הלימוד היומי י' ניסן

סעיף ה

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָשׁ, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ עַל הַשֻּׁלְחָן בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַהַגָּדָה שְׁנֵי מִינֵי תַּבְשִׁילִין, אֶחָד זֵכֶר לְקָרְבַּן פֶּסַח וְאֶחָד זֵכֶר לְקָרְבַּן חֲגִיגָה, שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם. וְנָהֲגוּ שֶׁאֶחָד מִן הַתַּבְשִׁילִין יִהְיֶה בָּשָׂר, וְיִהְיֶה מִפֶּרֶק הַנִּקְרָא זְרוֹעַ, לְזֵכֶר שֶׁגְּאָלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְרוֹע נְטוּיָה, וְיִהְיֶה נִצְלֶה עַל הַגֶּחָלִים, זֵכֶר לַפֶּסַח שֶׁהָיָה צְלִי אֵשׁ. וְהַשֵּׁנִי יִהְיֶה בֵּיצָה, מִשּׁוּם דְּבֵיצָה בְּלָשׁוֹן אֲרָמִי בֵּיעָה, כְּלוֹמַר, דְּבָעֵי רַחְמָנָא לְמִפְרַק יָתָנָא בִּדְרָעָא מְרוֹמְמָא. וְעוֹשִׂין הַבֵּיצָה, בֵּין צְלוּיָה בֵּין מְבֻשֶּׁלֶת. וְצָרִיךְ לִצְלֹתָן וּלְבַשְּׁלָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בְּעוֹד יוֹם. וְאִם שָׁכַח אוֹ שֶׁהָיָה שַׁבָּת, יִצְלֶה וִיבַשֵּׁל אוֹתָם בַּלַּיְלָה, אֲבָל צָרִיךְ לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן. וְכֵן בְּלֵיל שֵׁנִי, יִצְלֵם וִיבַשְּׁלֵם וְיֹאכְלֵם בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, כִּי אֵין מְבַשְּׁלִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ, וְלֹא מִיּוֹם טוֹב לְחֹל. וּלְפִי שֶׁאֵין אוֹכְלִין בָּשָֹר צָלִי בִּשְׁנֵי לֵילוֹת אֵלּוּ[1], עַל כֵּן צָרִיךְ לֶאֱכוֹל אֶת הַזְּרוֹעַ דַּוְקָא בַּיּוֹם. וְאַף כְּשֶׁצּוֹלִין אוֹתָן בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵין לְזָרְקָן אַחַר כָּךְ, אֶלָּא יִתְּנֵם בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי תּוֹךְ הַמַּאֲכָל שֶׁמְבַשְּׁלִין וְיֹאכְלֵם (תע"ג).

 

משחרב בית המקדש – כי בזמן שבית המקדש היה בנוי היו מניחים על השולחן את הבשר של קרבן הפסח עצמו.

אמירת ההגדה – הכוונה לחלק המרכזי של ההגדה של פסח מ"מה נשתנה" והלאה הקרוי "מגיד", העוסק בסיפור יציאת מצרים ודברים נלווים על שם הפסוק (שמות יג ח) 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. יותר מאוחר הושאל השם "הגדה של פסח" לספר כולו המכיל את סיפור ההגדה ואת כל החלקים הנוספים של ליל הסדר, מקידוש ועד ברכת המזון, הלל, ופיוטים שונים.

קרבן פסח – בזמן שבית המקדש קיים, היה כל יהודי חייב לאכול מבשר קרבן פסח. והיו מתקבצים כולם בי"ד בניסן אחר הצהריים, בקבוצות של כמה עשרות יהודים לקרבן, להקריב יחד את קרבן הפסח, שהוא כבש או עז בשנתו הראשונה, והיו הכהנים זורקים את דמו על המזבח, ומקטירים כמה חלקים נבחרים על המזבח, ושאר הבשר נאכל לכל המנויים על הקרבן, בירושלים, צלי אש, עם מצה ומרור, בליל הסדר בלבד, והיה אסור להותיר מהבשר עד הבוקר.

קרבן חגיגה – אם היתה קבוצה גדולה, ולא היה ניתן לשבוע מבשר הפסח עצמו, היו מקריבים קרבן נוסף, כדי שקרבן הפסח ייאכל "על השובע", וקרבן זה נקרא "חגיגה", והוא, בניגוד לקרבן הפסח היה יכול להיות מבושל או צלוי, כרצון בעלי הקרבן.

על הגחלים – לאו דווקא, והעיקר שיהיה צלוי ולא מבושל, וגם זה רק לכתחילה.

ביעה – רצון.

דבעי רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרוממא - שרצה ה' לפדות אותנו בזרוע נטויה.

אבל צריך לאכלן ביום טוב ראשון – אם נאלץ לבשלם ביום טוב, כי אסור לבשל מיום טוב לחול, כמבואר בסימן קא סעיף א.

בליל שני – שבחו"ל חג ראשון של פסח נוהג במשך יומיים, ועושים שתי לילות סדר.

ביום טוב שני – אם לא הכינם מלפני החג, ובישל לצורך ליל הסדר הראשון אחרי כניסת החג, אינו יכול לצלות מראש לליל הסדר השני.

ולא מיום טוב לחול – כוונתו להסביר שהטעם שאין מבשלים מיום טוב לחברו, הוא מפני שהסיבה שנוהגים בחו"ל יומיים חג הוא בגלל שבזמנם לא ידעו במקומות הרחוקים מארץ ישראל מתי נקבע ראש חודש ניסן, כי היו קובעים ראש חודש על פי עדים שהעידו על ראיית הירח, ואחר כך היה צריך לשלוח שלוחים להודיע בכל תפוצות ישראל מתי נקבע ראש חודש, ולכן נהגו חג במשך יומיים, וכל אחד מהימים היה ספק יום טוב וספק חול, ולכן אי אפשר לבשל מיום טוב ראשון לשני, שהרי אולי הראשון הוא יום טוב והשני חול.

שאין אוכלין בשר צלי בשני לילות אלו – כמבואר לקמן סימן קיט סעיף ח.

ואף כשצולין אותן בערב יום טוב – שאז אין חובה לאכלם ביום טוב.

אין לזרקן – שהרי קיימו בהם מצוה, ואין לבזות את המצוה.

 

סעיף ו

יָכִין מוֹשָׁבוֹ מִבְּעוֹד יוֹם בְּמַצָּעוֹת נָאִים כְּפִי יְכָלְתּוֹ, וּבְאֹפֶן שֶׁיּוּכַל לְהַטּוֹת וּלְהָסֵב בִּשְׂמֹאלוֹ. וַאֲפְלּוּ הוּא אִטֵּר, יָסֵב בַּשְּׂמֹאל שֶׁל כָּל אָדָם. גַּם אֶת הַקְּעָרָה יָכִין מִבְּעוֹד יוֹם, כְּדֵי שֶׁמִּיָּד בְּבוֹאוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת יוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הַסֵּדֶר בְּלִי עִכּוּב.

 

באופן שיוכל להטות ולהסב בשמאלו – בזמן חז"ל, היו רגילים בני אדם במעמד גבוה לאכול את סעודותיהם בשכיבה על מיטות על צדם השמאלי [=הסבה], נתמכים על ידי כריות, והיו מגישים להם שולחנות קטנים אישיים שעליהם צרכי הסעודה. חז"ל קבעו שבליל הסדר כל יהודי צריך להרגיש בן חורין ולאכול בהסבה. ואמנם בזמננו גם החשובים אינם רגילים בצורת אכילה זו, בכל זאת עדיין הדין קיים, שלא לאכול בישיבה זקופה אלא בהישענות על צד שמאל, ולכן יש להשתמש בליל הסדר בכיסאות עם משענת, כדי שיהיה אפשר לכל הפחות להישען ולהטות את הגוף בזמן האכילה.

אטר – שמאלי.

יסב בשמאל של כל אדם – אף שהוא הצד החזק שלו, ויצטרך לאכול [לפי צורת ההסיבה הקדומה] ביד ימין שהיא היד החלשה שלו, כי יש סכנה באכילה על צד שמאל, שמא יקדים קנה לוושט [=אוכל עלול להיכנס לקנה הנשימה במקום לוושט, ולגרום לחנק].

כדי שמיד... – שלא יירדמו הילדים, ויהיו ערניים במהלך כל ליל הסדר.

 

סעיף ז

אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל הַשָּׁנָה טוֹב לְמַעֵט בְּכֵלִים נָאִים זֵכֶר לְחָרְבָּן, מִכָּל מָקוֹם בְּלֵיל פֶּסַח טוֹב לְהַרְבּוֹת בְּכֵלִים נָאִים כְּפִי כֹּחוֹ. וַאֲפִלּוּ הַכֵּלִים שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לַסְּעֻדָּה, יְסַדְּרֵם יָפֶה עַל הַשֻּׁלְחָן לְנוֹי, זֵכֶר לְחֵרוּת (תע"ב).

 

זכר לחורבן – אף שלא אסרו זאת החכמים, כמבואר בסימן קכו, מכל מקום אין זה תואם את האווירה של הלכות זכר לחורבן.

 

סעיף ח

סֵדֶר הַקְּעָרָה כָּךְ הוּא, מַנִּיחַ שָׁלֹשׁ מַצּוֹת עַל הַקְּעָרָה וּפוֹרֵס עֲלֵיהֶם מַפָּה נָאָה, וְעָלֶיהָ מַנִּיחַ אֶת הַזְּרוֹעַ נֶגֶד הַיָּמִין שֶׁלּוֹ, וְאֶת הַבֵּיצָה מִשְּׂמאֹל. הַמָּרוֹר לִבְרָכָה, בְּאֶמְצַע. חֲרֹסֶת תַּחַת הַזְּרוֹעַ. כַּרְפַּס, תַּחַת הַבֵּיצָה. וּמָרוֹר לִכְרִיכָה בְּאֶמְצַע כָּזֶה (תע"ג).

זְרוֹעַ                  בֵּיצָה

מָרוֹר (לברכה)

חֲרֹסֶת                 כַּרְפַּס

מָרוֹר (לִכְּרִיכָה)

 

המרור לברכה – המרור שאוכלים אותו בפני עצמו, אחרי אכילת מצה.

מרור לכריכה – המרור שמשתמש בו למצוות כורך, לאכלו יחד עם המצה כמבואר בסימן קיט סעיף ז.

הערות:

-       סדר זה של הקערה הוא של האר"י ז"ל, ויש מנהגים נוספים, וכולם אהובים.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] בשולחן ערוך (תעו, א) כתב, שבמקום שנהגו לאכול צלי בפסח אוכלין. ובחזון עובדיה (הלכות ליל פסח, קג) כותב, שבמקומות אלו נהגו שלא לאכול צלי בפסח, וגם בצלי קידר יש להחמיר. אבל אם צלאו ואח"כ בישלו או טיגנו, מותר.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה