אַחַר כָּךְ יִרְחַץ יָדָיו וְלֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן[1], וּמְנַגְּבָן. וְחוֹתֵךְ מִן הַכַּרְפַּס לְעַצְמוֹ וּלְכָל בְּנֵי בֵּיתוֹ לְכָל אֶחָד פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְטוֹבְלִין בְּמֵי מֶלַח, וּמְבָרְכִין בּוֹרֵא פְּרֵי הָאֲדָמָה, וּמְכַוְּנִין לִפְטֹר בִּבְרָכָה זוֹ גַּם אֶת הַמָּרוֹר, וְאוֹכֵל גַּם כֵּן בַּהֲסִבַּת שְׂמֹאל[2]. אַחַר כָּךְ נוֹטֵל אֶת הַמַּצָּה הָאֶמְצָעִית וְחוֹלְקָהּ לִשְׁנֵי חֲלָקִים[3], וּמַנִּיחַ אֶת הַחֵלֶק הַגָּדוֹל אֵצֶל מושָׁבוֹ לַאֲפִיקוֹמָן. וְנוֹהֲגִין לְכָרְכוֹ בְּמַפָּה, זֵכֶר לְמַה שֶׁכָּתוּב, מִשְׁאֲרוֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלוֹתָם. וְיֵשׁ שֶׁמְּשִׂימִים אוֹתוֹ כָּךְ עַל שִׁכְמָם, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וּלְפִי שֶׁהָאֲפִיקוֹמָן הוּא בִּמְקוֹם הַפֶּסַח, לָכֵן הוּא חָשׁוּב וְיִהְיֶה הַחֵלֶק הַגָּדוֹל. וְהַחֵלֶק הַקָּטֹן מַחְזִירוֹ לַקְּעָרָה לִמְקוֹמוֹ, וּמְגַלֶּה קְצָת אֶת הַמַּצּוֹת, וּמַגְבִּיהַּ אֶת הַקְּעָרָה[4], וְאוֹמְרִים, הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ וְכוּ', עַד לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין. וְהָאוֹמְרִים כְּהָא לַחְמָא עַנְיָא לֹא יֹאמְרוּ תֵּבַת דִּי.
ירחץ ידיו ולא יברך – כדין האוכל דבר שטיבולו במשקה, ופרטי הדין מתבארים בסימן מ מסעיף יז והלאה.
פחות מכזית – פחות מגודל של זית ממוצע בן ימינו.
ומכוונין לפטור בברכה זו גם את המרור – כי על המרור אין מברכין בורא פרי האדמה, ויש דעות שאינו נפטר בברכת המוציא לחם מן הארץ שמברכים על המצה.
אפיקומן – קינוח, מנה אחרונה, בלשון המשנה. והכוונה לחתיכת מצה האחרונה שאוכלים בסוף הסעודה לפני ברכת המזון, ולאחריה אסור לאכול שום דבר נוסף, כמבואר בסעיף ח.
במפה – חתיכת בד, מגבת, מטפחת.
משארותם צרורות בשמלותם – (שמות יב לד) שאריות המצה והמרור שבני ישראל לקחו לדרך, היו צרורות בבגדיהם.
במקום הפסח – שבזמן בית המקדש היו אוכלים את קרבן הפסח בסוף הסעודה, והיה אסור לאכול אחריו, ובזמננו אוכלים במקומו את המצה של אפיקומן.
מגלה קצת את המצות – כי בזמן שאומרים את ההגדה צריכים המצות והמרור להיות מונחים לפניו, כמו שאומרים בהגדה על הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג ח) – "בעבור זה" לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
והאומרים כהא לחמא עניא לא יאמרו תיבת די – יש נוהגים לומר הא לחמא עניא [=זהו לחם העוני] די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים [=שאכלו אבותינו בארץ מצרים], ויש נוהגים לומר כהא לחמא עניא [=כזה לחם עוני], ואז לא יאמרו די [=ש...], אלא יאמרו כזה לחם עוני אכלו אבותינו בארץ מצרים.
הערות:
- יש מנהגים שונים אם צריך להסב באכילת כרפס או לא, ולכל הדעות אינו מעכב.
אַחַר כָּךְ מוֹזְגִין כּוֹס שֵׁנִי, וְהַתִּינוֹק שׁוֹאֵל מַה נִשְׁתַּנָּה. וְאִם אֵין תִּינוֹק, יִשְׁאַל בֵּן אַחֵר, אוֹ בִּתּוֹ, אוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ אוֹמְרִים, עֲבָדִים הָיִינוּ וְכוּ'. וְהַנָּכוֹן לְפָרֵשׁ לִבְנֵי בֵיתוֹ דִּבְרֵי הַהַגָּדָה בְּלָשׁוֹן שֶׁמְּבִינִים[5]. וְאִם גַּם בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ מֵבִין לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, יֹאמַר מִתּוֹךְ הַהַגָּדָה, שֶׁהוּא עִם פֵּרוּשׁ אַשְׁכְּנָז (או שאר לשון), וּלְאַחַר כָּל פִּסְקָא, יֹאמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז (לוֹעֲזִי), וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַמַּאֲמָר רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר וְכוּ', שֶׁצְּרִיכִין לְהָבִין אֶת הַטַּעַם שֶׁל פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר. כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִוְהִיא שֶׁעָמְדָה וְכוּ', יְכַסֶּה אֶת הַמַּצּוֹת, (שֶׁלֹּא תִרְאֶה הַפַּת בָּשְׁתּוֹ, שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָהּ, וְנוֹטְלִין אֶת הַכּוֹס), וְנוֹטְלִין אֶת הַכּוֹסוֹת בִּידֵיהֶם וְאוֹמְרִים וְהִיא שֶׁעָמְדָה וְכוּ' עַד מִיָּדָם, וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה אֶת הַמַּצוֹת[6]. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְמַצָּה זוֹ, נוֹטֵל אֶת הַמַּחֲצִית הַמַּצָּה שֶׁבַּקְּעָרָה וּמַרְאָהּ לִבְנֵי בֵיתוֹ וְאוֹמֵר מַצָּה זוֹ וְכוּ'. וְכֵן בְּמָרוֹר זֶה, מַגְבִּיהַּ אֶת הַמָּרוֹר. אֲבָל כְּשֶׁאוֹמֵר פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים וְכוּ' לֹא יַגְבִּיהּ אֶת הַזְּרוֹעַ שֶׁהוּא זֵכֶר לַפֶּסַח, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּאִלוּ הִקְדִּישׁוֹ לְכָךְ. וכְשֶׁמַּגִּיעַ לִלְפִיכָךְ, מְכַסֶּה אֶת הַמַּצּוֹת, וְנוֹטֵל כָּל אֶחָד אֶת הַכּוֹס בְּיָדוֹ וּמַגְבִּיהוֹ עַד שֶׁחוֹתֵם גָּאַל יִשְֹרָאֵל, וּמְבָרְכִין עַל הַכּוֹס בּוֹרֵא פְּרִי הָגָּפֶן[7], וְשׁוֹתִין בַּהֲסִבַּת שְׂמֹאל.
התינוק – הילד.
בן אחר – אפילו גדול.
או אשתו – ואם יושב לבדו בליל הסדר, חייב לשאול את עצמו 'מה נשתנה...', ולענות 'עבדים היינו...'.
מכל שכן – על אחת כמה וכמה.
רבן גמליאל היה אומר וכו' – כל שלא אמר, כלומר שלא הסביר, שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו.
והיא שעמדה – הודאה על כך שהקב"ה שומר עלינו ומציל אותנו במהלך כל שנות הגלות הארוכה ממזימות הגוים להשמידנו, ואנחנו עדיין קיימים. ובעוד שבזמן סיפור יציאת מצרים צריך שדוקא המצה והמרור יהיו מונחים לפניו, בזמן שנותנים הודאה להקב"ה עושים זאת על כוס יין דוקא.
שלא תראה הפת בשתו – הלחם (או המצות) חשוב יותר מהיין, וכדי שלא לפגוע ברגש החשיבות הזה שאמור להיות לנו כלפי הלחם המזין אותנו, נוהגים שבכל הזדמנות שבו מחזיקים כוס יין ביד לפני שאכלו לחם, לא יהיה לחם גלוי על השולחן באותו זמן. וההלכה מנוסחת כאילו שהלחם מתבייש בכך שמזניחים אותו.
נראה כאילו הקדישו לכך – כאילו הקדיש את הזרוע לשם קרבן פסח, והרי אינו אלא זכר לכך.
לפיכך – פתיחה לחלק הראשון של ההלל, שמסיים את סיפור יציאת מצרים.
אַחַר כָּךְ רוֹחֲצִין יְדֵיהֶם וּמְבָרְכִין עַל נְטִילַת יָדָיִם[8], וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא עַל הַמַּצּוֹת. וּלְפִי שֶׁבְּיוֹם טוֹב צָרִיךְ לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת, וּמִצְוַת אֲכִילַת מַצָּה הִיא מִן הַפְּרוּסָה, לְפִי שֶׁהַמַּצָּה נִקְרֵאת לֶחֶם עֹנִי, וְדַרְכּוֹ שֶׁל עָנִי בִּפְרוּסָה, עַל כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא, אוֹחֵז שְׁתֵּי הַמַּצּוֹת הַשְּׁלֵמוֹת בְּיָדָיו וְהַפְּרוּסָה בֵּינֵיהֶן, וּמְבָרֵךְ הַמוֹצִיא, וּמַנִּיחַ אֶת הַמַּצָּה הַתַּחְתּוֹנָה מִיָּדָיו, וְאוֹחֵז רַק בָּעֶלְיוֹנָה וְגַם בַּפְּרוּסָה וּמְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה, וּבוֹצֵעַ מִן הָעֶלְיוֹנָה וְגַם מִן הַפְּרוּסָה מִכָּל אַחַת כַּזַּיִת, וְכֵן הוּא נוֹתֵן לְכָל אֶחָד מִבְּנֵי בֵיתוֹ וְאוֹכֵל שְׁנֵיהֶם יַחַד בַּהֲסִבָּה שְׂמָאלִית[9]. וְאִם קָשֶׁה לוֹ לְאָכְלָם בְּפַעַם אַחַת, אוֹכֵל תְּחִלָּה אֶת הַכַּזַּיִת הַמּוֹצִיא[10], וְאַחַר כָּךְ הַכַּזַּיִת מִן הַפְּרוּסָה, רַק שֶׁלֹּא יִשְׁהֶה בֵּינֵיהֶם כְּלָל, וְיֹאכַל שְׁתֵּיהֶן בַּהֲסִבָּה[11]. וְנוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁבְּלֵילֵי פֶּסַח אֵין טוֹבְלִין אֶת הַמַּצָּה בְּמֶלַח[12] לֹא שֶׁל הַמּוֹצִיא וְלֹא שֶׁל מַצָּה.
צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות – כמו בשבת, בסימן עז סעיף יז.
נקראת לחם עוני – דברים טז ג.
דרכו של עני בפרוסה – שתמיד שומר לעצמו חלק מן הלחם, שמא לא יהיה לו למחרת.
וכן הוא נותן – כזית מן העליונה וכזית מן האמצעית הפרוסה.
שלא ישהה ביניהם כלל – שיאכל את שניהם ברצף.
אין טובלין את המצה במלח – כמו שנוהגים כל השנה כמבואר בסימן מא סעיף ו.
הערות:
- מעיקר הדין כזית גודלו כגודל זית בן ימינו, אך מכיון שמצוות אכילת מצה היא מן התורה, וישנם דעות שגודל הזית שכיוונו אליו חז"ל היה גדול יותר, לכן מן הראוי לאכול מצה בנפח של חצי ביצה מקולפת, ומאחר ויש פוסקים שסוברים שהביצה היתה בעבר גדולה יותר, ראוי למי שלא קשה לו לאכול מצה בגודל של ביצה שלמה. שיעורים אלו אין צריך להחמיר בהם אלא כדי לקיים בוודאות גמורה את המצוה מן התורה, ולכן, די בכזית גדול אחד למוציא ומצה ביחד, ואין שום צורך לאכול שני זיתים גדולים כל כך, וכן לכורך ולאפיקומן די בכזית קטן בן ימינו, שגודלו לכל היותר כגודל כף יד (בלי האצבעות).
- אין לסמוך על השיעורים שמתפרסמים לפי משקל בצמצום, כי יש הבדלים גדולים בין סוגי המצות במשקל הסגולי שלהם, ומן הדין הוא לשער בנפח. אבל המשקל יכול לשמש כאינדיקציה כלשהי, כי המשקל הסגולי של מצה הוא פחות או יותר 0.5, כלומר שמשקלו ביחס לנפח הוא כחצי ממים, למשל כ25 גרם מצה הוא נפח של כ50 סמ"ק, שזה יותר ממה שצריך גם לדעות המחמירות ביותר.
- יש לאכול את המצה ברצף, ואין צריך להילחץ משיעור "כדי אכילת פרס" שהוא הזמן שבו צריך להספיק לאכול את הכזית, כי אמנם השיעור שנוי במחלוקת, אבל "פרס" הוא לכל הפחות ששה זיתים (ואם הכזית גדול יותר גם הזמן ארוך יותר), ואמנם "כדי אכילת פרס" נאמד באכילה רגועה של לחם שקל ונעים לאוכלו, אבל האוכל ברצף ובלא התעסקות עם דברים נוספים, בוודאי אוכל בזמן הראוי. ומי שקשה לו בגלל היובש (וגם מי שלא), מותר לו לשתות מים ביחד עם אכילת המצה.
- מן הראוי שלא להפסיק בדיבור בדברים שאינם שייכים למצוות מצה ומרור משעת נטילת ידים עד אחר גמר אכילת כורך, כי ברכת "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור מתייחסות גם לאכילת הכורך.
[1] ונוטל ידיו כמו כל נוטל ידיו לאכול פת, עם כל פרטיה ודיקדוקיה. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, לב).
[2] אכילת כרפס לא צריכה הסיבה, אך אם רוצה להסב, רשאי. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, מ)
[3] ועל דרך הסוד לחלק לצורת ד' ולצורת ו'. והגדול שבצורת ו' מניחו בין המצות, והקטן שבצורת ד' ישמרנו לאפיקומן. ולא יבצע בסכין אלא בידו. ואם נשברה אחת המצות יקחנה להמוציא. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, מו).
יש מנהגים שונים באפיקומן, יש הנוהגים שאחד מבני הבית נכנס עם האפיקומן בפתח הבית ושואלים אותו מהיכן באת והוא עונה מממצרים, ושואלים אותו ולהיכן תלך והוא עונה לירושלים, ואומרים כולם לשנה הבאה בירושלים הבנויה. ויש הנוהגים להחביא את האפיקומן והילדים מחפשים אותו והמוצא מקבל פרס. ויש הנוהגים לגנוב האפיקומן, וכל מקום יעשה כפי מנהגו.
[4] יגביה הקערה שיש בה המצות על כל מה שעליה, הוא וכל המסובים עמו. ויש שמגביהים המצה הפרוסה לבדה. ויצוה להסיר הקערה מהשולחן, ויש שלא מסירים רק אומרים לבני ביתם להסיר ולא מסירים בפועל. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, מז).ויש הנוהגים לסובב הקערה מעל ראשי המסובים ואומרים בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא וכו'.
[5] ועיקר המצוה היא בבן שלא הגיע למצוות. וצריך לספר לילדים ולהרחיב הדיבור בסיפור יציאת מצרים, ואפילו אם אינם יודעים לשאול ילמדם כפי הבנתם. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, נה).
[6] יש הנוהגים לשפוך יין לכוס ישן בעת אמירת המכות וסימניהם ואומרים השם יצילנו.
[7] והספרדים מברכים רק על כוס ראשון ושלישי. (שולחן ערוך תעד, א).
[8] ואם יודע שלא הסיח דעתו מנטילה ראשונה, יטול בלי ברכה. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, סב).
[9] אין צריך להכניס שניהם יחד לפיו, אלא אוכל מעט מעט כדרך אכילה, והעיקר שלא יחכה באכילת כזית כדי אכילת פרס (6 וחצי עד 7 דקות).
[10] מהמצה השלימה. ובדיעבד אם אכל כזית בין מהשלימה בין מהפרוסה יצא. ובמקום שיש קצת צער, אפשר לכתחילה לאכול כזית אחד. וכשיש הרבה בני בית, ואין מספיק לכולם שני כזיתים ממצות הסדר, יכול לתת להם ממצות שמורות אחרות, ולא צריך ליתן להם אלא רק כזית ולא שתי כזיתות. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, סה).
[11] ואם לא היסב לא יצא. וצריך לכוון שאוכל המצה לצאת ידי חובת אכילת מצה. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, סח).
[12] ולדעת השולחן ערוך (תעה, א) מותר להטביל את המצה במלח.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך