כֵּיצַד הוּא אוֹנָאַת דְּבָרִים. לֹא יֹאמַר לַחֲבֵרוֹ, בְּכַמָּה אַתָּה רוֹצֶה לִתֵּן חֵפֶץ זֶה, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקְנֹתוֹ. הָיָה אֶחָד מְבַקֵּשׁ לִקְנֹת תְּבוּאָה, לֹא יֹאמַר לוֹ, לֵךְ אֵצֶל פְּלוֹנִי, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ לִמְכֹּר. אִם הָיָה חֲבֵרוֹ בַּעַל תְּשׁוּבָה לֹא יֹאמַר לוֹ, זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם בָּאוּ יִסּוּרִים עַל חֲבֵרוֹ, רַחְמָנָא לִצְלָן, לֹא יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חַבְרֵי אִיּוֹב לְאִיּוֹב, הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ וְגוֹ', זְכֹר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד, (וְהֵם שֶׁאָמְרוּ לוֹ כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מְעַוֵּת דְּבָרִים כְּלַפֵּי הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִדּוֹתָיו). אִם שָׁאֲלוּ מֵאִתּוֹ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה, לֹא יֹאמַר לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתָהּ חָכְמָה, מָה אַתָּה תָּשִׁיב בַּדָּבָר הַזֶּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵם צַעַר הַלֵּב.
בכמה אתה רוצה... – אסור לברר מחיר כאשר אין רצון לקנות. אבל מותר לעשות סקר מחירים, אם הכוונה לקנות בסופו של דבר במקום המשתלם ביותר, או לברר מחיר בכוונה שאם החפץ יהיה זול במידה מספקת יקנה. כמו כן מותר גם לברר מחיר סתם, בתנאי שאומרים לבעל החנות מראש שלא מתכוונים לקנות אלא רק לברר מחיר. ולכן נאמר 'ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך', שרק ה' יכול לדעת אם כוונתו היתה באמת לצורך קניה, או שבחוסר רגישות גרם צער לחברו ללא תועלת.
לך אצל פלוני – שהוא מוכר תבואה.
רחמנא ליצלן – הרחמן יצילנו.
הלא יראתך כסלתך – איוב ד ו-ז. כאשר איוב שהיה איש תם וישר וירא אלהים סבל ייסורים קשים, באו חבריו לנחמו, והתפתח ביניהם ויכוח עמוק על משמעות הסבל בעולם הזה, והאם ייתכן שצדיקים יסבלו. ואחד מחבריו אמר לו בתוך הדברים, שאם היה ירא מהקדוש ברוך הוא באמת היה לו בטחונות לחיים טובים [כסלתך=בטחונך], שהרי 'זכר נא מי הוא נקי אבד', לא יתכן שאדם נקי ייאבד מן העולם. ודיבורים אלו מצערים את הסובל, שלא די בכך שהוא סובל, עוד אומרים לו שהוא אשם בעצמו בסבלו, מפני שהתנהגותו ככל הנראה לא תאמה את המצופה ממנו.
שאמרו לו – אף שאין ראוי לומר כן.
היה מעוות דברים כלפי השגחת השם יתברך ומדותיו – במאמרי איוב נראה שאיוב שהיה בטוח בצדקתו, הסיק מתוך האסונות שפקדו אותו, שאין הקדוש ברוך הוא משגיח על מעשי בני האדם, או שכלל אין להם בחירה, ושמערכות הכוכבים שולטים במאורעות שבעולם. והם הרגישו צורך להגיב, ותגובתם היתה להצדיק את הקדוש ברוך הוא וממילא להרשיע את איוב. ועם זאת, לא היה בכך כדי להצדיק את דיבורם, כמבואר באיוב מב ז-ח.
מה אתה תשיב – מה אתה תענה על השאלה הזאת? ובכך נגרמת לו מבוכה.
הערות:
- לא רק כאשר אדם מברר על מחיר, אלא גם כאשר הוא נכנס לחנות, ומסתובב שם כדרך קונה פוטנציאלי, ומעורר תקוה בבעל החנות שיקנה, אם ברור לו מראש שאינו עומד לקנות, והמוכר עומד להתאכזב, הוא עובר באיסור 'ולא תונו'.
- בזמננו רבו רשתות השיווק, שבהם בעל הבית אינו נוכח, ולעובדי הרשת אין שום אינטרס שיקנו שם. במקומות אלו אין איסור לברר מחיר גם שלא למטרת קנייה, בתנאי שאין מעכבים בכך אנשים אחרים שבאו כדי לקנות.
- אדם שסובל ייסורים אין לומר לו שכל מה שה' עושה הכל לפי דין מדוקדק, וככל הנראה מעשיו מקולקלים, כי אלו דברים שהאדם צריך לומר לעצמו, אבל מהסביבה הוא זקוק להשתתפות בצער והזדהות עם הקשיים שהוא עובר. ורק אם יודעים שהסובל מוכן לשמוע ביקורת, ויש לו ביקורת ממוקדת ובונה, יש לו לומר אותה במצבים כאלו.
- כל הגורם לזולת כאב לב או אכזבה לחינם, לאו דוקא בהקשרים שהוזכרו כאן, עובר בלא תונו.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם כִּנּוּי לִגְנַאי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָגִיל בְּאוֹתוֹ כִּנּוּי, וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ בּוֹ, אִם זֶה כַּוָּנָתוֹ לְבַיְשׁוֹ, אָסוּר לִקְרֹתוֹ בְּכִנּוּי זֶה, מִשּׁוּם אוֹנָאַת דְּבָרִים (רכ"ח).
אינו מתבייש בו – כאשר הכינוי נאמר בתמימות, ומותר להשתמש בכינוי זה כאשר אין מתכוונים לביישו.
זה – האדם שכרגע מכנה אותו בכינוי זה.
אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת (פֵּרוּשׁ לְרַמּוֹת בִּדְבָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן מָמוֹן), אֲפִלּוּ דַּעַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְלָכֵן אָסוּר לִמְכֹּר לוֹ בְּשַׂר נְבֵלָה בְּחֶזְקַת שְׁחוּטָה. אִם מוֹכֵר אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם, אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר שָׁוֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא מוֹכְרוֹ לוֹ, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְהַלּוֹקֵחַ אֶת הַמּוּם (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קפ"ב סָעִיף ד') (וּבְמַתָּנָה לֵיכָּא מִשּׁוּם גְּנֵבַת דַּעַת) [יו"ד ס"ה קי"ז].
לגנוב דעת הבריות – לגרום לו להבין דברים שאינם כן, כגון הדוגמאות שבסעיף זה ובסעיף ה, או שנותן לו תחושה שעשה דברים במיוחד לכבודו כאשר אין הדבר כן.
נבילה – שאמנם מותרת לגוי באכילה, אבל בשרה איכותי פחות מבשר שחוטה.
בחזקת – בתור.
מום – פגם. שיתכן ואם הקונה היה יודע עליו לא היה רוצה לקנות.
ליכא – אין. לא צריך לגלות את כל מומי החפץ. ומותר לתת לגוי מתנה נבלה בתור שחוטה.
הערות:
- בכלל גניבת דעת הוא להציג תעודה או תואר אקדמי שלא הושג בדרך הישרה, כגון על ידי העתקה במבחנים, קניית עבודות, דיווח שקרי של שעות לימוד, וכל הדומה לזה. ואם התואר המוצג מניב רווח כלכלי בדמות משכורת גבוהה יותר שהמעביד נאלץ לשלם, יש בכך גם משום גזל של ממש.
לֹא יְבַקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יֹאכֵל. לֹא יִתֵּן לוֹ מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יְקַבֵּל, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁהוּא אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב, יַרְאֶה לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא מְכַבְּדוֹ, וְאֵין כַּוָּנָתוֹ שְׁלֵמָה, אָסוּר, אֶלָּא יְהֵא תָּמִיד פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים, וְיִנְהַג בִּשְׂפַת אֱמֶת וְרוּחַ נָכוֹן וְלֵב טָהוֹר.
כשהוא יודע שלא יאכל – והוא מנצל זאת כדי לתת לו את התחושה שהיה רוצה שיתארח אצלו. אבל אם באמת רוצה לארח אותו מותר לנדנד לו.
כשהוא יודע שלא יקבל – והוא מנצל עובדה זו כדי להציע לו מתנה, אף שאינו רוצה באמת לתת לו, אבל אם רצונו באמת לתת לו מתנה מותר.
אין כוונתו שלמה – הוא רוצה שחברו יבין שרוצה לכבדו ברמה מסויימת [כמו נתינת מתנות יקרות, אירוח לסעודות] ובאמת אין הוא מכבדו כל כך.
לב טהור – ללא פניות של חנופה.
הערות:
- אין האיסור אלא להטעות את חברו, אבל אם חברו חושב שהוא מכבדו, ואין הדבר כן, אין צריך להעמידו על טעותו, מאחר וחברו הטעה את עצמו.
- מותר ואף רצוי לשבח את חברו, את החלטותיו, את איכות רכישותיו, ולהאיר את הנקודות החיוביות שבהם, בתנאי שהם אכן קיימות [ותמיד קיים משהו שניתן למצוא אותו אם מעט מאמץ], ולהתעלם מהנקודות השליליות, כמו שהוא היה רוצה שיעשו לו. והדובר אמת ואומר לחברו בפנים את כל מגרעותיו וטעויותיו, אמנם פיו וליבו שוים, אבל אין ליבו טהור.
כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר מִן הַתּוֹרָה בַּאֲכִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה, אִם הוּא דָּבָר הַמְיֻחָד לְמַאֲכָל, אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה אוֹ לְהַלְווֹת עָלָיו[1]. וַאֲפִלּוּ לִקְנֹתוֹ לְהַאֲכִילוֹ לְפוֹעֲלוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי, אָסוּר. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד לַאֲכִילָה[2], כְּגוֹן סוּסִים וַחֲמוֹרִים, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה. וְחֵלֶב גַּם כֵּן מֻתָּר בִּסְחוֹרָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ, יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה.
שאסור מן התורה באכילה – כגון בשר נבילות וטריפות, ומיני בעלי חיים האסורים באכילה.
מותר בהנאה – שדברים שאסורים בהנאה, אין צריך לומר שאסור לסחור בהם, שהרי אפילו אם הגיעו לידו באקראי אסור להפיק מהם כל תועלת, כגון בשר שהתבשל עם חלב, פירות ערלה, כלאי הכרם, יין נסך, חמץ בפסח, ועוד.
המיוחד למאכל – שהשיווק העיקרי שלו אצל הגוים הוא לצרכי אכילה.
להלוות עליו – להלוות לגוי כסף ולקבל ממנו כמשכון מאכלים אסורים.
אסור – שגם זה נחשב כסחורה, שהרי חייב לו משכורת, ורוכש דבר אסור כדי לשלם לו.
סוסים וחמורים – וכן כלבים וחתולים, ציפורי ודגי נוי, חיות מחמת דוגמת אוגרים, וכן תולעים שנמכרים כמאכל לדגים או כפתיון, מותר לסחור בהם.
חלב – חלקי שומן שהתורה אסרתם באכילה, כמבואר בסימן לו סעיף כג.
נאמר בו – ויקרא ז כד. הרי שהתורה התירה בפירוש לעשות בחלב כל שימוש מלבד אכילה.
אִם נִזְדַּמֵּן לְאָדָם בְּאַקְרַאי דָּבָר אָסוּר, כְּגוֹן, שֶׁצָּד דָּגִים וְעָלָה בִּמְצוֹדָתוֹ דָּג טָמֵא, וְכֵן מִי שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ נְבֵלָה וּטְרֵפָה בְּבֵיתוֹ, מֻתָּר לְמָכְרָן, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְכָךְ. וְצָרִיךְ לְמָכְרן מִיָּד, וְלֹא יַמְתִּין עַד שֶׁתְּהֵא שְׁמֵנָה אֶצְלוֹ. וְיָכוֹל לְמָכְרָן גַּם עַל יְדֵי שְּׁלִיחַ, אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁלִיחַ יַרְוִיחַ בּוֹ. אֲבָל לֹא שֶׁיִּקְנֶה הַשְּׁלִיחַ לַחֲלוּטִין, דְּאִם כֵּן, הוּא אֶצְלוֹ סְחוֹרָה.
באקראי – במקרה, בלי שתכנן זאת.
עד שתהא שמנה אצלו – אם הזדמנה לצייד חיה טמאה, או גר שירש מאביו הגוי חזירים, אסור לו לגדלם ולהשביחם כדי שיוכל למכרם במחיר טוב יותר, כי זה נחשב כעשיית סחורה בכוונה, אבל אינו חייב להתפטר מיידית מכל מה שיש לו אם אין לו כרגע קונה טוב, מאחר ולא תכנן סחורה זו אינו חייב להפסיד עליה כסף, כמו שיתבאר בסעיף הבא.
שליח – סוכן, שמקבל משכורת או אחוזי רווח.
לא שיקנה השליח – אסור למכרם לסוכן כדי שהוא יחזור למכרם.
הוא אצלו סחורה – אמנם לבעלים אין זה נחשב כסחורה, אבל לשליח זה נחשב לסחורה, שהרי הוא קונה ומוכר דברים אסורים כדי להרוויח.
הערות:
- צריך להיזהר גם בבתי המטבחים, שמוכרים לגוים את כל הטריפות, שימכרו ישירות לגוי, ולא לסוחר שקונה מהם ומשווק לגויים, ואין צריך לומר שהבשר האסור לא יבוא לידי חנויות שמשווקות למגזר היהודי. ובשעת הדחק יש לעשות שאלת רב.
וְכֵן מֻתָּר לִגְבּוֹת בְחוֹבוֹ דְּבָרִים טְמֵאִים וְיִמְכְּרֵם מִיָּד, דְּאָסוּר לְהַשְׁהוֹתָן כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר בָּהֶם, אֲבָל מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתָן בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיד מִן הַקֶּרֶן.
לגבות בחובו – מן הגוי, אין צריך לסרב לקבל דברים אסורים כתשלום, בתנאי שאינם אסורים בהנאה.
כדי להשכר בהם – כדי שישביחו ומחירם יעלה.
לא יפסיד מן הקרן – אם כרגע אין לו קונה שמוכן לשלם את מחירם האמיתי, יכול להמתין עד שימצא קונה מתאים.
דָּבָר שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, כְּגוֹן גְּבִינוֹת שֶׁל נָכְרִי, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה [יו"ד סי' קי"ז].
גבינות של נכרי – התבאר בסימן לח סעיף יד.
[1] ונחלקו הפוסקים אם דין זה הוא מהתורה או מדרבנן.
ישראל שברשותו מלון בחו"ל שמאכילים שם נבלות וטרפות, אם יש לו רשות להתערב בבית המלון אסור לו להחזיק בית מלון זה. אך אם התנו בשעת קניה שבעל המלון לא יכול להתערב בשום דבר שנעשה בבית המלון, לא בהשכרת החדרים ולא במטבח, אין איסור שיחזיק הישראל בית מלון זה. (יביע אומר ח, יג).
[2] ולכן מותר למכור קוף וכדומה ודגי נוי טמאים או תוכים, למרות שהם אסורים באכילה, כוון שאינם עשויים למאכל אלא לשעשוע. (ילקוט יוסף יו"ד קיז, א).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך