אִם כֻּלָּן הֵן מִמִּין שִׁבְעָה וְשָׁוִים לוֹ בַּחֲבִיבוּת, צָרִיךְ לְהַקְדִּים אֶת זֶה שֶׁהִקְדִּימוֹ הַפָּסוּק. וְאֶרֶץ בַּתְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר בַּפָּסוּק, הִפְסִיק אֶת הַסֵּדֶר. נִמְצָא לְפִי זֶה, כִּי[1] תְּמָרִים קוֹדְמִים לַעֲנָבִים, לְפִי שֶׁתְּמָרִים הֵם שֵׁנִי לְאֶרֶץ בַּתְרָא, וַעֲנָבִים הוּא שְׁלִישִׁי לְאֶרֶץ קַמָּא[2]. וְדַוְקָא עֲנָבִים. אֲבָל יַיִן, כֵּיוָן שֶׁהוּא דָּבָר חָשׁוּב וְקָבְעוּ לוֹ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ, הוּא קוֹדֵם לְכָל הַפֵּרוֹת[3].
ממין שבעה – שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
שהקדימו הפסוק – לשון הפסוק הוא 'ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש' (דברים ח ח).
ארץ בתרא – המילה 'ארץ' האחרונה.
הפסיק את הסדר – מפסקת את סידרת הפירות לשנים, ופותחת סידרה חדשה.
שני לארץ בתרא – הפרי השני בסידרה שפותחת במילה 'ארץ' השניה.
שלישי לארץ קמא – הפרי השלישי בסידרה שפותחת במילה 'ארץ' הראשונה.
דבר חשוב – כי הוא משביע ומשמח.
וקבעו לו – ולכן קבעו לו.
הוא קודם לכל הפירות – שככל שהברכה מבוררת יותר, היא חשובה יותר, כמו שיתבאר בסעיף ד.
הָא דְּיֵשׁ מַעֲלָה לְמִין שִׁבְעָה, דַּוְקָא כְּשֶׁנִּגְמְרָה הַפְּרִי. אֲבָל פְּרִי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה[4] אֵין לָה מַעֲלָה, דְּלָא מִשְׁתַּבֵּחַ קְרָא בְּמִדִי דְּלָא חָזִי. וְכֵן אִם אוֹכְלוֹ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתוֹ, כְּגוֹן הַכּוֹסֵס חִטָּה, אֵין לָהּ קְדִימָה[5].
הא – זה. הלכה זו.
פרי שלא נגמרה – פירות בוסר, שאין מברכים עליהם בורא פרי העץ, כמבואר בסימן נב סעיף יב.
אין לה מעלה – ואם יש פרי שהוא בשל, ואינו משבעת המינים, הוא קודם לברכה. ואם שניהם אינם בשלים, יכול להקדים איזה מהם שירצה.
לא משתבח קרא במידי דלא חזי – אין הפסוק משתבח בדבר שאינו ראוי לאכילה. פירות בוסר אינם בכלל הפירות שנמנו בפסוק כשבח של ארץ ישראל.
שלא כדרך הנאתו – דרך חיטים להיאכל כלחם ועוגה או כתבשיל.
הכוסס חיטה – אוכל גרעיני חיטה שלמים בקליפתם אפילו מבושלים, או שאינם מבושלים אפילו מקולפים, כגון החטיף הנקרא 'שלווה', שמברך עליהם בורא פרי האדמה ולא בורא מיני מזונות.
אין לה דין קדימה – לפירות אחרים, ואפילו לא לירקות.
אִם יֵשׁ לְפָנָיו דָבָר שֶׁבִּרְכָתוֹ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ אוֹ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, וְגַם דָּבָר שֶׁבִּרְכָּתוֹ שֶׁהַכֹּל וְרוֹצֶה לֶאֱכוֹל מִשְּׁנֵיהֶם, בִּרְכַּת בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וּבִרְכַּת בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה קוֹדְמוֹת, שֶׁהֵן חֲשׁוּבוֹת, לְפִי שֶׁהֵן מְבֹרָרוֹת יוֹתֵר, שֶׁאֵינָן פּוֹטְרוֹת אֶלָּא מִין אֶחָד, וְשֶׁהַכֹּל הִיא בְרָכָה כּוֹלֶלֶת הַרְבֵּה. וַאֲפִלּוּ אִם זֶה שֵׁבִּרְכָּתוֹ שֶׁהַכֹּל הוּא חָבִיב לוֹ יוֹתֵר, מִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ לְהַקְדִּים בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ אוֹ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה[6] (רי"א).
לפי שהן מבוררות יותר – ויש בכך יותר שבח להקדוש ברוך הוא כשיורדים לפרטים ומודים לו בצורה יותר מבוררת.
בִּרְכַּת בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת קוֹדֶמֶת גַּם לְבִרְכַּת הַיַּיִן, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, שֶׁהֲרֵי הִיא קוֹדֶמֶת גַּם לְבִרְכַּת בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת. וְלָכֵן בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב כְּשֶׁמְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן, צָרִיךְ לְכַסּוֹת אֶת הַפַּת, שֶׁלֹּא יִרְאֶה בָּשְׁתּוֹ, שֶׁמַּקְדִּימִין לוֹ בִּרְכַּת הַיָיִן. וְכֵן בְּשַׁחֲרִית שֶׁמְּקַדֵּשׁ וְאוֹכֵל אַחַר כָּךְ מִינֵי מְזוֹנוֹת, צָרִיךְ לְכַסּוֹתָן בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשׁ (רי"א רע"א רצ"ט).
גם לברכת היין – ואין צריך לומר שקודמת לבורא פרי העץ ולבורא פרי האדמה, שהרי גם ברכת היין קודמת להם כמו שלמדנו בסעיף ב, וכמובן לשהכל נהיה בדברו, שהיא אחרונה בסדר, כמו שלמדנו בסעיף ד.
היא קודמת גם לברכת בורא מיני מזונות – במקרים שבהם צריך לברך מזונות גם בתוך הסעודה, כמו שביארתי בסימן מג סעיף ו.
כשמקדש על היין – בין בערב ובין בבוקר לפני הסעודה, כמבואר בסימן עז סעיפים א ויג.
צריך לכסות את הפת – אף שיש סיבה נוספת לכסות את הפת, כמבואר בסימן עז סעיף ח, אך היא אינה שייכת אלא בלחם שבוצע עליו לשם לחם משנה, והסיבה המוזכרת כאן מחייבת לכסות את כל הלחם שעל השולחן, וגם את העוגות ואת הקוגל.
שלא יראה בשתו – שלא יראה שמביישים אותו בכך, כלומר, צריך להראות שידוע לנו שהפת חשובה יותר והיה צריך לברך עליה, ורק בגלל אילוץ של הלכות קידוש אנחנו מקדימים את היין.
בשחרית – היה מקובל שהיו אוכלים בבוקר מיני מזונות אחרי הקידוש ואין אוכלים מיד אחרי הקידוש את סעודת השבת, דבר שאין לעשותו בלילה, כמבואר בסימן עז סעיף יד.
הערות:
- גם במוצאי שבת וחג, אם רוצים לאכול לחם מיד לאחר הבדלה, יש להביא את הלחם לשולחן רק לאחר הבדלה, ואם הביאו קודם לכן, צריך לכסותו בשעה שעושה הבדלה.
טָעָה וּבֵרַךְ עַל לֶחֶם גָּמוּר בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת[7] אוֹ עַל פַּת כִּיסְנִין הַמּוֹצִיא, יָצָא. אֲבָל אִם בֵּרֵךְ עַל תַּבְשִׁיל אֲפִלּוּ מִמִּינֵי דָּגָן הַמּוֹצִיא, לֹא יָצָא[8] (חיי"א כלל נ"ח). טָעָה וּבֵרַךְ עַל עֲנָבִים בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, יָצָא. וְכֵן אִם טָעָה בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה וּבֵרַךְ עַל הַגֶּפֶן, יָצָא. שֶׁהֲרֵי גַּם הָעֲנָבִים פְּרִי הַגֶּפֶן הֵם[9] (ר"ח).
פת כיסנין – לחם שאינו לחם גמור, שברכתו בורא מיני מזונות, כמבואר בהרחבה בסימן מח.
יצא – שהרי גם פת כיסנין היא לחם, ויש מקרים שמברכים עליה המוציא לכתחילה, כמו שהתבאר בסימן מח סעיף א. וכן לחם גמור נכלל ב'מיני מזונות'.
תבשיל – וכן כל המאכלים שלמדנו בסימן מח שאין מברכים עליהם המוציא אפילו אם קובע את סעודתו עליהם.
טָעָה וּבֵרַךְ עַל פְּרִי הָעֵץ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם לְפָנָיו וְטָעָה וְהִקְדִּים לְבָרֵךְ עַל פְּרִי הָאֲדָמָה וְנִתְכַּוֵּן לִפְטוֹר בָּזֶה גַּם אֶת פְּרִי הָעֵץ, יָצָא[10], שֶׁהֲרֵי גַּם הָעֵץ יוֹנֵק מִן הָאֲדָמָה. אֲבָל אִם בֵּרֵךְ עַל פְּרִי הָאֲדָמָה בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, לֹא יָצָא[11]. וְלָכֵן אִם הוּא מְסֻפָּק בְּאֵיזֶה פְּרִי אִם הוּא פְּרִי הָעֵץ אוֹ פְּרִי הָאֲדָמָה וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְבָרֵר בְּשׁוּם אֹפֶן, יְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה[12] (ר"ב ר"ו).
ונתכוון לפטור בזה גם את פרי העץ – כי אם לא התכוון לכך בפירוש, אין ברכתו פוטרת את פרי העץ.
אי אפשר לו לברר בשום אופן – אסור לסמוך על הלכה זו מתוך עצלות, אלא רק אם עשה את כל שביכולתו לברר מה הברכה הנכונה והדבר לא עלה בידו.
טָעָה וּבֵרַךְ עַל הַיַּיִן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, אִם נִזְכַּר מִיָּד, יֹאמַר תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. וְאִם לֹא נִזְכַּר מִיָּד יָצָא בְּדִיעֲבַד[13] (ר"ח).
בורא פרי העץ – וכן הדין אם בירך בורא פרי האדמה.
כדי דיבור – הזמן שלוקח לומר 'שלום עליך רבי'. והוא הזמן שניתן בו לתקן דיבור שאינו נכון, כמבואר במקומות רבים (סימן קכט סעיפים ג-ד, סימן עו סעיפים ב וכג, סימן צו סעיף יא, ועוד).
בורא פרי הגפן – אף שבסעיפים א-ב אין צריך לתקן את עצמו תוך כדי דיבור, אך זה מפני שברור שבדיעבד ברכתו תקפה והוא יצא ידי חובתו, אבל הדין שמבואר כאן שנוי במחלוקת, ולכן עדיף לכתחילה לתקן.
עַל כָּל דָּבָר אֲפִלּוּ עַל הַפַּת[14] וְעַל הַיַּיִן, אִם טָעָה וּבֵרַךְ שֶׁהַכֹּל יָצָא[15] (וְעַיֵּן לעיל סִימָן נ' ס"ב).
על הפת ועל היין – שתיקנו חכמים להם ברכה מיוחדת בגלל חשיבותם.
אַף עַל פִּי שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵק וּלְכַוֵּן עַל מַה שֶּׁהוּא מְבָרֵךְ (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסִימָן נ' סָעִיף ג') מִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד אִם טָעָה בַּכַּוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח בְּיָדוֹ כּוֹס קָסָבַר שֶׁהוּא יַיִן, וּבֵרַךְ עַל דַּעַת שֶׁהוּא יַיִן, וְקֹדֶם שֶׁאָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן נִזְכַּר שֶׁהוּא מַיִם אוֹ שֵׁכָר וְסִיֵּם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ, דְּמִשּׁוּם טָעוּת בְּכַּוָּנָה אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם טָעָה בְּהִפּוּךְ, שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא שֵׁכָר אוֹ מַיִם וּבֵרַךְ עַל דַּעַת לוֹמַר שֶׁהַכֹּל, וְקֹדֶם שֶׁאָמַר שֶׁהַכֹּל נִזְכַּר שֶׁהוּא יַיִן, וְסִיֵּם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, שֶׁיָּצָא. שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ אִם הָיָה מְסַיֵּם כְּפִי הַכַּוָּנָה הָיָה יוֹצֵא.
לכוון על מה שהוא מברך – לפני שמתחיל לברך.
קסבר – חשב, בזמן שהתחיל לברך.
קודם שאמר בורא פרי הגפן – אחרי שכבר אמר ה' אלהינו מלך העולם.
שכר – בירה, שברכתו שהכל כמו שלמדנו בסימן נג סעיף ג.
כל שכן – אין צריך לומר.
כפי הכוונה – כפי שתכנן לברך – שהכל.
היה יוצא – כמו שלמדנו בסעיף הקודם.
הערות:
- אם התכוון לברך את הברכה הנכונה [כגון שהכל על מים], ובסוף הלשון התקילה אותו, והוא סיים בברכה לא נכונה, אם נזכר תוך כדי דיבור יתקן, ואם לא נזכר תוך כדי דיבור, מנהג האשכנזים שחוזר ומברך, ובני עדות המזרח אינם חוזרים ומברכים.
[1] וזיתים קודם לתמרים שהם ראשונים ל'ארץ' השני. (הלכה ברורה ריא, ח).
תמרים קודמים לכל הפירות לברכה. (חזון עובדיה ברכות, רעד).
[2] ונמצא שסדר הקדימויות הוא כך: פת חיטים, פת שעורין, פת כוסמין, פת שבולת שועל, פת שיפון, תבשיל או עוגה מחמשת מיני דגן (לפי הסדר שנכתב לעיל), תבשיל אורז, יין, זיתים, תמרים, ענבים, תאנים, רמונים. ופירות של פרי העץ טוב להקדים לפרי 'האדמה' ופרי העץ והאדמה קודם ל'שהכל'. (הלכה ברורה ריא, יח).
[3] הילקוט יוסף (ריא, ג)כתב, שיש להקדים את התמרים ליין. ולדעת ההלכה ברורה (ריא, יא) ראוי להקדים יין לפירות ז' המינים, אך לא למיני דגן.
[4] פרי שהוא בוסר למרות שהוא קודם ב'ארץ', לא מקדימין אותו לברכה. (הלכה ברורה ריא, יב).
[5] אם הביאו לו גרעיני חטה קלויים (כגון פריכיות חטה), ופרי משבעת המינין, מעיקר הדין מברך על איזה שירצה, ומכל מקום אם הגרעיני חיטה (הפריכיות) חביב עליו יותר, טוב להחמיר ולהקדימו. (הלכה ברורה ריא, יד).
[6] ראה הערה בסעיף א' שאף שלדעת מרן אין דין קדימה כשאין ברכותיהם שוות, מכל מקום ראוי להקדים ברכת 'העץ' ל'האדמה'. (הלכה ברורה ריא, יד).
אם יש לפניו מין שברכתו העץ או האדמה, ומין שברכתו שהכל, צריך להקדים אותם לברכת שהכל. (חזון עובדיה ברכות, ערה).
[7] על הכל אם ברך מזונות יצא (אפילו מיץ פירות טבעי) חוץ ממים ומלח. (חזון עובדיה ברכות, קפו).
וכל דבר שיש מחלוקת אם ברכתו מזונות ומעין שלש או המוציא וברכת המזון, יברך מזונות ומעין שלש. (חזון עובדיה ברכות, סג).
[8] אם ברך על עוגה המוציא, יצא בדיעבד. אך אם ברך על תבשיל של מיני דגן המוציא, אפי' בדיעבד לא יצא. (יביע אומר ח כא).
[9] ואם ברך על היין 'הגפן' ונתכוון לפטור את הענבים שיאכל, יצא, אך לכתחילה לא יעשה כן. (הלכה ברורה רח, נה).
[10] ואם אחר שברך על פרי העץ 'האדמה' (שיוצא ידי חובה) רוצה לאכול פרי האדמה, אם רק טעה בלשון, עדיף שלא יאכל פרי האדמה. אך אם טעה בהלכה וחשב שפרי העץ ברכתו האדמה, יכול לאכול אחריו פרי האדמה. (אור לציון ב, יד-טו). וטוב שישנה מקום ויברך שוב.(הלכה ברורה רו,י)
[11] אבל אם הוא פרי שגדל על העץ, ואין ברכתו 'העץ' מחמת שהוא טפל לפרי, או מחמת שלא נגמר בישולו, יצא ידי חובה אם ברך עליו העץ מחמת שלא שיקר בברכתו. (הלכה ברורה רו, ד).
[12] כל פרי שהוא מסופק אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה' בין ספק בדין בין ספק במציאות, יברך עליו 'האדמה'. ובדיעבד אם ברך עליו 'שהכל', יצא. (חזון עובדיה ברכות, קסו).
אך לא יעשה כך (לברך על ספק, 'האדמה') כאשר יש לו ספק מחמת שלא למד. (הלכה ברורה רו, ג).
[13]ואע"פ שנחלקו בזה הפוסקים יצא, שספק ברכות להקל. והוא הדין בברכה אחרונה שאם ברך 'על העץ' במקום 'על הגפן', יוצא בדיעבד. (הלכה ברורה רח, נו).
[14] אם ברך על הפת, שהכל, אינו מברך לאחר מכן על דברים הבאים בתוך הסעודה, ודינו כאילו ברך המוציא. (הלכה ברורה רו, ו).
[15] ולכן על כל דבר שמסופק אם ברכתו שהכל או ברכה אחרת יברך 'שהכל'. (הלכה ברורה רו, ו).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך