הלימוד היומי י"א ניסן

סעיף ט

הַכּוֹסוֹת יִהְיוּ שְׁלֵמִים בְּלִי שׁוּם פְּגִימָה, וּמוּדָחִים יָפֶה, וְיַחְזִיקוּ לְכָל הַפָּחוֹת רְבִיעִית (תע"ב תע"ט תפ"ו).

 

בלי שום פגימה – דינים אלו מבוארים בסימן מה סעיף ד.

רביעית – רביעית הלוג, כאשר לוג אחד הוא מידת נפח בגודל של שש ביצים, ונמצא רביעית בגודל של ביצה ומחצה, או 10.8 אצבעות מעוקבות. אבל נחלקו הפוסקים כיצד לתרגם זאת למידות של ימינו, והשיעורים נעים בין 75 סמ"ק ל150 סמ"ק, ומאחר ומדובר כאן במצוה מדרבנן, ניתן להקל, ובפרט למי שקשה לו לשתות יין.

 

סעיף י

מִנְהָגֵנוּ לְלְבּוֹשׁ אֶת הַקִּיטֶל[1] וִיָכִינוֹ גַּם כֵּן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמִי שֶׁהוּא אָבֵל, רַחְמָנָא לִצְלָן, אֵינוֹ לוֹבְשׁוֹ. אֲבָל בַּהֲסִבָּה, חַיָּב. רַק אִם לֹא נָהַג אֲבֵלוּת כְּלָל קֹדֶם יוֹם טוֹב, כְּגוֹן שֶׁקָּבַר מֵתוֹ בְּיוֹם טוֹב, נוֹהֲגִין שֶׁאֵינוֹ מֵיסֵב[2]. וְהַלֵּל, אוֹמֵר, כִּי הַהַלֵּל הוּא חִיּוּב.

 

קיטל - כעין חלוק לבן פשוט, ודומה לבגד מתים. ובעבר היו לובשים בגדי פשתן לבנים שיכלו לשמש באמת כבגדים למתים. והוא כדי שבלילה זה מרוב שמחה וחרות לא ישכחו את יום המיתה ואת הרצינות שבחיים.

 

אבל – כל יב חודש על אביו ואמו, או אבל על שאר קרובים שנקברו והתחילו להתאבל עליהם אחרי ח' ניסן.

שקבר מתו ביום טוב – כי אם התחיל לנהוג אבלות לפני יום טוב הרי היום טוב מפסיק את שבעת ימי האבל כמבואר בסימן רכ סעיף א. ומותר לקבור מת ביום טוב על ידי גוים כמבואר בסימן ר סעיף א, ואז הוא חייב במקצת דיני אבלות במהלך החג, ובליל הסדר השני שבחו"ל אינו מסב. והוא הדין במקרה שקברו את המת סמוך כל כך לחג, שלא הספיקו להתחיל לנהוג דיני אבלות כלל לפני כניסת החג, כמבואר בסימן רכ סעיף ב.

 

סעיף יא

בֵּן אֵצֶל אָבִיו חַיָּב בַּהֲסִבָּה. אֲבָל תַּלְמִיד אֵצֶל רַבּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ[3] (תע"ב).

 

אינו צריך – שאין זו מידת דרך ארץ להראות את עצמו כבן חורין בנוכחות רבו.

 

 

סימן קיט - סדר ליל פסח ובו יב סעיפים:

סעיף א

אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב יְכוֹלִין לְקַדֵּשׁ וְלֶאֱכֹל מִבְּעוֹד יוֹם לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, בַּפֶסַח אֵינוֹ כֵן, לְפִי שֶׁמִצְוַת אֲכִילַת מַצָּה הִיא דַּוְקָא בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ קָרְבַּן פֶּסַח, דִּכְתִיב בֵּיה וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה. וְכֵן מִצְוַת אַרְבַּע כּוֹסוֹת הִיא דַּוְקָא בַּלָּיְלָה. וְכֵיוָן שֶׁגַּם הַכּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ הוּא אֶחָד מֵאַרְבַּעַת הַכּוֹסוֹת, לָכֵן אֵין מְקַדְּשִׁין עַד שֶׁהוּא וַדַּאי לָיְלָה[4]. יִלְבַּשׁ אֶת הַקִּיטֶל[5], וְיִתְיַשֵׁב עַל מושָׁבוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת הַסֵּדֶר. וּמִצְוָה לְחַלֵּק לַתִּינוֹקוֹת שְׁקֵדִים וֶאֱגוֹזִים וְכַדּוֹמֶה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ שִׁנּוּי וְיִשְׁאֲלוּ, וְעַל יְדֵי זֶה יִתְעוֹרְרוּ לִשְׁאוֹל גַּם כֵּן עַל מַצָּה וּמָרוֹר וַהֲסִבָּה. וְתִינוֹק וְתִינֹקֶת שֶׁהִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁהֵם יוֹדְעִים בִּקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב, וּמְבִינִים מַה שֶּׁמְסַפְּרִים מִיצִיאַת מִצְרַיִם, נוֹתְנִים לָהֶם גַּם כֵּן כּוֹס שֶׁיִּשְׁתּוּ מִמֶּנּוּ[6]. נוֹהֲגִין לִמְזוֹג כּוֹס אֶחָד יוֹתֵר מִן הַמְסֻבִּין, וְקוֹרִין אוֹתוֹ כּוֹס שֶׁל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא (תע"ב ת"פ).

 

יכולין לקדש ולאכול מבעוד יום – כמבואר בסימן עז סעיף ב.

דכתיב ביה – שכתוב בו.

לתינוקות – ילדים.

שקדים ואגוזים – אלו שימשו כממתקים בזמנם, ובפרט בפסח, ואפשר לקיים מצוה זו בכל ממתק.

יתעוררו לשאול – כי עיקר המצוה היא לספר דרך שאלה ותשובה, כמו שכתוב (שמות יג יד) 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת – ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים'.

תינוק ותינוקת – ילד וילדה.

הגיעו לחינוך – הגיעו לגיל שבו האב חייב לחנכם לקיים מצוות, והוא משתנה מילד לילד וממצוה למצוה, ונקבע לפי הבנת הילד ובגרותו, ויכולתו לקיים כראוי את המצוה.

למזוג כוס אחד יותר – ואין שותים אותו בליל הסדר, אלא מחזירים אותו לבקבוק, או שומרים אותו לקידוש של הבוקר.

 

סעיף ב

מְשָׁרְתוֹ אוֹ אֶחָד מִבְּנֵי בֵּיתוֹ, יִמְזְגוּ אֶת הַכּוֹסוֹת. וְכֵן בְּכָל פַּעַם שֶׁמּוֹזְגִין, יִמְזְגוּ הֵם וְלֹא הוּא בְּעַצְמוֹ, כְּדֵי לְהַרְאוֹת דֶּרֶךְ חֵרוּת[7]. וְיַזְהִיר לִבְנֵי בֵיתוֹ, שֶׁיִּשְׁתּוּ מִכָּל כּוֹס לְכָל הַפָּחוֹת אֶת הָרֹב בְּפַעַם אַחַת[8], וּמִכּוֹס רְבִיעִי יִשְׁתּוּ רְבִיעִית בְּפַעַם אֶחָת. וִיכַוְּנוּ כֻּלָּם לְמִצְוֹת אַרְבַּע כּוֹסוֹת וְסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם וַאֲכִילַת מַצָּה וּמָרוֹר, כִּי גַּם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בְּמִצְוֹת אֵלּוּ, רַק בַּהֲסִבָּה אֵינָן נוֹהֲגוֹת[9]. יַעֲשֶׂה קִדּוּשׁ כַּכָּתוּב בַּהַגָּדָה, וְיִשְׁתֶּה בַּהֲסִבַּת שְׂמֹאל. וְטוֹב אִם אֶפְשָר לַעֲשׂוֹת כְּדַעַת הַפּוֹסְקִים לִשְׁתּוֹת כּוֹס שָׁלֵם בְּכָל אַרְבַּעַת הַכּוֹסוֹת (תע"ב תע"ג תע"ט ובחיי"א).

 

לבני ביתו – אשתו, בניו, בנותיו, ומשרתיו.

לכל הפחות את הרוב – כי אם אפשר לשתות את כל הכוס זה יותר טוב, כמו שכתב בסוף הסעיף. ולכתחילה יש לשתות רוב כוס בלי קשר לגודלה, ואם הכוס גדולה וקשה לו לשתות את רוב הכוס, לכל הפחות ישתה רוב רביעית.

רביעית בפעם אחת – כדי שיוכלו לברך ברכה אחרונה, כמבואר בסימן נא סעיף ב.

ויכוונו – כי כל המצוות צריכים כוונה.

גם הנשים חייבות – על אף שאינן חייבות במצוות הקשורות לזמן מוגדר, כשופר, סוכה, לולב, ספירת העומר ועוד, מצוות ליל הסדר יוצאים מן הכלל.

אינן נוהגות – וגם זה אינו מן הדין, אלא שנהגו לסמוך על דעת הפוסקים שבזמן הזה שהסיבה אינה באמת דרך חירות, אין צריך להסב.

ככתוב בהגדה – ואם חל ליל הסדר בשבת, מתחילים ב"ויכולו", ומוסיפים בקידוש את התוספות שבסוגריים המיועדים לשבת. ואם חל ליל הסדר במוצאי שבת, יש נוסח מיוחד לקידוש, והוא מוסבר אצלנו בסימן קכ סעיף א, ויש להשים לב לכך.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] הספרדים לא נהגו ללבוש קיטל.

כתב האור לציון (ג, טו, א) שהסבה הוא להטות גופו לצד שמאל לפחות לארבעים וחמש מעלות, וגם הקשה לו יתאמץ להסב. וישען על כרים וכסתות ולא יהיה נשען באויר, ואם אין לו, ישען על השולחן או על אחורי הכסא.

[2] 'אבל' חייב בהסיבה, ואפילו אם הוא 'אונן' ודעתו לקבור את המת למחרת, חייב בכל המצוות ואין אנינות חלה עליו. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, קיט).

[3] אלא אם כן נתן לו רבו רשות. ואם יושב אצל תלמיד חכם גדול, אסור להסב בפניו. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, ז).

[4] ובדיעבד או בשעת הדחק מועיל לעשות הקידוש משתשקע החמה אחר שקיבל יו"ט בתפילה, אך את סדר ליל פסח יתחיל אחר צאת הכוכבים. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, ב).

[5] אין מנהגנו ללבוש קיטל.

[6] אך אינם צריכים רביעית. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, ו).

[7] אם אפשר לו. (מ"ב תעג סק"ט).

[8] לכתחילה יש לשתות רביעית בפעם אחת ולא יפסיק ובדיעבד אם הפסיק ולא שהה כדי אכילת פרס יצא. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, טז).

[9] מנהג הספרדים שהנשים מסיבות, ובדיעבד אם לא הסיבו, יצאו ידי חובה. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, ו).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה