הלימוד היומי י"ח סיוון

סעיף ו

בַּיִת שֶׁיֵשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ שָׁם, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיאוֹ לְחֶדֶר אַחֵר. וְאִם אֵין לוֹ חֶדֶר אַחֵר, יַעֲשֶׂה לְפָנָיו מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. וּתְהֵא מְחִיצָה סְתוּמָה, שֶלֹּא יֵרָאֶה סֵפֶר הַתּוֹרָה[1]. וְהַיְרִיעָה שֶסְּבִיב הַמִּטָּה לָא חֲשִׁיבָה מְחִצָּה, כֵּיוָן שֶהִיא נָדָה, אֶלָּא אִם כֵּן קָשַׁר אוֹתָהּ מִלְּמַטָה (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ סָעִיף עו). וּבִתְפִלִּין וְחֻמָּשִׁים וּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, כְּגוֹן גְמָרָא וּמִדְרָשִׁים וּמְפָרְשֵׁיהֶם, בֵּין שֶׁהֵם בִּכְתָב בֵּין שֶׁהֵם בִּדְפוּס, יָכוֹל לְהַנִּיחָן בּכְלִי תּוֹךְ כֶּלִי. וְדַוְקָא כְּשֶׁהַכְּלִי הַשֵּׁנִי אֵינוֹ מְיֻחָד לָהֶם. אֲבָל כֵּלִים הַמְיֻחָדִים לָהֶם, אֲפִלוּ הֵם עֲשַׂרָה, כֻלָּם כְּחַד חֲשִׁיבֵי. וְאִם פָּרַשׂ אֵיזֶה מִכְסֶה עַל הָאַרְגָּז שֶׁהַסְּפָרִים בּוֹ, חָשׁוּב כִכְלִי בְּתוֹךְ כֶּלִי. וְכֵן הַמְּזוּזָה, אִם הִיא קְבוּעָה בִּפְנִים הַחֶדֶר, צְרִיכִין לְכַסּוֹתָהּ בִּשְׁנֵי כִסּוּיִין, שֶׁתְּהֵא כִּכְלִי תּוֹךְ כֶּלִי, וְהַשֵּׁם יְהֵא גַם כֵּן מְכֻסֶּה. וְכִסּוּי זְכוּכִית, לָא מַהֲנֵי, דְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה.

 

בית – חדר.

עשרה טפחים – תרגום מידה זו למידות בנות ימינו שנוי במחלוקת, ונע בין 75 ל98 ס"מ.

מחיצה סתומה – אף שבכל מקום שצריך מחיצה אפשר גם שיהיה רשת, כי המחיצה מחלקת את המקום לשנים, כאן צריך מלבד זאת גם שלא ייראה ספר התורה ממקום התשמיש.

נדה – ברוח, ואפילו אם אין רוח במקום הזה, מכיון שיכולה לנוד ברוח אינה נחשבת מחיצה. ולא די בספר תורה שהוא לא ייראה, כי מפאת קדושתו היתירה הוא צריך דוקא להיות מאחורי מחיצה לכל הפחות, אם אין לו חדר אחר.

ועיין לעיל – שאסור לעשות מחיצה כזאת בשבת.

יכול להניחן בכלי תוך כלי – ואין צריך להוציאם מן החדר או לעשות מחיצה.

כחד חשיבי – נחשבים ככלי אחד, וצריך כיסוי נוסף.

מכסה – כיסוי.

בשני כיסויין – מלבד הכיסויים הקבועים של המזוזה [ניילון, בית מזוזה] צריך כיסוי אחד נוסף שאינו מיוחד למזוזה, כגון חתיכת בד.

השם –המנהג היה בזמנם שהיו מניחים את המזוזה בתוך משהו כעין בית מזוזה של ימינו, והיו חותכים מול אותיות השם 'שדי' כדי שייראו מבחוץ, ואם עשה כן צריך שני כיסויים גם על השם.

לא מהני – אינו מועיל, אם שני הכיסויים מזכוכית, אבל אם יש כיסוי אחד שאינו של זכוכית די בכך אפילו שהכיסוי השני מזכוכית.

 

סעיף ז

לֹא יְהֵא רָגִיל בְּיוֹתֵר עִם אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא בְּעוֹנָה, שֶהוּא חַיָב לִפְרֹעַ לָּה עוֹנָתָהּ, דִּכְתִיב וְעוֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. הָאֲנָשִׁים הַבְּרִיאִים וְהַמְּעֻנָּגִים שֶפַּרְנָסָתָן בִּמְקוֹמָם בְּרֶוַח וְאֵין פּוֹרְעִין מַס, עוֹנָתָן בְּכָל לָיְלָה. הַפּוֹעֲלִים שֶׁעוֹשִׂים מְלָאכָה בְּעִירָם, עוֹנָתָן שְׁתֵּי פְעָמִים בְּכָל שָּׁבוּעַ. וְאִם עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעִיר אַחֶרֶת, עוֹנָתָן פַּעַם אַחַת בַּשָׁבוּעַ. וְכֵן הַסּוֹחֲרִים שֶׁיּוֹצְאִין לַכְּפָרִים עִם חֲמוֹרִים לְהָבִיא תְבוּאָה לִמְכּוֹר וְכֵן כַּיוֹצֵא בָהֶם, עוֹנָתָן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ. וְהַמְּבִיאִים חֲבִילוֹת עַל הַגְּמַלִּים מִמָּקוֹם רָחוֹק, עוֹנָתָן פַּעַם אַחַת בִּשְׁלשִׁים יוֹם. וְעוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִלֵּיל שַׁבָּת לְלֵיל שַׁבָּת[2]. וְצָרִיךְ לְקַיֵם אֶת הַעוֹנָה גַּם כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה. וְלֹא יְבַטֵּל עוֹנָתָהּ, אֶלָּא מִדַּעְתָּה כְּשֶׁהִיא מוֹחֶלֶת לוֹ וּכְבָר קִיֵם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה[3]. וְאִם מוֹנֵעַ עוֹנָתָהּ כְּדֵי לְצַעֲרָהּ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְעוֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.

 

רגיל ביותר – יותר מן הנצרך לו, כמבואר בסעיף ט, ולה, כמבואר בהמשך סעיף זה ובסעיף ח.

עונה – הזמנים הקבועים בהלכה שלפי אומד הדעת של חכמינו זכרונם לברכה די בהם כדי לספק את צורכי האשה, והם נקבעים כפי הכח והפנאי שיש לבעל, כי על דעת כן נישאה האשה.

דכתיב – שמות כא י.

האנשים הבריאים והמעונגים... – מי שיש לו הכנסה קבועה שאינו צריך להתאמץ עבורה, או שעובד בעבודה משרדית בכירה שללא מאמץ פיזי וללא הדרת שינה מעיניו יש לו הכנסה מספקת, ואינו מוטרד מענייני פרנסה ואינו עייף פיזית. וכל זאת בתנאי שאינו תלמיד חכם שבכל שעה פנויה עוסק בתורה.

אין פורעין מס – לא סימנו אותו ברשויות ולא מציקים לו עם דרישות שונות.

מליל שבת לליל שבת – ובזמננו נוהגים תלמידי חכמים רבים לקיים עונתם פעמיים בשבוע.

וכבר קיים פריה ורביה – גדרי המצוה מבוארים בסימן קמה סעיף ב. וכן אם היא בהריון או מניקה, או שהיא בשלב שאינה יכולה להיכנס להריון כגון כמה ימים אחרי הביוץ, או שהיא לוקחת גלולות למניעת הריון [באישור מרב מוסמך], יכולה למחול לו.

כדי לצערה – אבל אם חלה, או נחלש, או קרה לו מקרה אחר שמונע ממנו לקיים את המצוה, אינו עובר בלא תעשה, ועיין בהערה.

הערות:

-       המקצועות היום שונים בהרבה ממה שהיו בעבר, וכן העיסוקים הנוספים שאדם חייב לעסוק בהם, ומכל מקום בתנאים רגילים אין לפחות משתי עונות בשבוע, אלא אם יודע בוודאות שאין אשתו מצפה לתדירות זו, או שהדבר אינו מתאפשר מצד כוחותיו. ובמקרה שיש לו ספק יש לו להתייעץ עם רב שיעזור לו לקבוע את התדירות שהוא מחוייב בו.

-       מי שאינו בקו הבריאות, יקבע הרופא מה העונה שיכול לעמוד בה, ואינו חייב יותר מזה. ואם חולה או חלש במשך תקופה ארוכה ואינו יכול לקיים עונתו, מותר לו להימנע עד ששה חודשים, ואם מחלתו נמשכת יכולה האשה לדרוש גט, אם אין רצונה להמשיך בצורה הזאת.

-       אסור לאדם לשנות את המקצוע שלו ללא רשות מפורשת מאשתו, אם תדירות העונה אמורה לרדת בגלל המקצוע החדש.

-       נשות ישראל הצנועות אין לשאול אותם אם מוחלות על עונתן, כי בפיהן ימחלו, וליבם יבכה בקרבן, ואין לבטל העונה אלא אם יודע שמוחלת בלב שלם. ואפילו אם היא עובדת ובעצמה אין לה כח, ונראה שאינה רוצה אלא לישון, מכל מקום לאחר זמן מרגשת בחסרון, ועל הבעל למנוע תחושה זו, ולכן יש לו למושכה בדברי אהבה וחשק, ולפתותה עד שתרצה, ואפילו אם הוא גם היה רוצה לישון ואין לו שום חשק, מותר לשנות בדיבורו ולפתותה, ואין דרכי שלום יותר מקיום שלום ביתו.

 

סעיף ח

כָּל אָדָם צָרִיךְ לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל טְבִילָתָהּ וּבַלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי יְצִיאָתוֹ לַדֶּרֶךְ[4], אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה. וְכֹל שֶׁרוֹאֶה שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁדַּלְתּוֹ וּמְרַצָּה אוֹתוֹ וּמְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן דַעְתּוֹ עָלֶיהָ, חַיָב לְפָקְדָהּ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עוֹנָתָהּ, וְהַוְיָן לֵהּ בָּנִים הֲגוּנִים. אֲבָל אִם תְּבָעַתּוּ בַּפֶּה מַמָּשׁ, הִיא חֲצוּפָה וַהֲרֵי הִיא כְּזוֹנָה וְאָסוּר לְקַיְמָהּ.

 

לפקוד את אשתו – בתשמיש, כי בלילות אלו משתוקקת אליו ביותר.

ובלילה שלפני יציאתו לדרך – ואם היא נדה יש לו לפקדה בדברים ולהעניק לה תשומת לב מרובה. ועיין בסימן קנה סעיף ב.

אם אינו הולך לדבר מצוה – שאם הולך לדבר מצוה וחושש שיימשכו הדברים ולמחרת יהיה עייף ולא יוכל לקיים את המצוה כראוי, פטור ממצוות עונה.

משדלתו ומרצה אותו – והוא הדין אם מתקוטטת עמו והוא מבין שהוא בגלל שהיא רוצה בתשמיש יותר, חייב לפקדה, אלא שבזה אין מובטחים לו בנים הגונים.

והויין ליה בנים הגונים – ויהיו לו בנים הגונים, כיון שהקשר ביניהם מבוסס על אהבה הדדית ועדינות.

תבעתו בפה ממש – שתובעת בצורה ברורה את מעשה התשמיש עצמו. אבל מותר ורצוי שתרמוז לו בצורה ברורה, כמו שאמרה לאה אימנו ליעקב אבינו "אלי תבוא" (בראשית ל טז).

 

סעיף ט

וְאַף כְּשֶׁהוּא אֶצְלָהּ, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָא כְּאָדָם שֶהוּא פּוֹרֵעַ חוֹבוֹ, שֶׁהוּא חַיָּב בְּעוֹנָתָהּ, וּלְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאוֹ, וְשֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמְקַיְּמִים מִצְוֹת בְּיִשְֹרָאֵל. וְכֵן אִם הוּא מְכַוֵּן לְתִקּוּן הַוָּלָד, דְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שְׁלשָׁה חֲדָשִׁים (מֵהֵרָיוֹן) תַּשְׁמִישׁ קָשֶׁה לָאִשָּׁה וְקָשֶׁה לַוָּלָד. אֶמְצָעִים, קָשֶׁה לָאִשָׁה וְיָפֶה לַוָּלָד. אַחֲרוֹנִים, יָפֶה לָאִשָּׁה וְיָפֶה לַוְּלָד, שֶמִּתּוֹךְ כָּךְ יֵצֵא מְלֻבָּן וּמְזֹרָז שַׁפִּיר דָּמִי. וְאִם הוּא מְכַוֵן לִגְדֹר עַצְמוֹ בָּה כְּדֵי שֶלֹּא יִתְאַוֶּה לַעֲבֵרָה, כִּי רוֹאֶה יִצְרוֹ גוֹבֵר וּמִתְאַוֶּה אֶל הַדָּבָר הַהוּא, גַם בָּזֶה יֵש קִבּוּל שָׂכָר. אַךְ יותֵר טוֹב הָיָה לוֹ לִדְחוֹת אֶת יִצְרוֹ וְלִכְבּוֹשׁ אוֹתוֹ, כִי אֵבֶר קָטֹן יֵשׁ בָּאָדָם. מַרְעִיבוֹ, שָׂבֵעַ. מַשְׂבִּיעוֹ, רָעֵב. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁמְּעוֹרֵר תַּאֲוָתוֹ כְּדֵי לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ, זוֹ הִיא עֲצַת יֵצֶר הָרָע (ר"מ).

 

 

לא יכוון להנאתו – לא ישמש מטתו כדי להנות בלבד, ואם אין צורך בתשמיש לאף אחת מן הנקודות המוזכרות בסעיף זה אלא רק כדי להנות, זוהי עצת היצר הרע, כמו שמפורש בסוף הסעיף, והעושה כן הוא מגונה, וכבר התבאר בסימן לא סעיף ה. אבל מותר וראוי להנות מן התשמיש, אם המטרה העיקרית היא חיובית, כמו שמותר להנות מן האוכל כאשר עיקר מטרת האכילה היא לבריאות גופו, כמבואר בסימן לא.

שהוא חייב בעונתה – וכבר התבאר שחיוב העונה הוא לספק את צורכי אשתו, והיא אינה רוצה בכך שהבעל יקיים המצוה כחיוב בלבד, אלא רוצה שיהיה נמשך אליה ויתאווה לה, וכל זה הוא חלק מן המצווה.

ושיהיו לו בנים... – זוהי כוונה חיובית נוספת, כמו לאה אימנו 'שלא היתה כוונתה אלא להרבות שבטים'.

מלובן ומזורז – נאה וחזק ובריא.

שפיר דמי – טוב הדבר.

שלא יתאוה לעבירה – להרהר בנשים אחרות, או להוציא זרע לבטלה.

כי אבר קטן יש באדם – אבר התשמיש.

מרעיבו שבע משביעו רעב – כמה שאדם נמנע יותר מתשמיש הוא פחות מתאווה לכך, ואם משביע עצמו מתשמיש מתגברת התאווה.

 

סעיף י

מִי שֶׁנּוֹחַ לוֹ, יֶשׁ לוֹ לִזָּהֵר, שֶלֹּא לְשַׁמֵּשׁ לֹא בִּתְחִלַּת הַלַיְלָה וְלֹא בְּסוֹפוֹ אֶלָא בְּאֶמְצָעִיתוֹ[5]. לֹא יִגַּע בָּאַמָּה אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ זִוּוּג, עַד שֶׁיִטּוֹל יָדָיו כָּרָאוּי, דְּהַיְנוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְסֵרוּגִין, כִּמְבֹאָר בְּסִימָן ב (סידור ד' ר"מ).

 

מי שנוח לו – שיכול לשמש מתוך שמחה ותשוקה בשעות אלו.

לא בתחילת הלילה ולא בסופו – הוא כדי שלא ישמע דיבור של נשים אחרות ויהרהר בהן אלא יהיה ממוקד לגמרי באשתו, וכן היא בו.

אמה – אבר התשמיש.

אפילו לצורך הזיווג – כי שלא לצורך זיווג אסור ליגע שם כלל משום הרהור, כמו שיתבאר בסימן קנא סעיף ג.

עד שיטול ידיו – אם ישן בתחילת הלילה ומתעורר באמצע הלילה לצורך הזיווג, כי אז רוח רעה שורה על הידים ופוגעת בכל המקומות הפתוחים שבגוף כמבואר בסימן ב סעיף ה.

בסימן ב – סעיף ג.

 

סעיף יא

אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בַּשְׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת וּבַגַנִּים וּבַפַּרְדֵּסִים, אֶלָּא בְּבֵית דִירָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּדֶרֶךְ זְנוּת.

 

בבית דירה – והוא הדין שבאוהל פרטי או בסוכה מותר.

 

סעיף יב

כְּשֶׁיֵשׁ חַס וְשָׁלוֹם רָעָב בַּמְּדִינָה[6], שֶׁהוּקְרָה הַתְּבוּאָה בְּכֶפֶל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יֶשׁ לוֹ תְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אוֹ שֶׁיֵשׁ חַס וְשָׁלוֹם שְׁאָר צָרָה, אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ כִּי אִם בְּלֵיל טְבִילָתָהּ. וְלַחֲשׂוּכֵי בָנִים, מֻתָּר בְּכָל עוֹנָה[7].

 

שהוקרה התבואה בכפל – שההצע של מוצרי יסוד פחת עד שמחירם האמיר לפי שניים מהמחיר הרגיל, שזוהי ההגדרה של רעב לשאר דיני התורה.

שהוא יש לו – כי איסור זה הוא כדי ישתתף היחיד בצער הציבור.

שאר צרה – בשנות מלחמה, או כל דבר אחר שהציבור כולו מצטער עליו.

חשוכי בנים – שעדיין לא קיים פריה ורביה, לפי הגדרים שבסימן קמה סעיף ב.

בכל עונה – שאפשר שתתעבר בה.

 

סעיף יג

לֹא יְשַׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מֵרְצוֹנָהּ. אֲבָל כְּשֶׁאֵינָהּ מְרֻצָּה, לֹא יְשַׁמֵּשׁ עִמָּה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְאָנְסָהּ. וְכֵן לֹא יְשַׁמֵּשׁ כְּשֶׁהִיא שְׂנוּאָה לוֹ אוֹ שֶׁהוּא שָׂנוּי לָהּ דְּאָמְרָה לֵהּ לָא בָעֵינָא לָךְ, אַף עַל פִּי שְׁרְצוּיָה בַתַּשְׁמִישׁ. וְכֵן אִם גָמַר בְּלִבּוֹ לְגָרְשָׁהּ וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שְׂנוּאָה לוֹ, אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ. גַּם לֹא יְשַׁמֵּשׁ עִמָּה כְּשֶהִיא יְשֵׁנָה מַמָּשׁ. גַּם לֹא יְשָׁמֵּשׁ כְּשֶהוּא שִׁכּוֹר אוֹ הִיא שִׁכּוֹרָה.

 

לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה – הלכה זו, וכן כל ההלכות בסעיף הזה, הם מפני שהתשמיש אמור להיות אמצעי לריבוי אהבה בין בני הזוג, וכל אלו אין התשמיש בהם אלא לתענוג בלבד, והוא מגונה מאד ודרך זנות.

מרוצה – רוצה, אפילו שאינה מתנגדת.

דאמרה ליה לא בעינא לך – שאמרה לו אינני רוצה בך, וכוונתה שאינה אוהבת אותו ואינה רוצה להיות אשתו.

שרצויה בתשמיש – שמסכימה לתשמיש עצמו ורוצה בו כדי להתענג, אף על פי שאינה אוהבת את בעלה.

והיא אינה יודעת – אבל אם הודיע לה והיא מסכימה בכל זאת, מותר.

שאינה שנואה לו – כגון שמגרשה בגלל שאין לו ממנה בנים, או שמצא אחרת נאה ממנה.

ממש – אבל אינה חייבת להיות ערנית לחלוטין.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ואם יש לו בית אחר, אסור עד שיוציאנה. (שולחן ערוך רמ, ו).

[2] ולאו דווקא ליל שבת, אלא פעם בשבוע. ולדעת המקובלים יש ענין דווקא בליל שבת.

ולא יקיים המצוה בימים אלו, בליל א' של פסח, ליל שבועות, ב' ימים של ר"ה, וליל שמיני עצרת, אלא א"כ חלו ביום הטבילה. (מ"ב רמ, סק"ז). או כשיצרו מתגבר עליו.

[3] ויש אומרים שאפי' אם קיים כבר פריה ורביה, חייב משום 'ולערב אל תנח ידך'. (ב"ש אהע"ז א, א).

[4] יש אומרים שכל זה דווקא אם כשיחזור תהיה טמאה, ויש אומרים שאפילו אם יחזור רק כעבור ימים מספר.

[5] ע"פ הפשט, יקיים את המצוה בשעה מאוחרת כשאין קולות בני אדם נשמעין, וע"פ הסוד דווקא אחר חצות לילה.

[6] ודווקא כשיש רעב, אבל אם המזון מצוי רק התייקר מאוד, לא נקרא שנת רעבון ומותר. (כף החיים רמ, סקפ"א).

 

[7]ואם יצרו מתגבר עליו ויש חשש שיבוא לשז"ל, מותר. (מ"ב רמ, סקמ"ו).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה