מִי שֶׁנָּתַן אֲפִילוּ רַק מִקְצָת דָּמִים עַל הַמִּקָּח אוּ שֶׁרָשַׁם עַל הַמִּקַח סִימָן בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר רְשֹׁם מִקָּחֲךָ, אַף עַל פִּי שֶהוּא בְּעִנְיָן שֶׁלֹא קָנָה בָּזֶה[1], מִכָּל מָקוֹם כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ, בֵּין הַלּוקֵחַ בֵּין הַמּוֹכֵר, לֹא עָשָׂה מַעֲשֵׂה יִשְֹרָאֵל וְחַיָב לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹרְרִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִין וְאוֹמְרִים, מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי דוֹר הַפְּלָגָה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִמִּצְרַיִם שֶׁטָּבְעוּ בַּיָם, הוּא יפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוּ.
מקצת דמים – מקדמה.
רשם על המקח סימן – כך היה מקובל שכאשר מסכמים על עסקה הקונה היה מסמן את המוצרים בשמו.
אמר לו המוכר רשום – הוא קיבל אישור מהמוכר לרשום, אפילו אם עדיין לא רשם.
שהוא בעניין שלא קנה בזה – ברישום זה לא חל הקניין מן הדין, וכן בנתינת מקדמה ואפילו בתשלום מלא, אלא אם כן יש מנהג ברור באותו מקום, שאחרי הרישום ו/או אחרי העברת כסף כבר לא ניתן לבטל את העסקה, ויש לה תוקף משפטי.
מעשה ישראל – התנהגות נאותה ליהודי, שהם אינם מבטלים את ההסכמים שלהם לאחר שהם סוכמו סופית, גם אם הדבר מתאפשר מבחינה משפטית.
מי שפרע – קללה, שפותחת במילים אלו, שמשמעותה 'מי שהעניש ולא ויתר לכל עושי הרע שבהיסטוריה, הוא ידאג להעניש גם את מי שחוזר בו מסיכומים ואינו עומד בדיבורו'.
אוררין – מקללים.
אומרים – הדיינים.
אנשי דור המבול – חטאם מפורש בבראשית ו א-יב, ועונשם שם ז יז-כד.
אנשי דור הפלגה – חטאם מפורש בבראשית יא א-ד, ועונשם שם ה-ט.
אנשי סדום ועמורה – חטאם מפורש בבראשית יג יג, יח כ-כא, יט ד-ט, וביחזקאל טז מט, ועונשם בבראשית יט כד-כט, ובדברים כט כב
מצרים שטבעו בים – חטאם מפורש בשמות א ח-כב, ה ו-יח, ובעוד מקומות, ועונשם הסופי המוזכר כאן, זאת אומרת טביעתם בים, בשמות יד כד-לא, ובעוד מקומות.
הערות:
- חוזים שבימינו, שלפי הרשום בתוכם מתחייבים הצדדים להעביר את הבעלות ואת התשלום לפי תנאים מוגדרים, אינו מהווה קניין ממש, וכל עוד שהבעלות לא הועבר בדרכים המקובלות, הנכס שייך עדיין למוכר, והוא אחראי בינתיים לנזקים. אך המפר את החוזה, מלבד הקנסות שהתחייב בהם הרשומים בחוזה עצמו, מסתבר שהוא גם צריך לקבל 'מי שפרע', שהרי מנהג המקום להתייחס לחוזה כאל דבר מחייב וגמור. ולמעשה יש לעשות שאלת רב .
וְרָאוּי לוֹ לָאָדָם לַעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נָתַן עֲדַיִן מָעוֹת, וְלֹא רָשַׁם אֶת הַדָּבָר וְלֹא נִגְמַר הַקִּנְיָן, אִם הֻשׁוְוּ עַל הַמְּחִיר, אֵין לְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לַחֲזוֹר, וּמִי שֶׁהוּא חוֹזֵר, בֵּין הַלּוֹקֵחַ וּבֵין הַמּוֹכֵר, הֲרֵי זֶה מִמְחֻסְּרֵי אַמָנָה, וְאֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנוּ, כִּי רָאוּי לְאִישׁ יִשְֹרָאֵל לַעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שְׁאֵרִית יִשְֹרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָּזָב. וִירֵא שָׁמַיִם יֵשׁ לוֹ לְקַיֵּם אֲפִלּוּ מַחְשֶׁבֶת לִבּוֹ, שֶׁאִם חָשַׁב וְגָמַר בְּלִבּוֹ לִמְכֹּר לוֹ בִּסְכוּם זֶה, וְהַלָּה לֹא יָדַע מִמַחְשַׁבְתוֹ, וְהוֹסִיף לוֹ עַל סְכוּם זֶה, לֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ כִּי אִם סְכוּם זֶה שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶׁכָּתוּב, וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לִקְנוֹת בַּסְּכוּם כָּךְ וְכָךְ, אֵין לוֹ לַחְזֹר בּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, יֵשׁ לוֹ לְקַיֵּם מַחְשָׁבוֹת לִבּוֹ, אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה טוֹבָה וְיֵשׁ בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ. אֲבָל צָרְכֵי עַצְמוֹ, כָּל שֶׁאֵין בָּהֶם סֶרֶךְ מִצְוָה, אֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם אֲפִלּוּ מוֹצָא שְׂפָתָיו (סִימָן ר"א ר"ד ורז"ש הלכות מכירה).
שאפילו לא נתן עדיין... – שלא עשה שום פעולה שהיא חלק מתחילת ביצוע העיסקה, אלא רק דיברו בעל פה.
לחזור – לחזור בו, לבטל את העיסקה.
מחוסרי אמנה – נחשב כאדם שאינו אמין, ולא ניתן לסמוך עליו.
אין רוח חכמים נוחה הימנו – החכמים אינם מרוצים ממנו, מפני שאין מעשיו כשרים בעיניהם.
שנאמר – צפניה ג יג, כאשר הנביא מתאר את הרמה המוסרית שבה יהיו היהודים השורדים את תהליכי הגאולה העתידה, מפני שהתנהגותם תואמת את המצופה מיהודי אמיתי.
לא ידברו כזב – לא יאמרו דברים שהם אינם עומדים מאחריהם.
גמר בליבו – קיבל החלטה.
והוסיף לו על סכום זה – כגון שלא הצליח להתפנות אליו, והקונה חשב שהוא אינו מתייחס אליו מפני שהמחיר שהציע לא מצא חן בעיניו.
מה שכתוב – תהלים טו ב, ששם מתואר דמותו של יהודי שקרוב לה'.
אין לו לחזור בו – ולנסות להוריד את המחיר, ומן ההגינות שגם אם המוכר מציע לו מיוזמתו מחיר זול יותר כדי לפתות אותו לקנות, שיאמר לו שהוא כבר החליט לקנות במחיר הקודם.
לחברו – אפילו לאשתו או לילדיו, ואפילו אם הם קטנים.
יש בידו לעשותה – אבל אם השתנו הנסיבות, ושוב אין לו את היכולת לעשותה, או אם הוא תפס את המציאות בצורה מוטעית, וחשב שהוא יכול לעשות ולבסוף מתברר שאינו יכול, אינו חייב לעשות שמיניות באויר בגלל החלטתו.
סרך מצוה – נגיעה כלשהי של מצוה.
אפילו מוצא שפתיו – גם אם אמר בפירוש שהוא יאכל עכשיו חתיכת עוגה, אין לו שום חיוב לקיים את מה שאמר, אלא אם אמרו בלשון של נדר או שבועה, כמו שיתבאר בסימן סז.
הערות:
- גם כאשר הובטח לאדם לעשות מצוה, או לנאום במעמד מסויים, וכל הדומה לזה, צריך לקיים את ההבטחה, ודוגמה לכך מתבארת בסימן קסג סעיף א.
וְכֵן מִי שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, לִתֵּן לוֹ אֵיזֶה מַתָּנָה קְטַנָּה, שֶׁזֶּה סָמַךְ בְּדַּעְתּוֹ שֶׁבְּוַדַּאי יִתֵּן לוֹ, אִם חָזַר וְלֹא נָתַן לוֹ, הֲרֵי זֶה מִמְחֻסְּרֵי אֲמָנָה. אֲבָל בְּמַתָּנָה מְרֻבָּה אֵין בָּהּ חֶסְרוֹן אֲמָנָה, שֶׁהֲרֵי זֶה לֹא סָמַךְ דַּעְתּוֹ עַל זֶה. וּמִכָּל מָקוֹם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹמֵר לִתֵּן לוֹ, צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּדַעַת גְּמוּרָה, וְלֹא יְהֵא בְּדַעְתּוֹ לְשַׁנּוֹת, כִּי לְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר הִין צֶדֶק, וַהֲלֹא הִין בִּכְלָל אֵיפָה הוּא, אֶלָּא שֶׁיְהֵא הֵן שֶׁלְּךָ וְלָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק. וְכָל זֹאת לֶעָשִׁיר. אֲבָל הָאוֹמֵר לִתֵּן לֶעָנִי, בֵּין מַתָּנָה מֻעֶטֶת בֵּין מַתָּנָה מְרֻבָּה, אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ מִן הַדִּין, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה כְּמוֹ נֵדֶר. וַאֲפִלּוּ גָּמַר בְּלִבּוֹ לִתֵּן, צָרִיךְ לְקַיֵּם מַחְשַׁבְתּוֹ[2] (סִימָן ר"ד רי"ב רמ"ט. וביורה דעה סִימָן רנ"ח ורז"ש).
ליתן – שיתן.
שזה – שאמור לקבל את המתנה.
סמך בדעתו – הסתמך על כך.
מתנה מרובה – שאנשים לא נותנים בקלות, כל אחד לפי עניינו.
לא סמך דעתו על זה – לקח בחשבון שלא בטוח שיתן לו בסוף, כיון שלא נעשתה שום פעולה שתחייב אותו לעמוד בהבטחתו, ומדובר במתנה בסדר גודל כזה שעד שמקבלים אותה לא בטוחים שזה שהבטיח אכן יקיים את הבטחתו.
מכל מקום – אפילו במתנה מרובה.
צריך להיות בדעת גמורה – אסור להבטיח הבטחה שלא בטוחים שרוצים לקיים אותה, גם אם מדובר בהבטחה מסוג כזה שאם בסוף ישנה את דעתו שלא לתת אותה לא יתייחסו אליו כאל אדם שאינו אמין, כי לדבר אחד בפה ואחד בלב חמור יותר מלא לקיים הבטחות.
שנאמר – ויקרא יט לו.
איפת – מידת האיפה התבארה בסעיף ח.
הין – מידת נפח לנוזלים, המכילה כ3.6 ליטר.
מה תלמוד לומר – מה מלמדת אותנו אמירת הפסוק 'הין צדק יהיה לכם'.
בכלל איפה הוא – הרי ברור שאם התורה דורשת איפת צדק, היא מתכוונת שכל מידות הנפח יהיו מידות צדק, ולא צריך לפרט מידות נוספות.
הן – כן.
לאו – לא.
צדק – שכשתאמר כן תתכוון לכן וכשתאמר לא תתכוון ללא.
לעשיר – אם הבטיח מתנה מרובה לאדם שאינו נזקק לצדקה, ואין מצוה לתת לו כסף.
כמו נדר – ועל זה נאמר (דברים כג כד) 'מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך'.
צריך לקיים – בניגוד לנדרים לדברים שאין בהם מצוה שאין להם תוקף אלא כאשר מבטאים אותם בשפתיים כמו שיתבאר בסימן סז סעיף ו, נדרי מצוה יש להם תוקף גם כאשר אינם מתבטאים אלא בהחלטה שבלב.
הערות:
הממונה על כספי ציבור, כגון ראש עיר, שמבטיח לאדם או לקבוצה תמיכה כלשהי מכספי הציבור, אפילו אם מדובר במתנה מרובה, חייב לקיים את הבטחתו מן הדין.
הָרוֹצֶה לִמְכֹּר קַרְקַע אוֹ בַּיִת, וּבָאוּ שְׁנַיִם, כָּל אֶחָד אוֹמֵר: אֲנִי אֶקַּח בְּדָמִים אֵלּוּ, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם בַּעַל הַמֶּצָר, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם מִיּושְׁבֵי עִירוֹ וְהַשֵּׁנִי מֵעִיר אַחֶרֶת, בֶּן עִירוֹ קוֹדֵם. הָיוּ שְׁנֵיהֶם מִיּושְׁבֵי עִירוֹ וְאֶחָד מֵהֶם שְׁכֵנוֹ[3], שְׁכֵנוֹ קוֹדֵם. וְאִם הַשֵּׁנִי הוּא חֲבֵרוֹ הָרָגִיל עִמּוֹ וּשְׁכֵנוֹ אֵינוֹ רָגִיל עִמּוֹ כְּלָל, חֲבֵרוֹ קוֹדֵם. הָיָה אֶחָד מֵהֶם חֲבֵרוֹ וְאֶחָד מֵהֶם קְרוֹבוֹ, חֲבֵרוֹ קוֹדֵם, שֶׁנֶּאֱמַר טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק. אֲבָל לִשְׁאָר כָּל אָדָם, קְרוֹבוֹ קוֹדֵם, חוּץ מִתַּלְמִיד חָכָם שֶׁקוֹדֵם וַאֲפִלּוּ לִשְׁכֵנוֹ וַחֲבֵרוֹ הָרָגִיל אֶצְלוֹ. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם בַּעַל הַמֶּצָר, הוּא קוֹדֵם לְכֻלָּם. וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, יָכוֹל בַּעַל הַמֶּצָר לִתֵּן אֶת הַדָּמִים לְהַלּוֹקֵחַ וּלְסַלֵּק אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ הַלּוֹקֵחַ הוּא תַּלְמִיד חָכָם וְשָׁכֵן וְקָרוֹב לַמּוֹכֵר, וְהַמִּצְרָן הוּא עַם הָאָרֶץ וְרָחוֹק מִן הַמּוֹכֵר, הַמִּצְרָן קוֹדֵם וּמְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ. וְכָל קְדִימוֹת אֵלּוּ, מִצְוַת חֲכָמִים הֵם, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' (סִימָן קע"ה ורז"ש).
בדמים אלו – כל הדינים בסעיף זה אינם נוהגים אלא במקרה שהמוכר אינו מפסיד כסף, כי שני הקונים הפוטנציאלים מוכנים לשלם את אותו המחיר, באותם תנאים, ובאותם בטחונות.
בעל המיצר – מי שיש לו קרקע שגובל בקרקע זו שעומדת למכירה, או דירה שצמודה לדירה זו שעומדת למכירה, נקרא 'בעל מיצר' [מיצר=גבול], ויש לו זכות לקנות לפני כל אדם אחר, כמבואר בסוף הסעיף.
רגיל עמו – שיש לו עימו קשרי חברות או קשרי עסקים.
קרובו – קרוב משפחה, שאין לו איתו ייחסי ידידות או מסחר.
שנאמר – משלי כז י.
שאר כל אדם – שאינו חבר ולא שכן.
יכול בעל המיצר... – קדימותו של בעל המיצר אינה דומה לקדימות של תלמיד חכם, חבר, שכן או בן עיר, שכל אלו אינם אלא מומלצים לכתחילה, אבל אם המוכר התעלם מדיני הקדימה ומכר למישהו אחר, יש למכירה תוקף מוחלט. אבל קדימותו של בעל המיצר נובעת מכך שאנחנו חייבים להתחשב בכך שיש לו צורך דוקא בנכס זה, בעוד שלאחרים אין באמת הבדל בין נכס זה לבין נכס אחר, וחובת התחשבות זו היא כל כך גדולה, שגם בדיעבד אין תוקף למכירה לאדם אחר אם בעל המיצר מעוניין לקנות באותם תנאים.
רחוק מן המוכר – אין לו איתו שום קשר, ואפילו אם המוכר שונא את בעל המיצר, ואפילו אם הוא אומר שאם הוא צריך למכור לבעל המיצר הוא מעדיף שלא למכור בכלל.
מצוות חכמים הם לקיים מה שנאמר... – המחויבות לעשות הישר והטוב בעיני ה' (דברים ו יז), גם במקומות שאין הדבר מתחייב מהבחינה המשפטית, אינה מוגדרת בתורה, אבל במקרה זה חכמים קבעו גדרים מדויקים מהו הישר והטוב בכל מצב, והם תקנות מחייבות.
כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה אֲסוּרָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אֲסוּרָה אוֹנָאָה בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, זוֹ אוֹנָאַת דְּבָרִים. וּגְדוֹלָה אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן, זֶה בְּמָמוֹנוֹ וְזֶה בְּגוּפוֹ. וְהַצּוֹעֵק עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים, נַעֲנָה מִיָּד. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר בְּיוֹתֵר מֵאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁלֹּא לְצַעֲרָהּ בִּדְבָרִים, לְפִי שֶׁהָאִשָּׁה רַכָּה בַּטֶּבַע, וְעַל צַעַר מְעַט הִיא בּוֹכָה, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַקְפִּיד עַל הַדְּמָעוֹת, וְשַׁעֲרֵי דְּמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ.
אונאה – הפירוש המילולי הוא צער, והוא מתבטא במקח וממכר ברמאות, כמו שלמדנו בסימן הקודם, ובייחסי אנוש הוא מתבטא בדיבור או במעשים שגורמים צער, ולעיתים בשתיקה או בפרצוף שגורם צער, ושניהם אסורים מן התורה.
שנאמר – ויקרא כה יז.
גדולה – האיסור חמור יותר.
ניתן להישבון – כסף שהושג ברמאות ניתן להחזיר אותו.
זה בממונו – אונאת ממון פוגעת רק בכספו של הזולת, אבל לא מצערת אותו פיזית או נפשית.
הצועק על אונאת דברים – אדם שנפגע מכך שציערו אותו בדיבור וצועק ומתפלל לה' מתוך צערו.
נענה מיד – מפני שאונאת דברים היא צער הלב, ובקלות הנפגע מוריד דמעות, והפוגע נענש.
על צער מעט היא בוכה – והרגשתה כאשר היא בוכה, היא כמו הרגשתו של גבר שנפגע עד כדי בכי.
שערי דמעות לא ננעלו – אין הקדוש ברוך הוא נועל את השערים שדרכם עולים דמעות לשמים, בניגוד לשערי תפילה שננעלים לעיתים.
[1] ואם מנהג המדינה שקונים ברושם קנין גמור נקנה המקח, ואין אחד מהם יכול לחזור בו. (שולחן ערוך חו"מ רא, א).
[2] והשלחן ערוך (חו"מ ריב ח) כתב שכל שלא הוציא בשפתיו לצדקה אינו כלום.
[3] יש אומרים ששכנו הוא דווקא אם הוא חבירו הרגיל עמו, אבל מה שדר לידו אינו כלום, ויש חולקין. (רמ"א קעה, נ).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך