אֲפִלּוּ אִם סִיֵּם כָּל הַבְּרָכָה בְּטָעוּת, אֶלָּא שֶׁנִּזְכַּר תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְתִקֵּן אֲמִירָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח כּוֹס מַיִם אוֹ שֵׁכָר קָסָבַר שֶׁהוּא יַיִן וּבֵרַךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, וְנִזְכַּר מִיָּד שֶׁהוּא מַיִם אוֹ שֵׁכָר וְסִיֵּם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, וְכָךְ הָיְתָה אֲמִירָתוֹ, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, יָצָא.
בטעות – בצורה מוטעית.
תוך כדי דיבור – ביארתי בסעיף ג.
קסבר – וחשב.
וְאִם לֹא נִזְכַּר תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, צָרִיךְ לְבָרֵךְ מֵחָדָשׁ בִּרְכַּת שֶׁהַכֹּל אִם הוּא רוֹצֶה לִשְׁתֹּת כּוֹס זֶה[1]. וְאִם הָיָה בְּדַעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת גַּם יַיִן אַחֵר, יִקַּח יַיִן וְיִשְׁתֶּה מִיָד, וְאֵינוֹ צָרִיךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה כֹּל שֶׁלֹּא הִפְסִיק בְּדִבּוּר (עַיֵן לְעֵיל סִימָן נ' סָעִיף ד' וְסָעִיף ה'). וַאֲפִלּוּ טָעַם תְּחִלָּה מִן הַכּוֹס וְעַל יְדֵי טְעִימָתוֹ נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא מַיִם אוֹ שֵׁכָר מִכָּל מָקוֹם לֹא הֲוֵי הֶפְסֵק בְּדִיעֲבַד (ולענין קידוש עיין לקמן סימן ע"ז סעיף י"ב) (ר"ט).
ואם – בדוגמה של הסעיף הקודם, שבירך בטעות בורא פרי הגפן על מים או שכר מפני שחשב שהוא יין.
אם הוא רוצה לשתות כוס זה – על אף שאינו יין.
גם יין אחר – מלבד הכוס הזה שהוא בירך עליו מפני שחשב שהוא יין.
סימן נ סעיף ד – שכן הדין גם בנשפך היין בין הברכה לשתיה, ושם מתבאר שהברכה מועילה רק אם היין הנוסף היה לפניו על השולחן, וגם תכנן בפירוש לשתות ממנו בנוסף לכוס שהחזיק בידו.
סעיף ה – שם מבואר שהפסק על ידי שהיה בלבד, אפילו זמן ממושך ושלא לצורך, אינו נחשב הפסק בדיעבד.
ועל ידי טעימתו נודע לו – ונמצא שבין הברכה לשתיית היין הוא הפסיק בשתיית מים או שכר.
לעניין קידוש – אם קידש בטעות על מים, כיצד יעשה.
בֵּרֵךְ עַל הַלֶּחֶם וְלֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכוֹל יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֵכִין לוֹ, כְּגוֹן שֶׁקָּנָה לוֹ לֶחֶם אוֹ גְּלֻסְקָא וְסָבַר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ דַּי[2], וְשׁוּב נִתְאַוָּה לֶאֱכוֹל יוֹתֵר וְשָׁלַח לִקְנוֹת לוֹ עוֹד, אֲפִלּוּ יֵשׁ לְפָנָיו עוֹד מִמַּה שֶׁהֵכִין לוֹ בַּתְחִלָּה, מִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית הַמּוֹצִיא עַל מַה שֶּׁהֵבִיאו לוֹ, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי נִמְלַךְ[3]. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וְחָתַךְ לְעַצְמוֹ חֲתִיכָה שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ דַּי, וְאַחַר כָּךְ נִתְאַוָּה לְיוֹתֵר וְחָתַךְ לוֹ עוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עוֹד מִן הָרִאשׁוֹן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית, דְּזֶה לֹא מִקְרֵי נִמְלַךְ, כִּי הַדֶּרֶךְ הוּא כָּךְ [קע"ד].
לא היה בדעתו... – היה לו תכנון ברור שלא לאכול יותר, כמו שפירש בדוגמה.
גלוסקא – לחמניה.
סבר שיהיה לו די – ולכן לא קנה יותר.
שלח לקנות לו – כי הוא עצמו לא אמור לעזוב את מקום אכילתו עד לאחר שיברך ברכת המזון, כמבואר בסימן מב סעיף יט.
יש לפניו – בשעה שמביאים לו את הלחם הנוסף.
דהוי נמלך – הוא שינה את דעתו. ברכתו הראשונה אינה יכולה לפטור דברים שלא היו בכלל בתוכנית שלו בשום צורה.
חתיכה – פרוסה.
הדרך הוא כך – שנמשכים מאכילה מועטת לאכילה מרובה, ותכנונו לאכול רק פרוסה אחת היה מלכתחילה תכנון שכפוף לשינוים, והוא היה מודע לכך ברמת העקרון, גם אם לא חשב על כך ממש. ורק אם החליט החלטה החלטית שלא לאכול יותר מפרוסה זו, או שאחרי שאכלה קיבל החלטה החלטית שלא לאכול יותר, ולבסוף שינה את דעתו, דינו כנמלך וצריך לברך שוב, ועיין מה שהתבאר בסימן מב סעיף כג.
בֵּרַךְ עַל הַפֵּרוֹת שֶׁהוּא אוֹכֵל וְהֵבִיאוּ לוֹ אַחַר כָּךְ עוֹד פֵּרוֹת, אִם בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה הָיְתָה דַּעְתּוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁיָּבִיאוּ לוֹ, אַזַי אֲפִלּוּ אִם אֵין לוֹ עוֹד מֵהָרִאשׁוֹנִים, וַאֲפִלּוּ אֵינָן מִמִּין הָרִאשׁוֹן אֶלָּא שֶׁבִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית עַל אֵלּוּ שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ. וְאִם הוּא נִמְלָךְ מַמָּשׁ, דִּהַיְנוּ שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא הָיְתָה דַּעְתּוֹ לֶאֱכוֹל רַק אֵלּוּ שֶׁהֵם לְפָנָיו[4], וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכוֹל יוֹתֵר, אַזַי אֲפִלּוּ הֵם מִמִּין הָרִאשׁוֹן וְגַם יֵשׁ לְפָנָיו עוֹד גַּם מֵהָרִאשׁוֹנים, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵנִית עַל אֵלּוּ שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ.
אינן ממין הראשון – בתנאי ששניהם פירות, או שניהם ירקות, אבל אם הם דברים לגמרי שונים [זה מצוי בעיקר בברכת שהכל], יתבאר דינו בסעיף ה.
אינו צריך לברך שנית... – אף שלמדנו בסימן נ סעיף ג שאפילו בדיעבד אין הברכה חלה על דברים שלא היו לפניו בשעת הברכה, כאן שהברכה חלה כבר על הפירות שהיו לפניו, יכולים פירות נוספים להיכלל בברכה, אפילו אם לא היו לפניו בשעת הברכה.
נמלך ממש – זו הדוגמה הקיצונית השניה, ובסעיף הבא יתבאר דין מי שלא תכנן בפירוש לא לאכול עוד, ולא שלא לאכול עוד.
רק אלו – וחשב על כך בפירוש, שיותר מפירות אלו הוא לא יאכל.
צריך לברך שנית – כמו בלחם בסעיף הקודם.
וְאִם בִּתְחִלָּה הָיְתָה דַּעְתּוֹ סְתָם, לֹא כָּךְ וְלֹא כָּךְ, אֲזַי יֵשׁ חִלּוּק, שֶׁאִם בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ הַשְּׁנִיִים לֹא הָיָה לוֹ עוֹד מֵהָרִאשׁוֹנִים צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית[5]. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ אָז עוֹד מֵהָרִאשׁוֹנוֹת, יֵשׁ סָפֵק אִם צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית עַל הַשְּׁנִיִים אוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ. לָכֵן טוֹב לִזָּהֵר שֶׁכְּשֶׁהוּא מְבָרֵךְ, תְּהֵא דַּעְתּוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁיָּבִיאוּ לוֹ. וְאִם לֹא הָיְתָה דַּעְתּוֹ כָּךְ אֶלָּא בִּסְּתָמָא, כֵּיוָן דְּאִכָּא סְפֵקָא בִּבְּרָכָה, יֵשׁ לוֹ לִמְנוֹעַ אֶת עַצְמוֹ מִלְּאָכְלָם.
סתם, לא כך ולא כך – לא חשב בפירוש שיתכן שהוא ירצה לאכול יותר ממה שיש לפניו, אבל גם לא חשב בפירוש להסתפק באלו, אלא פשוט בירך על אלה ולא חשב כלום.
כיון דאיכא – מאחר שיש.
למנוע את עצמו מלאכלם – ויכול לצאת ממקומו ולחזור, שאז בוודאי צריך לחזור ולברך, כמבואר בסימן נ סעיפים יג-יד.
הֵבִיאוּ לוֹ פְּרִי שֶׁהוּא חָשׁוּב וְחָבִיב עָלָיו יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנים אוֹ שֶׁהוּא מִמִּין שִׁבְעָה, אֲפִלּוּ יֵשׁ לְפָנָיו עוֹד מֵהָרִאשׁוֹנִים, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל זֶה שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ, כִּי מַה שֶּׁאֵינוֹ חָשׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִפְטוֹר אֶת הֶחָשׁוּב דֶּרֶךְ גְּרָרָא, אֶלָּא דַּוְקָא כְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לְפָטְרוֹ[6] (כְּדִלְעֵיל סִימָן נ' סָעִיף י"א).
חשוב – מצד שלמותו, כמו שלמדנו בסימן נה סעיף א.
אפילו יש לפניו עוד מהראשונים – שבמקרה כזה למדנו בסעיף ג שיש ספק אם צריך לברך.
דרך גררא – באופן שהוא מברך על דבר אחר בפירוש, ואחר כך שאר המאכלים נגררים אחרי מאכל זה.
נתכוון לפטרו – שחשב בפירוש שברכתו תפטור גם את הפרי הזה שהוא חשוב יותר, או שלכל הפחות חשב בפירוש לפטור את כל מה שיביאו לו.
לעיל סימן נ – שם מבואר שאפילו אם שני הפירות היו מונחים לפניו בשעת הברכה, אין החשוב יותר נפטר בברכת החשוב פחות אם לא חשב על כך בפירוש.
בֵּרַךְ עַל הַשֵּׁכָר וְנִתְכַּוֵּן לִפְטוֹר כָּל מַה שֶּׁיָּבִיאוּ לוֹ מִבִּרְכַּת שֶׁהַכֹּל, וְהֵבִיאוּ לוֹ דָּגִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַדָּגִים. אֲבָל אִם הָיְתָה דַּעְתּוֹ סְתָם, אֲפִלּוּ אִם בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַדָּגִים עֲדַיִן הָיָה שֵׁכָר לְפָנָיו, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַדָּגִים. וְלֹא דָּמִי לְפֵּרוֹת, אֲפִלּוּ שֶׁאֵלוּ תַּפּוּחִים וְאֵלּוּ אֱגוֹזִים, מִכָּל מָקוֹם הַכֹּל מִין אֹכֶל הוּא. אֲבָל שֵׁכָר וְדָגִים הֵמָּה לְגַמְרֵי שְׁנֵי מִינִים מְחֻלָּקִים. זֶה אֹכֶל וְזֶה מַשְׁקֶה, וְאֵינָן פּוֹטְרִין זֶה אֶת זֶה[7], אֶלָּא אִם כֵּן הָיו לְפָנָיו בִּשְׁעַת בְּרָכָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶם (סִימָן ר"ו).
עדיין היה שכר לפניו – שבזה למדנו בסעיף ג שהוא ספק ואין לו לאוכלם.
צריך לברך – ואין כאן ספק.
לא דמי – אינו דומה.
[1] אולם לדעת השולחן ערוך (רט, א) גם אם לא תיקן את עצמו אלא ברך הגפן, אם כשברך על המים ידע שהם מים והתכוין לברך עליהם 'שהכל' אך בטעות ברך 'הגפן', יצא.
[2] ודווקא אם כיון בפירוש שלא לאכול יותר צריך לברך, אבל אם לא כיון בפרוש אם ימשיך לאכול או לא, אלא ברך בסתם, נחלקו הפוסקים בזה. ולהלכה אם לא כיון בפירוש שלא להמשיך לאכול, אפילו אם סיים את המאכל שלפניו ואח"כ הביאו לו עוד אוכל, לא יברך שוב, מטעם ספק ברכות להקל. (הליכות עולם ב, פו).
[3] השולחן ערוך (רו, ה) כתב, 'אם ברך ואחר כך הביאו לפניו צריך לברך פעם אחרת'.
ואם היה יודע בברור שיובאו לפניו ונתכוון לזה, יצא. כמו שמבואר בשולחן ערוך (רו, ו) שהעומד על אמת המים מברך ושותה, אפילו שהמים ששתה לא היו לפניו כשברך. (חזון עובדיה ברכות, קעג). ואם ברור הדבר שיהיה המאכל מיד אחר ברכתו, ואינו תלוי בדעת אחרים כגון שרואה את המאכל סמוך לביתו או שהוא סגור באריזה יצא, ואינו חוזר ומברך, ולכתחילה לא יברך עד שיאחז המאכל ביד ימינו. (הלכה ברורה רו, כג).
[4] עיין הערה קודמת.
[5]עיין הערה בסעיף א שגם אם לא נשאר מהפירות לא מברך שנית אם ברך בסתם.
[6] וכ"כ החזון עובדיה (ברכות, קפ) דלא כדעת הכף החיים(רו, לט).
[7] ולהלכה, גם אם היה שותה שיכר והביאו לו דגים, או שהיה אוכל דגים והביאו לו שיכר, אינו צריך לברך שוב, שספק ברכות להקל. (הליכות עולם ב, פז).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך