כָּל זֹאת לֹא מַיְרִי אֶלָּא בְּאָדָם הָאוֹכֵל מִשֶׁלּוֹ, אֲבָל אִם הוּא אוֹכֵל אֵצֶל חֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ עַל מִין אֶחָד, פּוֹטֵר כָּל מַה שֶּׁיָּבִיאוּ לוֹ אֲפִלּוּ אֵין לוֹ עוֹד מֵהָרִאשׁוֹנִים, דְּהַכֹּל תָּלוּי בְּדַעַת הַבַּעַל הַבַּיִת. אַךְ אִם נִמְלַךְ מַמָּשׁ, אָז צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵנִית. וְאִם לֹא הָיָה בְּדַעַת בַּעַל הַבַּיִת לְהָבִיא יוֹתֵר רַק לְבַקָּשַׁת הָאוֹרְחִים נָתַן לָהֶם, גַּם כֵּן אֵינָן צְרִיכִין לְבָרֵךְ, לְפִי שֶׁהָאוֹרְחִים סוֹמְכִין בְּדַעְתָּם שֶׁהַבַּעַל הַבַּיִת מִסְּתָמָא יִתֵּן לָהֶם כָּל צָרְכָּם (סִימָן קע"ט ובחיי"א).
מיירי – מדבר, עוסק. כלומר כל ההלכות שנאמרו בסימן זה עד כה, לא נאמרו אלא...
האוכל משלו – והדבר תלוי בו מה וכמה לאכול.
כל מה שיביאו לו – בלי שיתכוון על כך בפירוש.
תלוי בדעת הבעל הבית – כאשר אדם מתארח, אינו יכול לדעת מה יביאו לו, ומן הסתם כוונתו על כל מה שיביאו לו.
נמלך ממש – שהחליט שגם אם בעל הבית יביא לו הוא אינו רוצה לאכול יותר.
שהאורחים סומכין בדעתם – בטוחים בכך, ועל דעת זה בירכו, ואין משמעות לכך מה היתה דעתו של בעל הבית.
מִי שֶׁבָּא לַסְּעוּדָּה וְנָתְנוּ לוֹ כּוֹס וּבֵרַךְ עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ שׁוּב נָתְנוּ לוֹ כּוֹסוֹת, אִם הַמִּנְהָג הוּא כֵן, מִסְּתָמָא הָיְתָה דַּעְתּוֹ עַל כֻּלָּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עוֹד[1] (קע"ד).
נתנו לו כוס – ולא העמידו יין על השולחן שיעמוד לרשות האורחים, אלא כל יין שהוא שותה הוא ממה שבעל הבית מביא לו.
המנהג הוא כן – שמחלקים יין מספר פעמים במשך הסעודה.
על כולם – גם אם אינו יודע מראש כמה כוסות יקבל.
הערות:
- כן הדין גם באדם שמזדמן למקום שאוכלים בו סעודה, והוא אינו אוכל עמהם, ומביאים לו כוס יין, שאם המנהג הוא שמביאים לאדם המזדמן כמה כוסות, מברך פעם אחת, אבל אם אין מנהג כזה, ואין לו מושג אם יביאו לו עוד, צריך לברך על כל כוס, אפילו אם הביאו לו כוס שני לפני שסיים לשתות את הראשון.
כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְאָדָם לֵהָנוֹת מִמַּאֲכָל אוֹ מַשְׁקֶה קֹדֶם שֶׁיְבָרֵךְ, כָּךְ אָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת מֵרֵיחַ טוֹב קֹדֶם שֶׁיְבָרֵךְ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָה[2]. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ. הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה הָרֵיחַ. אֲבָל לְאַחֲרָיו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, מִשּׁוּם דִּכְשֶׁמַּפְסִיק הָרֵיחַ מֵחָטְמוֹ, כְּבָר עָבְרָה הֲנָאָתוֹ וַהֲוֵי כְּמוֹ אֹכֶל שֶׁנִּתְעַכֵּל בְּמֵעָיו.
שנאמר – תהלים קנ ו.
כבר עברה הנאתו – ואינו דומה לאוכל, שגם לאחר שאכל עדיין נשארת תחושת השובע.
כֵּיצַד מְבָרֵךְ עַל הָרֵיחַ הַטוֹב. אִם זֶה שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ הָרֵיחַ הוּא פְּרִי שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה, בֵּין שֶׁהוּא פְּרִי הָעֵץ בֵּין שֶׁהוּא פְּרִי הָאֲדָמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה אֶלָּא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת, כְּגוֹן אֱגוֹז מוּסְקַט, צִיטְרָאן (לִימוֹן) וְאֶתְרוֹג[3] (בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, חוּץ מִסֻכּוֹת שֶׁיִתְבָּאֵר בְּסִימָן קל"ז סָעִיף ז') מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעִקָּרוֹ לַאֲכִילָה, מְבָרֵךְ אֲשֶׁר נָתַן (וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַנּוֹתֵן[4]) רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת. וְדַוְקָא כְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהָרִיחַ בּוֹ. אֲבָל אִם לֹא נִתְכַּוֵּן לְהָרִיחַ אֶלָּא לַאֲכִילָה, וְהָרֵיחַ בָּא לוֹ מִמֵּילָא, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הָרֵיחַ[5]. הַמֵּרִיחַ בְּקַאפֶע קָלוּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ טוֹב, מְבָרֵךְ אֲשֶׁר נָתַן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת[6].
חוץ מסוכות – מאחר ובסוכות האתרוג אינו עומד לריח אלא למצוה.
נתכוון להריח בו – לקח אותו לידיו לצורך זה.
קאפע – קפה.
אִם זֶה שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ הָרֵיחַ הוּא עֵץ אוֹ מִין עֵץ, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים. וְלָכֵן עַל הַהֲדַס[7] וְעַל וֶרֶד שֶׁקּוֹרִין רָאזֶען וְעַל הַלְּבוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, מְבָרְכִין בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים, דְּכֵיוָן דְּעִקָּרוֹ אֵינוֹ לַאֲכִילָה אֶלָּא לְהָרִיחַ לֹא הֲוֵי פֶּרִי. עַל פִּלְפְּלִין וְעַל זַנְגְּבִיל (אינגבער) יֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרְכִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מְבָרְכִין, עַל כֵּן אֵין לְהָרִיחַ בָּהֶם[8].
עיקרו אינו לאכילה – אף שעלי הוורד ופריו הם אכילים, כמו שלמדנו בסימן נב סעיף ט.
פלפלין – פלפל שחור.
זנגביל – ג'ינג'ר.
יש אומרים דאין מברכין – מפני שאינם מוגדרים כבשמים אלא כתבלינים, ואין הדרך כל כך להריח בהם.
עַל עֵשֶׂב וָיֶרֶק מְבָרְכִין בּוֹרֵא עִשְׂבֵי בְשָׂמִים (העי"ן בְּחִירִק וְהַבֵּי"ת רְפוּיָה, כִּי הַחִירִק הִיא תְּנוּעָה קַלָּה וְגַם הַבֵּי"ת שֶׁל בְּשָׂמִים רְפוּיָה דִסְמוּכָה לאהו"י) וְהַסִימָן לֵידַע מַה הוּא עֵץ וּמַה הוּא יֶרֶק, כֹּל שֶׁהַגִּבְעוֹל הוּא קָשֶׁה כְּגִבְעוֹל שֶׁל פִּשְׁתָּן, וּמִתְקַיֵּם מִשָּׁנָה לְשָׁנָה וּמוֹצִיא עָלִין, זֶהוּ עֵץ. וְאוֹתָן שֶׁהַגִּבְעוֹל לְעוֹלָם רַךְ, הֲוֵי עִשְׂבֵי בְּשָׂמִים[9].
ירק – עלים, כגון נענע, בזיליקום.
בורא עשבי בשמים – גם אם עיקרו עומד לאכילה נוהגים לברך בורא עשבי בשמים, ולא אשר נתן ריח טוב בפירות.
רפויה – ללא דגש.
כי החיריק היא תנועה קלה – בעקרון הכלל אומר שאחרי שוא נח צריך להיות דגש, והשוא שבשי"ן צריך להיות שוא נח, כיון שהוא אחרי חיריק חסר שהוא תנועה קטנה. אבל הרז"ה [הרב זלמן הענע], אחד המדקדקים, חידש שכל תנועה שמקורה בשוא, גם אחרי שהופכת לתנועה אינה תנועה קטנה אלא תנועה קלה, והשוא שלאחריה שוא נע, כמו שוא שני מתוך שני שוואים רצופים. ולכן במילה 'עִשְׂבֵי' שמקורה במילה 'עֲשָׂבִים' החיריק היא תנועה קלה, השוא שבשי"ן נע, והבי"ת רפויה. ולמעשה, אין נוהגים היום כשיטת הרז"ה, וקוראים את השי"ן בשוא נח, ובכל זאת הבי"ת רפויה.
דסמוכה לאהו"י – כל צמד מילים שהראשונה מסתיימת בתנועה פתוחה [=באחת האותיות אהו"י, כאשר אינם משמשים אלא כאם קריאה ואינם נשמעים במבטא, ולמעשה גם במקרים שאינם כתובים בפועל, כמו במילים שמסתיימות ב'ךָ' או ב'ןָ'] והשנייה מתחילה באחד מאותיות 'בג"ד כפ"ת', הדגש הנמצא בדרך כלל באותיות אלו בכל תחילת מילה מושמט. ויש לכלל זה יוצאים מן הכלל מעטים.
ומתקיים משנה לשנה ומוציא עלין – כמו שהתבאר לעניין ברכת בורא פרי העץ בסימן נב סעיף א.
רך – ממש, עם גבעול גמיש, אפילו אם מתקיים משנה לשנה ומוציא עלים.
אִם אֵינוֹ לֹא מִין עֵץ וְלֹא מִין עֵשֶׂב כְּמוֹ הַמּוּסְק (פִיזָאם) מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. וְכֵן עַל פִּטְרִיּוֹת יְבֵשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן רֵיחַ טוֹב, אִם מֵרִיחַ בָּהֶן נִרְאֶה לִי דְּיֵשׁ לְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים.
מוסק – הוא בושם שנוצר מזיעה או מדם של חיה שמצויה בהודו, ובזמננו מקובל להוסיף ריח מאסק לאבקות כביסה כדי לנטרל את הריח של חומרי הניקוי שבו, ומקורו סינטטי, ואין להריח בו כדי להנות מהריח, כמו שיתבאר בהערה לסעיף ח.
בורא מיני בשמים – שאין הפטריות לא עצים ולא עשבים, וגם לא פירות.
עַל שֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן הַגָּדֵל בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, לַחֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁגָּדֵל בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל קָבְעוּ לוֹ בְרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב[10].
שמן אפרסמון – שמן יקר מאד שהיה מופק מעצים באזור יריחו ועין גדי, והיתה תעשייה מניבה מאד עוד בימי בית ראשון. אחרי החורבן והגלות נשכח סוד הפקת שמן האפרסמון. לפרי הטרופי שנקרא אפרסמון בימינו אין שום קשר לעניין.
בֵּרַךְ עַל שֶׁל עֵץ עִשְׂבֵי בְּשָׂמִים, וְכֵן לְהִפּוּךְ, לֹא יָצָא. אֲבָל אִם בֵּרַךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים עַל כָּל הַמִּינִים, יָצָא. וְלָכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא מְסֻפָּק בְּבִרְכָּתוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְבָּרֵר, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. וְנִרְאֶה לִי דְאִם בֵּרַךְ עַל פְּרִי הָעֵץ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים, יָצָא. וְעַל כֵּן נִרְאֶה לִי כִּי עַל צִפֹּרֶן וְכֵן עַל קְלִפַּת תַּפוּחַ זָהָב וְלִימוֹנִים יֵשׁ לְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים[11].
לא יצא – ואינו דומה למי שבירך בורא פרי האדמה על פרי העץ שלמדנו בסימן נו סעיף ב שיצא, כי העצים צומחים מן האדמה, ופירותיהם יכולים להיקרא פירות אדמה, אבל אינם עשבים.
אי אפשר לו להתברר – אם מפני שהמציאות אינה ברורה, ואם מפני שיש בו ספק הלכתי.
בורא עצי בשמים – במקום אשר נתן ריח טוב בפירות.
ציפורן – משמש בעיקר לריח, אבל גם לתבל בו אוכל.
קליפת תפוח זהב ולימונים – שהפרי עצמו אינו מריח אלא קליפתו, והפוסקים התלבטו אם הקליפה היא פרי, ויש לברך אשר נתן ריח טוב בפירות, או שהקליפה אינה פרי, ויש לברך בורא עצי בשמים.
בורא עצי בשמים – ואין צריך לברך בורא מיני בשמים, כמו בשאר הדברים המסופקים, כי גם ברכת עצי בשמים פוטרת בדיעבד את פירות העץ, ועדיף לברך עצי בשמים שיתכן שהיא הברכה הנכונה גם לכתחילה, מאשר לברך מיני בשמים שבוודאות אינה אלא בדיעבד.
[1]השולחן ערוך (קעד, ה) כתב, כל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת, אלא אם כן כשברך לא היה דעתו לשתות אלא אותו כוס ונמלך לשתות כוס אחר.
[2] וחיוב ברכה זו מדרבנן, והפסוק אסמכתא בעלמא. (הליכות עולם ב, קסד).
[3] יש אומרים שמברכין על אתרוג של מצוה הנותן ריח טוב וכו', ויש אומרים שאין מברכין. ואם ברך על פרי אחר הנותן ריח טוב וכו', יכול להריח גם את האתרוג. (חזון עובדיה ברכות, שכז).
[4] מנהגנו לברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. (שולחן ערוך רטז, ב).
[5] פירות שהביאם לאכילה, אם נוטלם בידו כדי להריח אותם, מברכים עליהם הנותן ריח טוב בפירות. (יביע אומר י, בהערות על רב פעלים ח"ד לה).
[6] המברך על קפה כשהוא כתוש או טחון, שיש לו ריח טוב, יש לו על מה שיסמוך. (חזון עובדיה ברכות, שכט).
[7] אסור להריח בהדס של מצוה בתוך ז' ימי חג סוכות, ואם התנה קודם החג שיריח בחג, מותר. (הלכה ברורה רטז, מה).
[8] להלכה, אם מתכוון להריח בהם ונהנה מהריח מברך בורא מיני בשמים. ואפילו לא נכתשו ועודם שלמים, ומכל מקום כיון שלכמה פוסקים אין לברך עליהם, טוב להמנע מלהריח בהם כדי לא להכנס לספק ברכות. (הלכה ברורה רטז, יח).
[9] אם הגזע רך אבל מתקיים משנה לשנה והעלים יוצאים מהגזע ולא מהשרשים, או שגזעו קשה אבל אין בו סימני עץ לגבי ברכת הנהנין, (כגון שהגזע לא מתקיים אבל השרשים קיימים), נחלקו הפוסקים אם ברכתו 'עצי' או 'עשבי', ומספק, מברכין עליו בורא מיני בשמים.(הלכה ברורה רטז, כ).
דבר שברכת הריח שלו 'עצי בשמים' וברך עליו 'עשבי בשמים', או דבר שברכתו עשבי בשמים וברך עליו 'עצי בשמים' לא יצא, אבל ברכת 'מיני בשמים' פוטרת הכל.(חזון עובדיה ברכות, שטו)
[10] והוא הדין לשאר שמנים שריחם ערב. (הלכה ברורה רטז, כז).
המריח מי בושם מעל ידו, אם ידו רטובה ממי הבושם, מברך עליה. ואם התייבש הבושם מעל ידו, לא מברך. (אור לציון ב, יד, לח).
[11] החזון עובדיה (ברכות, שיט) כתב לברך על צפורן עצי בשמים. ויש אומרים שאם הוא עומד להרחה ברכתו מיני בשמים. אף שבשולחן ערוך(רטז,ב) כתב לברך עליו 'שנתן ריח טוב בפירות' כוון שהוא לאכילה.
על ורד, יסמין, שיבא, צפורן, פרח הדרים, קינמון, וריחן תימני, מברך 'עצי בשמים'. ועל רודה ונרקיס מברך 'עשבי בשמים'. (ילקוט יוסף רטז, ה). על נענע יש לברך עשבי בשמים. וגם אם קנאם לאכילה מברך עליהם בורא עשבי בשמים. (חזון עובדיה ברכות, שכב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך