הלימוד היומי י"ז סיוון

בל תשקצו את נפשותיכם – ויקרא יא מג, ודרשו מפסוק זה שלא לעשות דברים מגעילים, כמבואר בסימן לג סעיף ט, ואותו מקום לפי הרגלי הרחיצה שלהם היה מלוכלך ומטונף מאד.

סעיף יב

הַנּוֹשֵֹא בְתוּלָה, צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ עִמָהּ שִבְעָה יָמִים, וְנִקְרָאִים שִׁבְעַת יְמֵי מִשְׁתֶּה. לֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְלֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן בַּשּׁוּק, אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ עִמָּהּ, בֵּין אִם הוּא בָחוּר אוֹ אַלְמָן. וַאֲפִלּוּ הִיא מוֹחֶלֶת, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר בַּעֲשִׂיַת מְלָאכָה[1]. וְאָסוּר לָצֵאת יְחִידִי בַשּׁוּק[2]. וְהַנּוֹשֵׂא בְעוּלָה, אִם הוּא אַלְמָן, לְכֻלֵּי עָלְמָא אֵינוֹ צָרִיךְ שִׂמְחָה אֶלָּא שְלשָׁה יָמִים. וְאִם הוּא בָחוּר, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לִשְׂמוֹחַ עִמָּהּ שִׁבְעָה יָמִים, כֵּיוָן שֶׁמְּבָרְכִין בִּשְׁבִילוֹ שֶׁבַע בְּרָכוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם בָּזֶה אִשָּׁה יְכוֹלָה לִמְחֹל עַל שִׂמְחָתָהּ (חָתָן שֶׁחָלָה תַּעֲנִית צִבּוּר בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, עַיֵן לְעֵיל סִימָן קכא סָעִיף ז וְסִימָן קמא סָעִיף ב) (ס"ד).

 

מלאכה – לפי הדינים של איסור מלאכה בחול המועד המבוארים בסימן קד-קה.

ישא ויתן – יעסוק במסחר.

היא מוחלת – שלא יישב עמה לשמחה ולאכול ולשתות.

אסור בעשיית מלאכה – כי אין איסור המלאכה רק כדי שיהיה פנוי לשמח אותה, אלא גם הוא מצד עצמו אסור במלאכה כי הוא דומה למלך.

אסור לצאת יחידי בשוק – כי הוא דומה למלך.

לכולי עלמא – לכל הדעות, בניגוד למקרה שהוא בחור והיא בעולה שהוא שנוי במחלוקת.

כיון שמברכין בשבילו שבע ברכות – כמבואר בסעיף ב, ואין זה הגיוני, שהוא יוצא למלאכתו כרגיל, ויברכו לו ברכות חתנים.

בזה אשה יכולה למחול – שחתן אינו דומה למלך אלא אם נושא בתולה, אבל אם נושא בעולה, אפילו אם הוא בחור, אינו דומה למלך, ואיסור המלאכה אינו נובע אלא מן המצווה לשמוח עמה, ועל זה היא יכולה למחול.

עיין לעיל... – שיש בזה חילוק בין ארבעת התעניות לבין תענית אסתר.

סעיף יג

הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה, צָרִיךְ לַעֲמוֹד בְּעִירוֹ שָׁנָה תְמִימָה לִשְׂמוֹחַ עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא יֵצֵא בַצָבָא וְגוֹ' נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל הָאִשָּׁה, יְכוֹלָה לִמְחוֹל (חכמ"א).

 

צריך לעמוד בעירו – ולא יעזוב את הבית כדי לנסוע למרחקים, אפילו כדי להתפרנס, אלא בהסכמת אשתו.

לשמוח עימה – ובשנה זו עליהם להשקיע זמן רב אחד לשני, על מנת לבנות זוגיות איתנה שלא תמוט.

לא יצא בצבא – ואינו יוצא למילואים ולהשתלמויות וכל הדומה לזה. ואם החוק מכריחו מותר ללכת למילואים. ולמלחמת הגנה חייב לצאת גם בשנה ראשונה.

 

סימן קנ - הלכות צניעות ובו יז סעיפים:

הקדמה לסימן קנ:

בשפה העכשווית, הלכות צניעות הם ה'הלכות' שקובעים כיצד צריך להיות לבוש, ובפרט כיצד נשים צריכות להיות לבושות. הלכות צניעות בקיצור שולחן ערוך אינם עוסקים כלל בעניינים אלו, אלא מבארים כיצד צריך, מותר, ראוי, לא ראוי, או אסור לבעל לקיים ייחסי אישות עם אשתו. המושג 'צניעות' במקורות כולל דברים רבים נוספים, למשל שלא לפרסם את המעשים הטובים שאדם עושה, להסתיר מעשים שליליים ולהתבייש בהם, שלא לגלות את הגוף שלא לצורך גם כשאין רואה, שאשה לא תפטפט עם גברים, להתחשב ברגשות של הזולת, ועוד.

והשורש לכל ענייני הצניעות היא ההכרה בנוכחות הבורא בכל מקום ובכל זמן, 'כי אין ישיבת האדם, תנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כמו ישיבתו, תנועותיו ועסקיו, כאשר הוא לפני מלך גדול. וכן אין דיבורו והרחבת פיו, בהיות עם אנשי ביתו וקרוביו, כמו בהיותו במושב המלך. כי אז משגיח בודאי על כל תנועותיו ודיבוריו, שיהיו מתוקנים כראוי. כל שכן כאשר ישים האדם אל לבו, כי המלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום יי; הלא את השמים ואת הארץ אני מלא! בודאי מיד תגיע אליו היראה וההכנעה, מפחד השם יתברך ויבוש ממנו. וגם בשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב...' (סימן א סעיפים א-ב).

[צניעות האשה כלפי זרים יש בו עניין נוסף של הכשלת הגבר, אבל גם באשה עניין זה של הכשלה רק נלווה לעצם הציפיה מן האשה כמו גם מן הגבר, שלא לחשוף את עצמה שלא לצורך, אפילו בינה לבין עצמה, ושלא מתאים לה להבליט את עצמה אפילו בחברת נשים, לאו דוקא בגלל היותה אשה, אלא בגלל שהיותה יהודיה ואדם שנברא בצלם אלהים].

נמצא שהצניעות הוא ערך ולא הלכה, ומטבע הדברים הוא עניין ייחסי וגמיש, שתלוי באדם, במקום, ובהתנגשות בהלכות או ערכים אחרים. ולכן יכולים להיות הוראות כיצד להתלבש (סימן ג סעיף א), וכמה טפחים מן הגוף לגלות בשירותים (סימן ד סעיף ב), ומאידך איסור כיסוי הערוה בשעת הרחצה (בתנאים מסוימים), היתר הסתכלות באשתו בכל מקום בגוף מלבד באותו מקום (סעיף ה), ועוד.

מי שאינו מצטנע ואינו נוהג כפי כל הוראות הספרים אינו עבריין, אבל אם הוא אין לו את הרגש שמחייב את הצניעות, ובוודאי אם הוא עושה פעולות הנוגדות את הבושה ואת הצניעות, הוא עלול לחטוא בקלות. מצד שני אדם חייב למצוא את הדרך לנהוג בצניעות בלי להגזים כפי רמתו הרוחנית, ולהוסיף בצניעות לאט לאט לפי התפתחות רגש הבושה ויראת ה', ובלי לפגוע באחרים, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בייחסים בין האדם לאשתו, כמו שיתבאר.

בסימן זה יש להבחין בין הוראות שכתובים בלשון איסור, שהם מוחלטים ומחייבים את כולם באותה מידה, לבין הוראות שכתובים בסגנון של 'ראוי..., יעשה..., לא יעשה...', שהם אמנם המלצות חשובות, וראוי לשאוף להגיע אליהם, אבל יישומם אינו מחוייב, ותלוי בנתונים אישיים וסביבתיים כמו שהתבאר.

 

סעיף א 

רָאוּי לְאָדָם לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה וּבְמַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה וּבְדַעַת נְכוֹנָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. לֹא יָקֵל רֹאשוֹ עִם אִשְׁתּוֹ, וְלֹא יְנַבֵּל פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי אֲפִלוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֲרֵי הַכָּתוּב אוֹמֵר, וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, מַגִּידִין לוֹ בִּשְׁעַת הַדִּין. לֹא יְסַפֵּר עִמָּהּ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, אֶלָּא מַה שֶהוּא צָרִיךְ בְּעִנְיַן תַּשְׁמִישׁ[3]. וְאִם הָיוּ בְכַעַס שֶאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ אָז עִמָּהּ, יָכוֹל לְדַבֵּר עִמָּהּ לְרַצּוֹתָה שֶתִּתְפַּיֵס. וִישַׁמֵּשׁ בְּהַצְנֵעַ הָאֶפְשָׁרִי. הוּא לְמַטָה וְהִיא לְמַעְלָה, זֶהוּ דֶּרֶךְ עַזוּת. שִׁמְּשׁוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, זֶהוּ דֶּרֶךְ עִקֵּשׁ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁכָּל כָּךְ הָיָה מְשַׁמֵּשׁ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה[4], עַד שֶׁהָיָה דוֹמֶה כְּאִלּוּ כְּפָאוֹ שֵׁד (אה"ע סי' כ"ה, או"ח סי' ר"מ).

 

תשמיש – ייחסי אישות.

לא יקל ראשו – לא ינהג עימה דרך זנות וקלות דעת כאילו שהתשמיש הוא משחק.

לא ינבל פיו בדברי הבאי – לא ידבר בשפה גסה. והוא פירוש ל'קדושה יתירה'.

הכתוב אומר – עמוס ד יג.

מגידין לו בשעת הדין – בשעה שאדם נפטר מן העולם, מעבירים לפניו את כל מעשיו, ויצטרך לתת עליהם דין וחשבון, ובאותו מעמד יאמתו אותו גם עם דיבורים שאינם ראוים שהיה מדבר עם אשתו.

לא יספר עמה – לא יפטפט איתה, כדי שיהיו מרוכזים על הקשר שביניהם ושאר מחשבות רצויות שיתבארו בהמשך, ולא יתן את דעתו על אשה אחרת, וגם היא לא תתן דעתה על איש אחר. והוא פירוש ל'מחשבה טהורה'.

צריך בעניין תשמיש – הגדרה זו כוללת כל דיבור שגורם לקירבה ביניהם, או שמעלה את הרמה הרוחנית של החיבור, או שגורם לאשה להתרצות, או שמגביר את תאוותם אם הם צריכים לכך.

שאסור לשמש אז – כמבואר בסעיף יג.

לדבר עמה לרצותה שתתפייס – אפילו אם צריך לפתוח עניינים אחרים לצורך זה, כי גם זה נחשב צורך התשמיש. והוא פירוש 'דעת נכונה'.

בהצנע – שלא יגלה שום חלק מגופו או מגופה יותר מהנצרך. ויכסו את עצמם מלמעלה בשעת תשמיש. ולא יעשה דברים נועזים יותר מן הנצרך.

האפשרי - דבר זה הוא לפי העניין שמרגיש האדם בעצמו מה נצרך לו, שהרי אמרו חז"ל שהיצר תהיה השמאל דוחה והימין מקרבת, ואין ראוי שיספק אדם לעצמו את כל תאוותיו ללא שום הגבלות, אבל גם אינו מן הראוי שיסתגף ולא יהנה כלל, ומלבד שההסתגפות הוא חטא בעצמו, גם אין נפש האדם בנוייה לכך, וסופו שהיצר יתפרץ במקום אחר. ומי שרוצה להימנע מהרהור בנשים אחרות, לא ימנע מעצמו את המותר לו, אלא יגביל את עצמו בקצת דברים. וכן האשה, כל שהיא צריכה כדי למצוא חן בעיני בעלה ולמשוך אותו ולהרבות תאוותו אליה הוא בכלל הנצרך, ואסור להם להחמיר בעניינים אלו כאשר הדבר בא על חשבון המחוייבות שלהם כלפי הצד השני, כיון שאין כאן איסור מן הדין אלא דרכי צניעות, כמו שביארנו בהקדמה.

דרך עזות – שהאשה אינה מוכנה להיות מתחת בעלה, ומעיזה לדרוש ממנו להיות תחתיה. אבל אם הדבר הוא ברצון שניהם, או שהבעל מבקש מאשתו שתהיה למעלה, מותר, ובכל זאת אין מן הראוי לנהוג כן בקביעות אלא אם יש להם קושי לבוא על סיפוקם בדרך הרגילה, או כאשר יש לאשה כאב כלשהו או מחמת ההריון אינה יכולה לסבול שיהיה בעלה מעליה, והעיקר הוא שידברו ביניהם ויעשו כן מרצון שניהם ולא דרך עזות ולא דרך עקשות.

שניהם כאחד – זה לצד זו.

דרך עקש – כאשר שניהם מתעקשים שלא להיות אחד מתחת לשני ומתפשרים לשכב על צידיהם. ואם אינו נעשה דרך עקשות מותר, כמו שביארתי בדרך עזות.

רבי אליעזר – היו לו הנהגות מיוחדות בענייני תשמיש, שאינם מיועדים אלא לאנשים שפרושים לגמרי מתאוות העולם הזה, ונשותיהם עמהם באותה דרגה, ולכן לא כתבם הקיצור שולחן ערוך, ולא הזכיר אלא את האימה והיראה, ללמדנו שהאדם צריך לזכור את נוכחותו של הקב"ה גם בשעת התשמיש.

 

סעיף ב

בִּשְעַת הַזִּוּוּג, יֶשׁ לוֹ לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבִשְׁאָר דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת בְּפִיו, הִרְהוּר מֻתָּר וּמִצְוָה, כִּי הִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר לְעִנְיָן זֶה. אַף עַל פִּי דְּבַמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָפִים אָסוּר אֲפִילּוּ לְהַרְהֵר בְּדָבָר שֶׁבִּקְּדֻשָּׁה, זֶהוּ מִשׁוּם דְּבָעֵינָן וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. אֲבָל הֵיכָא דְהָאִסּוּר הוּא מִשּׁוּם עֶרְוָה, מִדִּכְתִיב עֶרְוַת דָּבָר דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דִּבוּר אָסוּר, הִרְהוּר מֻתָּר.

 

יש לו להרהר – אם יכול לעשות כן בלי להחסיר ממנה את תשומת לבו שהיא מצפה לו, שאם בגלל הרהור זה היא אינה באה על סיפוקה הרי הוא עבירה ולא מצוה, וכמו שביארתי בהקדמה.

דבר שבקדושה – כגון בצדיקים וחסידים.

מבואות – רחובות.

אסור אפילו להרהר – כמו שהתבאר בסימן ד סעיף ד, ובסימן ה סעיפים ב ויד.

דבעינן והיה מחניך קדוש – שצריך להתקיים הפסוק 'והיה מחניך קדוש' (דברים כג טו), שהוא נאמר אחרי שהתורה מזהירה במחנה המלחמה 'ויתד [=כלי חפירה] תהיה לך על אזיניך [=עם הציוד הצבאי] והיה בשבתך חוץ [=לעשות את צרכיך] וחפרת בה [ביתד] ושבת וכיסית את צאתך' ואז התורה מנמקת: 'כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך', ואף שפשטות הפסוקים מדברים על מחנה המלחמה בלבד, שצריך בו קדושה יתירה, חכמינו קבלו שכל המוזכר בפסוקים אלו הוא נכון תמיד, אלא שצריך להיזהר ביותר במחנה המלחמה, והסיבה שהמחנה צריך להיות קדוש ללא צואה הוא מפני שיהודים תמיד מהרהרים בדברי תורה, ומכאן למדו שאסור להרהר בדברי תורה במקום שיש בו צואה או שאר דברים מטונפים. והגדרים התבארו בסימן ה.

היכא – במקום, כגון בשעת תשמיש.

דהאיסור הוא משום ערוה – האיסור להזכיר דברים שבקדושה בשעת תשמיש, אינו מפני האיסור של דבר מטונף הנלמד מ'והיה מחנך קדוש', אלא מפני האיסור להזכירם מול ערוה, כמבואר בסימן ה סעיפים טו-יז.

ערות דבר – שלא יראה בך ערוה בשעת הדיבור בדברים שבקדושה.

 

סעיף ג

אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר, אַף עַל פִּי שֶמַּאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ. אֲבָל אִם עוֹשֶׂה מְחִצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים לִפְנֵי הַנֵּר, מֻתָּר[5] (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ סָעִיף עו). וְכֵן אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בַּיּוֹם, אֶלָּא בְּבַיִת אָפֵל[6]. וּבַלַּיְלָה, אִם הַלְּבָנָה מְאִירָה עֲלֵיהֶם לְהֶדְיָא אָסוּר, אַךְ אִם אֵינָהּ מְאִירָה עֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁמְּאִירָה לְתוֹךְ הַבָּיִת, מַאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ, וּמֻתָּר. וְכֵן אִם יֵשׁ נֵר בְּחֶדֶר אַחֵר, וּמֵאִיר לְחֶדֶר זֶה, צָרִיךְ הַאֲפָלַת טַלִּית.

 

לאור הנר – וכן לאור תאורה חשמלית, אבל מותר לעשות את ההכנות לתשמיש במקום מואר אם הם מרגישים צורך בכך.

שמאפיל בטליתו – שהם מתכסים בשמיכה עבה שאין האור נראה דרכה.

מותר – ואם החדר מואר עדיין על ידי התאורה שמאחורי המחיצה, צריך להאפיל בטליתו.

עיין לעיל – אם מותר לעשות מחיצה זו בשבת.

אלא בבית אפל – שאין אור היום חודר לתוכו. אבל אם הבית מואר אינו מועיל להאפיל בטליתו.

להדיא – ישירות.

 

סעיף ד

אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְנֵי כָל אָדָם אִם הוּא נֵעוֹר, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי הֶפְסֵק מְחִצַּת עֲשָׂרָה[7]. וּבִפְנֵי תִינוֹק שֶאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְדַבֵּר, מֻתָּר.

 

נעור – ער.

אפילו על ידי הפסק מחיצת עשרה – כל שמרגישים בני הבית שעוסקים בתשמיש – אסור. ואפילו בחדר אחר נכון הדבר שלא ירגישו בני הבית במה הם עוסקים.

מותר – גם בלי הפסק מחיצה.

 

סעיף ה

אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁכֹּל הַמִּסְתַּכֵּל שָׁם, אֵין לוֹ בּשֶׁת פָּנִים, וְעוֹבֵר עַל וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, וּמַעֲבִיר הַבּוּשָׁה מֵעַל פָּנָיו. שֶׁכֹּל הַמִּתְבַּיֵשׁ, אֵינוֹ חוֹטֵא, דִּכְתִיב, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם, זוֹ הַבּוּשָׁה, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. וְעוֹד, דְּקָא מְגָרֶה יֵצֶר הָרַע בְּנַפְשֵׁהּ. וְכָל שֶׁכֵּן הַנּושֵׁק שָׁם, שֶעוֹבֵר עַל כָּל אֵלֶּה, וְעוֹבֵר גַּם עַל בַּל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם.

 

באותו מקום – אבר התשמיש של האשה.

אין לו בושת פנים... – ביארתי בהקדמה לסימן זה את מהות הצניעות והבושה, והלכה זו שלא להסתכל באותו מקום הוא המינימום הנדרש מאדם, ומי שאינו יכול לעמוד אפילו בזה הוא רחוק מן הקדושה ומן הצניעות ואין לו את רגש הבושה שנחוץ לעבודת ה'.

דכתיב – שמות כ יז.

דקא מגרה יצר הרע בנפשיה – שהוא מגרה את יצר הרע בעצמו, ופירשו המפרשים שכאן מדובר במי שמסתכל שלא בשעת תשמיש כדי לעורר את יצרו.

הנושק שם – אבל בשאר מקומות שבגופה מותר להסתכל ולנשק כפי הנצרך על הדרך שביארתי בסעיף א.

תוספת פסקי ספרד:

[1] ולצאת לצורך פרנסה לעיר אחרת, יש להתיר במחילת אשתו. וכן מלאכת דבר האבד יכול החתן לעשות במחילת אשתו. כמו כן אם יש חשש שיפטרוהו מעבודתו, יכול לעבוד במחילת אשתו. (ילקוט יוסף אהע"ז ח, א, ה).

[2] ויש אומרים שזהו רק בלילה, אבל ביום אין צורך להקפיד בזה. ויש אומרים שבתוך העיר גם בלילה אין צריך להזהר בזה. ובשעת צורך כגון שיגרם ביטול תורה, יכול לצאת בתוך העיר אף בלילה. (ילקוט יוסף אהע"ז יח, י).

[3] ולפעמים אפילו בעניני תשמיש לא ידבר עמה כגון שהוא מחומם ויכול לבוא לידי חטא. (מ"ב רמ, סקל"ז).

[4]  אך צריך שיהיה ברצון שניהם ובשמחתם..(רמב"ם דעות ה, ד)

[5] ולדעת האר"י גם על ידי מחיצה אסור. אך אם האור בא בעקיפין מותר. (כף החיים רמ, ע).

[6] ות"ח מאפיל בטליתו ומותר אפילו ביום. (טור רמ). ואין להקל בדבר זה אלא לצורך גדול כשיצרו מתגבר עליו. (מ"ב רמ, סקמ"ה). ובחכמת אדם כתב, שאם יכול לבוא לידי חטא, מותר על ידי האפלה בטליתו. (שעה"צ רמ, סקכ"ח).

 

[7] ואם אינו מרגיש כלל, מותר על ידי מחיצה. (מ"ב רמ, סקכ"ב).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה