שֶׁמֶן אוֹ מַיִם שֶׁבִּשְׂמוּ בִּבְשָׂמִים, אִם בַּעֲצֵי בְשָׂמִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים. וְאִם בְּעִשְׂבֵי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עִשְׂבֵי בְּשָׂמִים. וְאִם הָיוּ בּוֹ עֵצִים וַעֲשָׂבִים מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ רֵיחַ מְעֹרָב מִמִּינִים שׁוֹנִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. אִם הוֹצִיאוּ הַבְּשָׂמִים מִן הַשֶּׁמֶן וּמִן הַמַּיִם, יֵשׁ סָפֵק אִם מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִשְׁאַר שָׁם הָעִקָּר. עַל כֵּן אֵין לְהָרִיחַ בָּהֶם[1].
בשמו – הניחו בתוכם בשמים כדי שיהיה להם ריח טוב.
מברך – על המים והשמן המבושמים עם הבשמים בתוכם.
הוציאו הבשמים מן השמן – ונשאר רק הריח.
הערות:
- הסכמת הפוסקים, שבמקרה וצמחי הבושם עברו תהליך מיצוי, בישול, סחיטה, או כל תהליך אחר שגורם לחומרי הריח שבצמח לעבור לתוך הנוזל, ולא סתם שנדבק מעט ריח בנוזל בגלל שרייה מועטת, מברכים על הנוזל את ברכת הצמח המקורי.
- בושם סינטטי נחלקו הפוסקים אם לברך עליו, ויש להימנע מלהריח בו כדי להנות.
הָיוּ לְפָנָיו פְּרִי הַמֵּרִיחַ וַעֲצֵי בְּשָׂמִים וְעִשְׂבֵי בְּשָׂמִים וּמִינֵי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד בְּרָכָה הָרְאוּיָה לוֹ, וּמַקְדִּים לְבָרֵךְ תְּחִלָה עַל הַפְּרִי וְאַחַר כָּךְ עַל הָעֵץ, וְאַחַר כָּךְ עַל עִשְׂבֵי בְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ עַל מִינֵי בְּשָׂמִים[2].
היו לפניו – והוא צריך לקחת אותם ליד כדי להריח בהם, אבל אם נכנס למקום שמיד בכניסתו הוא מריח ריחות ממקורות שונים, מברך על כולם יחד בורא מיני בשמים כמבואר בסעיף יב, כמו על שמן ומים שיש בתוכם עצי בשמים ועשבים כמו שלמדנו בסעיף ח.
תחילה על הפרי – שהיא ברכה ממוקדת יותר, ועל פי הכלל המבואר בסימן נה סעיף ד, שהרי אם בירך על פירות בורא עצי בשמים יצא ידי חובתו כמו שהתבאר בסעיף ז.
ואחר כך על מיני בשמים – שהיא הברכה הכוללת ביותר, ודומה לברכה שהכל על אוכל.
מֻגְמָר, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּשִׂימִין בְּשָׂמִים עַל גֶּחָלִים שֶׁיַּעֲלֶה רֵיחַ טוֹב, מְבָרְכִין עָלָיו מִשֶּׁיַּעֲלֶה הֶעָשָׁן קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ הָרֵיחַ, כְּמוֹ בְּכָל בִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין. אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁעוֹלֶה הֶעָשָׁן[3], דִּבְעִינָן בְּרָכָה סָמוּכָה לַהֲנָאָה. אִם הַמֻּגְמָר הוּא מִין עֵץ, מְבָרֵךְ עֲצֵי בְּשָׂמִים. וְאִם שֶׁל עֵשֶׂב, עִשְׂבֵי בְּשָׂמִים. וְאִם שֶׁל שְׁאָר מִינִים, בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. וְדַוְקָא כְּשֶׁמֻּגְמָר בִּשְׁבִיל לְהָרִיחַ, אֲבָל מַה שֶּׁמְעַשְׁנִין בִּשְׁבִיל לְבַטֵּל הַסִּרְחוֹן[4] כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִין בְּשָׂמִים אֵצֶל הַמֵּתִים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו כְּלָל.
מוגמר – בשמים שאין להם ריח כמו שהם, אבל הם מוציאים ריח כאשר הם נשרפים. כעין קטורת.
כמו בכל ברכת הנהנין – שמברכים לפני שנהנים.
בעינן – אנחנו צריכים.
וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד לְהָרִיחַ, כְּגוֹן בְּשָׂמִים הַמֻּנָּחִים בַּחֶדֶר לִסְחוֹרָה, וְכֵן מֻגְמָר שֶׁמְגַמְּרִין בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ בְּעַצְמוֹ, רַק לִתֵּן רֵיחַ בַּכֵּלִים, אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לְהָרִיחַ[5].
לסחורה – בסיטונאות, אבל בחנות קימעונית יתבאר דינו בסעיף יב.
כלים – הכוונה בעיקר לבגדים.
בעצמו – בריח שיוצא מן המוגמר ישירות.
שהוא מתכוון להריח – בבשמים במקומם. אבל אם לקח אותם לידו כדי להריח, מברך עליהם.
הַנִּכְנָס לְתוֹךְ חֲנוּת שֶׁל בְּשָׂמִים אוֹ אַפָּאטֶהעק (בֵּית מִרְקַחַת) וְנִתְכַּוֵּן לְהָרִיחַ, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים, כִּי הַבְּשָׂמִים שֶׁבַּחֲנוּת עוֹמְדִין לְהָרִיחַ[6], דְּנִיחָא לֵיה לְבַעַל הַחֲנוּת, שֶׁיָּרִיחוּ בְּנֵי אָדָם וְיִקְנוּ. נִכְנָס וְיוֹצֵא נִכְנָס וְיוֹצֵא, אִם הָיְתָה דַּעְתּוֹ מִתְּחִלָה לַחֲזוֹר, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְאִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ אוֹ שֶׁיָּצָא וְשָׁהָה זְמַן מְרֻבֶּה אוֹ שֶׁנִּכְנַס לַחֲנוּת אַחֶרֶת, צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּכָל פָּעַם.
נכנס לתוך חנות – ומיד מכה באפו ריח הבשמים שיש שם.
עומדים להריח – אף שהיעד העיקרי שלהם הוא למוכרם.
ניחא ליה – נוח וטוב לו.
מתחילה – כשיצא.
הסיח דעתו – שלא תכנן להיכנס שוב.
זמן מרובה – שהלך לעסקיו, או לבית כנסת. ואפילו אם תכנן לחזור יותר מאוחר.
חנות אחרת – של בשמים, שלא היתה בתכנון מראש בשעה שבירך, אפילו אם בשעה שיצא מהראשון תכנן כבר ללכת לחנות אחרת.
רֵיחַ שֶׁאֵין לוֹ עִקָּר, כְּגוֹן בְּגָדִים שֶׁהֵם מֻגְמָרִים, אוֹ שֶׁהָיוּ בְּשָׂמִים מֻנָּחִים בִּכְּלִי וְקָלַט רֵיחַ, וְכֵן הַמְמַשְׁמֵשׁ בְּאֶתְרוֹגִים אוֹ בִּשְׁאָר פֵּרוֹת הַמְּרִיחִים וְנִשְׁאַר בְּיָדוֹ אוֹ בְּבִגְדּוֹ רֵיחַ, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.
מגומרים – מבושמים על ידי מוגמר.
קלט – הכלי.
בידו – וכן מי שבישם את גופו בבשמים, מאחר ואין הבושם בעינו, ונותר רק הריח שעל הגוף, אין מברכים עליו.
או בבגדו – ואפילו בפשתן שהיו רגילים לעטוף בו את האתרוג.
בְּסִימָן קנ"ב סָעִיף ח יְבֹאָר, דְּאָסוּר לְהָרִיחַ בִּבְשָׂמִים שֶׁל אִשָּׁה. וּבְסִימָן קס"ז סָעִיף ו' יְבֹאַר דְּאָסוּר לְהָרִיחַ בְּרֵיחַ שֶׁנַּעֲשָׂה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּמִכָּל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם (רט"ז רי"ז).
של אשה – אשת איש, או אפילו פנויה נידה, ואפילו של אשתו נידה, כמבואר בסימן קנג סעיף י. אבל בשל אשתו טהורה מותר להריח כמובן, וגם צריך לברך עליהם אם מדובר בבושם טבעי [כמו שלמדנו בסעיף ח בהערה], ומטרתו להריח ולא לנטרל ריחות רעות [כמו שלמדנו בסעיף י, והבושם בתוך כלי [ולא אם מריח ריח בושם שעל גוף האשה, כמו שלמדנו בסעיף יג].
מכל שכן דאסור לברך עליהם – כמו באכילת מאכל אסור, שלמדנו בסימן נ סעיף ח.
עַל שְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת שֶׁשָּׁמַע מִפִּי אָדָם נֶאֱמָן[7] שֶׁרָאָה אֶת הַדָּבָר[8], וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם הוּא בְּעַצְמוֹ רָאָה אֶת הַדָּבָר, אִם הִיא טוֹבָה רַק לוֹ לְבַדּוֹ, מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם הִיא טוֹבָה לוֹ וְגַם לַאֲחֵרִים, מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב[9]. כְּלוֹמַר, טוֹב לוֹ וְגַם מֵטִיב לַחֲבֵרוֹ. אִם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת הַשְּׁמוּעָה אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ מֵחֲמַת גּוּפוֹ אוֹ מֵחֲמַת מְקוֹמוֹ, יָכוֹל לְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ. וְכֵן בְּבִרְכַּת דַּיָן הָאֱמֶת (רכ"ב רכ"ג).
נאמן – שאינו משקר ולא מתבדח ולא מדמיין.
שראה – או שהתברר למספר בוודאות שהדבר אירע. אבל על שמועה בלבד אין מברכים, אפילו אם מעביר השמועה הוא אדם נאמן.
לו וגם לאחרים – אפילו אם מדובר בבני משפחתו בלבד, כמו שלמדנו כבר בסימן מט סעיף יג.
מחמת גופו – שאינו נקי, או שאין ידיו נקיות, או שהוא ערום, שאסור לו לברך כמבואר בסימן ב סעיף ב, סימן ה סעיפים יא, טו, יז.
מחמת מקומו – כגון שהוא במרחץ או בבית הכסא, או בנוכחות של ערוה או צואה, כמו שהתבאר בסימן ה.
אחר כך – כל עוד שההתרגשות של השמחה עדיין קיימת.
ברכת דיין האמת – מתבאר בסעיף הבא.
[1] שמן שבישמו בעצי בשמים ברכתו 'עצי', ושמן שבישמו בעשבי בשמים ברכתו עשבי, ואם הוציא ממנו הבשמים יש אומרים שברכתו עשבי, ויש אומרים שלא מברך עליו. ולכן יש להמנע מלהריח בו מחמת הספק.(חזון עובדיה ברכות, שכד).
[2] ולהלכה, מקדים ברכת 'עצי' ו'מיני' בשמים, לברכת הנותן ריח טוב לפירות. (הלכה ברורה רטז, לח).
[3] ואם בירך קודם שעלה העשן ולא הפסיק בינתיים קודם שיריח, אינו חוזר ומברך. ואם לא ברך אחר שעלה קיטור העשן, מברך בשעה שמריח. (הלכה ברורה רטז, מ).
[4] ולכן אין לברך על מטהר אויר או על דאודורנט, גם אם נתכוון ליהנות מריחם הטוב. (חזון עובדיה ברכות, שלא).
[5] ואם דרך העולם להשתמש בבשמים אלו על מנת להפיץ ריח טוב ולא רק על מנת להעביר ריח רע, וגם עכשיו הוא משתמש בו ליהנות מריחו, מברך ברכת הריח ואפילו שלפעמים משתמשים בהם להעביר ריח רע. (הלכה ברורה שם, ח).
[6] וכן הנכנס לחנות פרחים ועצי בשמים שיש בהם ריח טוב, מברך עליהם ברכת הריח, כי כוונת המוכרים שיריחו ויקנו אותם. (הלכה ברורה ריז, ג).
[7] אבל אם שמע מסתם אדם לא יברך. (הלכה ברורה רכב, א).
[8] ואם האדם שסיפר לו את הבשורה לא ראה את הדבר בעצמו, אלא שמע מאדם אחר, לא יברך. (הלכה ברורה רכב, א).
[9] ודווקא אם שמחתו על השמועה גדולה ביותר. (הלכה ברורה רכב, א).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך