל עַרְבִית[1], וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּמֻתָּר לּוֹ לֶאֱכֹל בְּלֹא הַבְדָּלָה. וּלְאַחַר שֶׁיִקָּבֵר הַמֵּת, יַבְדִּיל עַל הַכּוֹס[2]. וַאֲפִלּוּ לֹא נִקְבַּר עַד לְמָחָר, יָכוֹל לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס, וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַנֵּר וְהַבְּשָׂמִים, דְּמֻתָּר לְהַבְדִּיל עַד יוֹם שְׁלִישִׁי בַשַׁבָּת[3] (כְּדִלְעֵיל סִימָן צו). וּבִתְפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁהוּא מִתְפַּלֵל כְּשֶׁלֹּא עָבַר זְמַנָהּ, אֵינוֹ אוֹמֵר אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ.
סמוך לערב – לפני צאת שבת.
אינו מתפלל ערבית – אף שמותר בנסיבות מסוימות להתפלל ערבית מבעוד יום, כמבואר בסימן ע סעיף א, והיה מקום לומר שמאחר ובלילה כבר לא יוכל להתפלל עדיף שיתפלל מבעוד יום מאשר שלא יתפלל כלל.
מותר לו לאכול בלא הבדלה – דרך עראי, כמו שלמדנו בסעיף א, אף שבעצם אסור לאכול לפני הבדלה, כמבואר בסימן צו סעיף ד.
על הכוס – ומותר לו להבדיל על יין שלו, אף ששאר דברים אסור לו לאכול משל עצמו, כמו שיתבאר בסימן רה סעיף א.
סימן צו – סעיף טו.
אינו אומר אתה חוננתנו – אף שתיקנו חכמים להבדיל בתוך התפילה, ולכן מוסיפים בתפילת ערבית של מוצאי שבת 'אתה חוננתנו', והוא הרי לא התפלל במוצאי שבת, ויש פוסקים שסוברים שאם שכח להתפלל ערבית במוצאי שבת אומר אתה חוננתנו בשחרית, כיון שזו התפילה הראשונה שלו אחרי שבת.
אִם צָרִיךְ לְעֵת עֶרֶב לָלֶכֶת מִבֵּיתוֹ עַד סָמוּךְ לִתְחוּם שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיֵלֵךְ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְמָקוֹם אַחֵר בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַמֵּת, אוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לְעֵת עֶרֶב לֶאֱסֹף אֶת הַגַּבָּאִים דְּחֶבְרָא קַדִּישָׁא לְהִשְׁתַּוֹות עִמָּהֶם בְּעַד מְקוֹם הַקְּבוּרָה, אֲזַי מִיָד כְּשֶׁהִתְחִיל לָלֶכֶת וְלַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַמֵּת, חָלָה עָלָיו אֲנִינוּת [או"ח ע"א יו"ד שמ"א].
אם צריך... – שזה מותר, כמבואר בסימן צ סעיף ה.
סמוך לתחום שבת – אסור בשבת להתרחק יותר מאלפיים אמה ממקום מגוריו, כמבואר בסימן צה באריכות, ואלפיים אמה אלו נקראים 'תחום שבת'.
לאסוף את הגבאים – גם אם בפועל האסיפה תתקיים במוצאי שבת, אם צריך לארגן את האסיפה כבר בשבת.
מֵת בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְעֵת מִנְחָה, בְּעִנְיַן שֶׁאִי אֶפְשָר לְקָבְרוֹ קֹדֶם שַׁבָּת, מִתְפַּלֵל גַּם מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
בעניין – בשעה קרובה כל כך לכניסת השבת.
מֵת בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם טוֹב, אִם רוֹצֶה לְקָבְרוֹ הַיוֹם עַל יְדֵי גּוֹי, חָלָה עָלָיו מִיָד אֲנִינוּת. וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּיוֹם שֵׁנִי, שֶׁיָכוֹל לְקָבְרוֹ גַּם בְּעַצְמוֹ, דְּחָלָה עָלָיו מִיָד אֲנִינוּת, וַאֲפִלוּ הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְקָבְרוֹ הַיוֹם [יו"ד שמ"א].
ביום ראשון של יום טוב – בחוץ לארץ נוהגים כל החגים במשך יומיים, ביום הראשון מן התורה כמו בארץ ישראל, וביום השני מדרבנן.
רוצה לקברו היום על ידי גוי – שזה מותר ולפעמים גם נצרך, כמבואר בסימן ר סעיפים א-ב.
שיכול לקברו גם בעצמו – כמבואר בסימן ר סעיפים ג-ד
מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי, מָקוֹם שֶׁנָּהַגוּ לְקָבְרוֹ עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל, נוֹהֵג דִּין אֲנִינוּת אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה, וְאֵינוֹ אוֹמֵר קִדּוּשׁ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר, וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יָיִן. אֲבָל בְּלֵיל יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, אוֹ אֲפִלּוּ בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהִתְעַסֵּק גַּם בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי דַּוְקָּא עַל יְדֵי גוֹיִם, אֵין לִנְהֹג דִּין אֲנִינוּת בַּלָּיְלָה [או"ח תקמ"ח].
נוהג דין אנינות אפילו בלילה – כמו מת ביום חול, שאף שאין קוברים אותו אלא למחרת, נוהג דין אנינות מיד.
אין לנהוג דין אנינות בלילה – אלא אם כן עוסק בפועל בהשגת צרכי קבורה וכדומה, שאז נוהג בו דין אנינות מהרגע שעוסק בצרכי המת, כמו שהתבאר בסעיף יא לעניין אנינות בשבת.
מִי שֶׁהָיָה אוֹנֵן בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, יַבְדִּיל בְּיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, אֲבָל לֹא אַחַר כָּךְ, כִּי הַבְדָּלָה שֶׁל יוֹם טוֹב אֵין זְמַנָּהּ אֶלָּא עַד סוֹף הַיּוֹם שֶׁלְאַחֲרָיו[4] [הל' אונן להגראז"מ].
ביום שלאחריו – עד שקיעת החמה אם כבר נקבר המת.
אוֹנֵן שֶׁיֶשׁ לוֹ בֵּן לָמוּל, אִם אֶפְשָׁר לִקְבֹּר אֶת הַמֵּת קֹדֶם שֶׁיֵצְאוּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת שַׁחֲרִית, אֲזַי יִתְפַּלְּלוּ הַקַּבְּרָנִים תְּחִלָּה, וְיִקְבְּרוּ אֶת הַמֵּת, וְיָמוּלוּ אֶת הַתִּינוֹק. וְאִם אִי אֶפְשָׁר, מִכָּל מָקוֹם יָמוּלוּ אֶת הַתִּינוֹק שַׁחֲרִית בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַסַּנְדָּק יְבָרֵךְ בִּרְכַּת לְהַכְנִיסוֹ, מִשּׁוּם דְּמֵת וּמִילָה, מִילָה קוֹדֶמֶת[5] [יו"ד שמ"א].
קודם שיצאו מבית הכנסת שחרית – המנהג היה בכל ארצות אירופה, שברית מילה עושים בבית הכנסת אחרי תפילת שחרית לפני 'עלינו לשבח', כי זריזים מקדימים למצוות, ולא העלו על דעתם כלל לעשות ברית בשעה אחרת ביום, ולא במקום אחר.
יתפללו הקברנים תחילה – אפילו ביחידות, כי אין ראוי שיתעסקו בקבורת המת לפני התפילה.
ויקברו את המת – לפני תפילת שחרית, או בשעת התפילה.
וימולו את התינוק – בזמן הרגיל, והאב יכול להשתתף בברית כרגיל.
הסנדק יברך ברכת להכניסו – שזוהי הברכה שהאב מברך בשעת המילה, כמבואר בסימן קסג סעיף ב, ועכשיו האב אינו יכול לברך כיון שהוא אונן ואינו מברך שום ברכה.
מילה קודמת - שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים.
הערות:
- בזמננו שאנחנו דוחים את מצוות מילה מנימוקים שונים של נוחות, ואפילו לכתחילה אין כמעט מי שיקפיד לעשות את המצווה דוקא צמוד לתפילת שחרית, יש לקבור את המת תחילה ואחר כך למול.
אוֹנֵן בְּאוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן, יַעֲשֶׂה שְּׁלִיחַ לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ, וְכָל חֲמִירָא וְכוּ' יֹאמַר בְּעַצְמוֹ[6] [או"ח תל"א].
אור לארבעה עשר בניסן – הלילה לפני יום ארבעה עשר בניסן, שבו חייבים לבדוק את הבית מחמץ, כמבואר בסימן קיא.
יעשה שליח – אם מוצא מי שיבדוק עבורו בלי שיצטרך לטרוח.
כל חמירא – ביטול החמץ שעושים לאחר הבדיקה, כמבואר בסימן קיא סעיף י, ואינו מצוה, אלא רק פתרון לכך שלא יהיה לו חמץ בביתו בפסח ויעבור על איסור, ולכן גם אונן חייב.
אוֹנֵן בְּלֵיל סְפִירַת הָעֹמֶר, לֹא יִסְפֹּר בַּלַיְלָה, אֶלָּא בַּיוֹם לְאַחַר הַקְּבוּרָה יִסְפֹּר בְּלֹא בְרָכָה[7], וּבִשְׁאָר הַלֵּילוֹת, יִסְפֹּר אַחַר כָּךְ בִּבְרָכָה. וְאִם רוֹאֶה בַּיוֹם כִּי הָאֲנִינוּת תִּמָּשֵׁךְ עַד הַלַּיְלָה, יִסְפֹּר אֲפִלּוּ בַאֲנִינוּת בְּלֹא בְרָכָה, כְּדֵי שֶׁיִסְפֹּר שְׁאָר הַלֵּילוֹת בִּבְרָכָה [נובי"ק או"ח כ"ז]. (אוֹנֵן בַּפּוּרִים, עַיֵן לְעֵיל סִימָן קמא סָעִיף כא).
לא יספור בלילה – אף שזוהי עיקר המצוה, כמבואר בסימן קכ סעיף א.
יספור בלא ברכה... – כדין הסופר ביום, כמבואר שם בסעיף ב.
כדי שיספור שאר הלילות בברכה – כמבואר שם שמי שלא ספר לא בלילה ולא ביום, שוב אינו סופר בברכה.
מִי שֶׁמֵּת בִּתְפִיסָה וְהַמּוֹשֵׁל אֵינוֹ רוֹצֶה לִתְּנוֹ לִקְבוּרָה עַד שֶׁיִתְּנוּ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה, לֹא חָלָה עַל הַקְּרוֹבִים אֲנִינוּת, וְגַם אֲבֵלוּת לֹא חָלָה עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשו מִלְּקָבְרוֹ, וּמְצַפִּים לְהִתְפַּשֵּׁר עִם הַמּוֹשֵׁל. וְכֵן אִם קְרוֹבֵי הַמֵּת הֵם בְּתְפִיסָה וְאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַמֵּת, אֵין אֲנִינוּת חָלָה עֲלֵיהֶם [יו"ד שמ"א].
בתפיסה – בכלא, מקום שתפסו אותו הגוים ושמוהו שם.
לא חלה על הקרובים אנינות – כי אינם יכולים לעסוק כרגע בקבורה.
שלא נתייאשו מלקברו – מי שאבדה גופתו, ברגע שהתייאשו מלמצוא אותו ולהביאו לקבורה, חל על הקרובים דין אבלות, כמבואר בסימן רד סעיף ד.
אין אנינות חלה עליהם – וגם אבלות אינה חלה עליהם עד אחרי הקבורה.
[1] מי שהיה אונן בשבת, יש לו להתפלל ערבית מבעוד יום. וגם להבדיל על הכוס, ולא יברך על הנר או על הבשמים.
ואם לא התפלל, מבעוד יום ולא הבדיל, יאכל במוצאי שבת בלי הבדלה. ולא יתפלל ערבית עד אחר קבורה. ויבדיל אחר שיקבר המת.
אונן ששמע הבדלה במוצאי שבת והתכוון לצאת ידי חובה, שוב לא יבדיל. (חזון עובדיה אבלות א, קסז-קעג).
[2] ב'חזון עובדיה (אבלות א, תצ) כתב, שמותר לו לשתות מיין שלו, ובשמירת שבת כהלכתה (ב, סד, כה) לא כתב כן.
[3] השולחן ערוך (או"ח רצט, ו) פסק בסתם שאפשר להבדיל עד יום שלישי, והביא כמה דעות בזה. והמבדיל עד יום שלישי בשם ומלכות, אין מזניחין אותו. (הליכות עולם ג, קסב).
[4] מי שנעשה אונן במוצאי יום טוב, יבדיל ביום אסרו חג לאחר הקבורה. ואם לא הבדיל באסרו חג, יבדיל למחרת. (חזון עובדיה אבלות א, קעב).
[5] ובחזון עובדיה (אבלות א, קפט) כתב, שמצות קבורת המת קודמת, ואחר הקבורה חייב בכל המצוות. ואם אינו יכול לטפל בקבורה, ימסרהו לחברא קדישא, ויכול למול בנו עם ברכה, אך לא יהיה סנדק.
[6] והשליח יברך על ביעור החמץ. ואם נמסר לחברא קדישא, רשאי האונן לבדוק בעצמו. (חזון עובדיה אבלות א, קפ).
[7] כן כתב גם בחזון עובדיה (אבלות א קפו) והכף החיים(תפט פו) חולק על זה.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך