אִם כַּוָּנָתוֹ לִשְׁנֵיהֶם, כְּגוֹן שֶׁהוּא שׁוֹתֶה יַיִן שָׂרָף וְאוֹכֵל גַּם מִינֵי כִּיסְנִין וְדֻבְשָׁנִין (האניג קוכען) אוֹ מִרְקַחַת וְכַדּוֹמֶה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל שְׁנֵיהֶם. וִיבָרֵךְ תְּחִלָה עַל הַכִּיסְנִין אוֹ עַל הַמֶּרְקַחַת שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן שָׂרָף, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם אוֹכֵל פַּת כִּיסְנִין וְשׁוֹתֶה גַּם כֵּן קַאפֶע[1] שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ עַל שְׁנֵיהֶם, דְּהַיְנוּ תְּחִלָּה עַל פַּת הַכִּיסְנִין וְאַחַר כָּךְ עַל הַקַאפֶע שֶׁהֲרֵי כַּוָּנָתוֹ לִשְׁנֵיהֶם[2].
מיני כיסנין – פת הבאה בכיסנין, כמו שהתבאר בסימן מח סעיף ב.
מרקחת – קונפיטורה, פירות מבושלים בסוכר.
צריך לברך על שניהם – אפילו אם יתכן שלא היה אוכל אם לא היה שותה יין שרף, מאחר ובסופו של דבר אין האוכל משמש רק כדי להפיג את המרירות, אלא הוא רוצה בו והוא טעים לו.
שהם חשובים – ברכתם חשובה יותר, כמבואר בסימן נה סעיף ד.
מכל שכן – אין צריך לומר שאם אינו שותה יין שרף אלא קפה, שהוא בוודאי לא יותר חשוב מן המאכל שאוכל...
קאפע – קפה.
תחילה על פת הכיסנין – כמבואר בסימן נה סעיף ד.
שהרי כוונתו לשניהם – כך הוא בדרך כלל. אבל אם הוא שבע, ורוצה לשתות קפה, ואוכל מעט מיני מתיקה עם הקפה כדי להמתיק את השתייה, ולולא שהיה שותה קפה לא היה אוכל, מברך על הקפה ופוטר את מיני המתיקה.
שְׁנֵי מִינִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ יַחַד, אִם כָּל מִין מֻבְדָּל לְעַצְמוֹ, מְבָרֵךְ עַל כָּל מִין בִפְנֵי עַצְמוֹ בְּרָכָה הָרְאוּיָה לוֹ[3]. אֲבָל אִם נִתְמַעֲכוּ וְנִדַּבְּקוּ, אֲזַי אַזְלִינָן בָּתָר רֻבָּא, וּמַה שֶׁהוּא הָרֹב זֶהוּ הָעִקַּר וּמְבָרְכִין עָלָיו, וְהַשֵּׁנִי נִפְטָר. אַךְ אִם אֶחָד הוּא מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַמִּעוּט הוּא הָעִקָּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסִימָן מ"ח סָעִיף י' עַיֵן שָׁם (ר"ח רי"ב).
שני מינים שנתבשלו יחד – כגון גריסים שברכתם בורא מיני מזונות שהתבשלו עם תפוחי אדמה, או צימוקים שבישלם עם גזר.
אזלינן בתר רובא – הולכים אחרי הרוב.
הערות:
- פוסקים רבים סוברים שאין הבדל בין אם שני המינים מובדלים וניכרים בפני עצמם או שהם מרוסקים, ותמיד מברכים בורא מיני מזונות אם יש בתבשיל מיני מזונות אפילו אם הם המיעוט, ואת ברכת הרוב אם אין מיני מזונות בתבשיל. ולמעשה יותר נכון שלא לברך את שתי הברכות, שספק ברכות להקל, כמו שכתבתי בסימן מח סעיף י.
מַאֲכָל שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ חָלָב אוֹ מָרָק לְאָכְלָם בְּיַחַד, אִם עִקַּר כַּוָּנָתוֹ הַמַּאֲכָל, אֲזַי מְבָרֵךְ רַק עָלָיו, וְהֶחָלָב אוֹ הַמָּרָק טְפֵלִים[4]. וְאִם כַּוָּנָתוֹ רַק עַל הַמָּרָק וְהֶחָלָב, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, וְהַמַּאֲכָל הוּא טָפֵל. וְאִם כַּוָּנָתוֹ עַל שְׁנֵיהֶם (וְאֵין בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת), מְבָרֵךְ תְּחִלָּה עַל הַמַּאֲכָל וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ מְעַט, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָרָק אוֹ עַל הֶחָלָב. וְאֵין הוֹלְכִין בָּזֶה אַחַר הָרֹב. וַאֲפִלּוּ אִם הַמַּאֲכָל הוּא מִין דָּגָן, אֵינוֹ נֶחְשָׁב עִקָּר לְעִנְיָן זֶה[5], (מַאֲכָל שֶׁנִּתְבַּשֵׁל בְּמַיִם אוֹ בְּחָלָב, עַיֵן לְעֵיל סִימָן מ"ח וסִימָן נ"ג) (סִימָן קס"ח ר"ב).
רק על המרק והחלב – והמאכל שבתוכו אינו אלא כדי לתת טעם למרק.
כוונתו על שניהם – כגון מרק עם שקדי מרק, או עם כופתאות.
ואין ברכותיהן שוות – כי לפעמים ברכת המרק עצמו גם כן בורא פרי האדמה, כמו שהתבאר בסימן נג סעיף ב.
לעניין זה – לפטור את המרק מברכתו, כיון שרצונו במרק בפני עצמו, ובמאכל בפני עצמו, כמו שהתבאר בסעיף הקודם.
סימן מח – סעיף ח.
סימן נג – סעיף ה.
בְּשָׂמִים שְׁחוּקִים שֶׁעֵרְבָן עִם סֻכָּר, הַבְּשָׂמִים הֵם הָעִקָּר וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶם בְּרָכָה הָרְאוּיָה לָהֶן. עַל אֱגוֹז מוּסְקַט בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. עַל קִּנָּמוֹן (צימרינד) בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְכֵן עַל זַנְגְּבִיל[6] (אונגבער) בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
בשמים שחוקים – מוסקט, קינמון, קקאו, וכדומה.
ערבן עם סוכר – ורוצה לאוכלם כך.
ברכה הראויה להם – אף שאינם ניכרים, כיון שאין אוכלים את הבשמים הללו אלא טחונים, כמבואר בסימן נב סעיף טז.
זנגביל – ג'ינג'ר.
הַשּׁוֹתֶה שֶׁמֶן זַיִת כְּמוֹ שֶׁהוּא, אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק לוֹ[7]. וְאִם עֵרְבוֹ עִם שְׁאָר דְּבָרִים, הוּא הַטָּפֵל וּמְבָרֵךְ רַק עַל הָעִקָּר[8]. אַךְ אִם יֵשׁ לוֹ מֵחושׁ שֶׁהוּא צָרִיךְ אֶת הַשֶּׁמֶן לִרְפוּאָה, וּבִכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ הוּא מְעָרְבוֹ בִּשְׁאָר דָּבָר, מֵאַחַר שֶׁעִקַּר כַּוָּנָתוֹ עַל הַשֶּׁמֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַמֻּעָט, מְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכָתוֹ שֶׁהִיא בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וּפוֹטֵר אֶת הַדָּבָר הָאַחֵר[9]. וְאִם הוּא צָמֵא וְעִקַּר כַּוָּנָתוֹ לִשְׁתּוֹת לִצְמָאוֹ, אֶלָּא שֶׁאַגַּב הוּא נוֹתֵן בּוֹ שֶׁמֶן לִרְפוּאָה, מְבָרֵךְ רַק עַל הַמַּשְׁקֶה. וְכֵן הַדִּין אִם נוֹתֵן לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה אֱגוֹז מוּסְקַט אוֹ קִנָּמוֹן (צִימְרִינד) אוֹ זַנְגְּבִיל, דְּאַזְלִינָן בָּתַר הַכַּוָּנָה.
מזיק לו – החומציות שיש בשמן זית מזיק לגוף אם שותים אותו כמות שהוא.
עם שאר דברים – אפילו אם עירבו עם משקה אחר, למשל עם חמיצה, או מרק ירקות.
מיחוש – כאב גרון.
שהיא בורא פרי העץ – כמו שהתבאר בסימן נג סעיף א.
וכן הדין – שהדבר תלוי בכך אם הוא צמא או לא.
נותן לתוך המשקה אגוז מוסקט – שהיתה זו תרופה ידועה נגד שלשולים.
אזלינן בתר הכוונה – הולכים אחרי הכוונה, אם כל כוונתו אינה אלא לרפואה מברך את ברכת הבשמים, ואם כוונתו גם לשתיה מברך את ברכת המשקה.
הערות:
- שמן זית היום, מקפידים שתהיה לו רמת חומציות נמוכה, ואינו מזיק, ונחלקו הפוסקים אם בזמננו ישתנה דינו ויברכו עליו בורא פרי העץ גם כששותים אותו בפני עצמו, ועל כל פנים אם תיבלו ויש לו הנאה ממנו.
כָּל מִינֵי מֶרְקַחַת, הַדְּבַשׁ וְהַסֻכָּר הֵן טְפֵלִים וּמְבָרְכִים עַל עִקַּר הַפְּרִי בִּרְכָתוֹ הָרְאוּיָה לוֹ (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ"ב[10]) (ר"ג ר"ד).
מרקחת – קונפיטורה, שיש בה עדיין חתיכות פרי והפירות אינם מרוסקים לגמרי.
הן טפלים – אפילו כשהם הרוב.
מִי שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו מִינֵי פֵּרוֹת הַרְבֵּה, וְהוּא רוֹצֶה לֶאֱכוֹל מִכֻּלָּם, אִם בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, יְבָרֵךְ עַל זֶה שֶׁהוּא חָבִיב לוֹ וְחָפֵץ בּוֹ יוֹתֵר[11]. וְאִם שְׁנֵיהֶן שָׁוִים לוֹ בַּחֲבִיבוּת[12], אֲזַי אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶן אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל (עַיִן לְעֵיל סִימָן נ"א סעיף ז'), יְבָרֵךְ עַל זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא חֲצִי פְּרִי וְהַשְּׁאָר הֵן שְׁלֵמִים. וְאִם אֵין בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה, אִם אֶחָד שָׁלֵם וְאֶחָד אֵינוֹ שָׁלֵם, שָׁלֵם עָדִיף[13]. וְכֵן אִם אֵין בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת אֶלָּא שֶׁאֶחָד בִּרְכָּתוֹ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, וְאֶחָד בִּרְכָּתוֹ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ עַל שְׁנֵיהֶם, אִם הָאֶחָד חָבִיב עָלָיו, יְבָרֵךְ תְּחִלָּה עַל הֶחָבִיב. וְאִם שְׁנֵיהֶם שָׁוִים לוֹ, יְבָרֵךְ תְּחִלָה עַל זֶה שֶׁהוּא מִמִּין שִׁבְעָה, אֲפִלּוּ הוּא חֵצִי. וְאִם אֵין בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה, שָׁלֵם עָדִיף. וְאִם שְׁנֵיהֶם שְׁלֵמִים אוֹ שְׁנֵיהֶם חֲסֵרִים, יַקְדִּים בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ לְבוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה[14].
שצריך לברך על שניהם – כמו שהתבאר בסימן נ סעיף יב.
יקדים בורא פרי העץ לבורא פרי האדמה – מאותה סיבה ששניהם קודמים לברכת שהכל, כמו שיתבאר בסעיף ד.
[1] האוכל עוגה ובאמצע אכילתו שותה תה או קפה או שאר משקין, צריך לברך על המשקין 'שהכל'. (יביע אומר ה יז)
[2] ואם כוונתו היא רק לפת הבאה בכיסנין, כגון שאינו שותה את הקפה כלל אלא טובל את העוגה בקפה, מברך מזונות על הפת הבאה בכסנין ופוטר את הקפה. (הלכה ברורה ריב, יח).
אם עמד מאכל בגרונו ושותה מים להעביר המאכל, אינו מברך לא לפניהם ולא אחריהם. אך אם שתה שאר משקים להעביר המאכל, מברך עליהם, וכן הדין לשותה תרופה, שאם שתאה עם מים אינו מברך, אך אם שתאה עם שאר משקין, מברך.(חזון עובדיה ברכות, שו).
[3] תבשיל של אורז ששמים בו חתיכות בשר או גזר להטעימו, מברך על האורז ופוטר את הבשר ואת הירק, ואם רוצה לאכול הבשר תחילה, יברך עליו 'שהכל' ויאכלנו, ושוב יברך על האורז. וכן הדין אם אוכל קודם את הירק, מברך על הירק 'האדמה' ועל האורז מברך 'מזונות'. (חזון עובדיה ברכות, רפז).
ואם היו שני המינים המעורבים יחד, ניכרים כל אחד בפני עצמו, מעיקר הדין נחשבים כל הדברים טפלים אל האורז, אך הרוצה לצאת מספק יפרידם ויאכלם כל אחד בפני עצמו, ויברך קודם על הטפל ואח"כ על הרוב. וכן הדין כשיש ספק איזה תבשיל הוא הרוב. וכן אם אוהב לאכול כל מין בפני עצמו, אם אפשר יפרידם ויברך על כל מין בעצמו.
ואם אין התבשילים מעורבים, כגון שיש בצלחת אחת ירקות מבושלים ואורז ובשר בצלחת, אין אחד טפל לשני, וצריך לברך על כל מין בעצמו. (הלכה ברורה ריב, ו-ז).
[4] פירות שהתבשלו ונתנו טעם במים, אם בא לשתות המים לבדם מברך עליהם 'שהכל' אפי' אם דרך העולם לבשל פירות אלו, אך אם אוכל תחילה מהפירות, מברך על הפירות ופוטר את המרק, וכל שכן אם אוכלם יחד. (הלכה ברורה רב, לח).
[5]האוכל מרק עם אטריות, אם יש כמות חשובה של אטריות אפילו אם המרק הוא הרוב, יברך על האטריות מזונות ויפטור את המרק. וכן אם אוכל מרק עם שקדי מרק או קרוטונים, מברך מזונות על השקדים ופוטר את המרק. (חזון עובדיה ברכות, קסו). ואם המרק הוא הרוב והקרוטונים או השקדים מועטים ביותר, מברך גם על המרק. ונכון שיברך שהכל על דבר אחר ויכוין לפטור המרק. (הלכה ברורה רה, יא).
[6] זנגביל לח ברכתו 'האדמה' אפי' אם ערבו ובשלו עם סוכר ודבש. ויש אומרים שאפי' אם הרוב סוכר או דבש, ברכתו 'האדמה'.
ואפילו זנגויל יבש שבלי סוכר לא מברכים עליו כלל, כשערבו ובשלו עם סוכר או דבש, מברכין עליו 'האדמה'. אמנם אם נשתנה טעמו לגמרי עד שאין ניכר טעם הזנגויל, ברכתו 'שהכל'. (הלכה ברורה רג, ז-ח).
[7] וגם השותה שמן זית בזמן הזה אין מברך עליו, מפני שמזיק לגוף בדברים מסויימים. (הליכות עולם ב, צט). ואפילו אם שותה רק מעט שמן זית, אין מברך עליו. (חזון עובדיה ברכות, קכז).
ומכל מקום עדיף שיברך 'שהכל' על איזה דבר, ויכוון לפטור את השמן זית. (אור לציון ב, יד).
[8] אא"כ אוכל פת עם שמן זית, שמברך על הפת ופוטר את השמן. ואם צריך לשתות את השמן לרפואה, וכדי שלא יזיק לו מלפת בו את הלחם, יש אומרים שבזה השמן עיקר, ויש אומרים שגם בזה הפת עיקר. (הלכה ברורה רב, יט). ובכף החיים (רב, מא) כתב, שאם יש שיעור כזית בפת, הפת עיקר, ואם אין כזית בפת, השמן עיקר.
[9] ואם שותהו לרפואה ומערב בו מי סילקא (אניגרון), השמן נחשב לעיקר, ומברך עליו 'העץ'. (חזון עובדיה ברכות, קכז בהע').
[10] סימן נב סעיף יב, ועיין מה שכתבתי שם בהערה.
[11] השולחן ערוך (ריא, א) כותב, שאם היו לפניו כמה מינים, יקדים את המין ז' אפילו אם המין שאינו ממין ז' יותר חביב בעיניו. וכשאין מין ז' יקדים את החביב. ואם אין ברכותיהן שוות (כגון: זית, ומלפפון), איזה מין שירצה יקדים, ואפי' אם אינו חביב. ויש אומרים שיקדים את החביב. ולדעת הרמב"ם תמיד (גם כשאין ברכותיהם שוות), יקדים את החביב.
[12] ולדעת השולחן ערוך (ריא, א) יקדים מין ז' למין שחביב בעיניו. (וחביב- זה שתמיד הוא חביב בעיניו, אפילו אם כעת חפץ באחר).
אם יש מין ז' ופרי חדש, יש להקדים את הפרי החדש אף שאינו ממין שבעה. (חזון עובדיה ברכות, רעד).
[13] כשהיו שני המינים מז' מינים או ששניהם לא היו מז' מינים, יש להקדים את הפרי השלם. ואפילו אם המין השני (שלא היה שלם) חביב בעיניו יותר.
ואם היו לפניו מין ז' שאינו שלם ומין שאינו של ז' והוא שלם, יש להקדים מין ז' (שאינו שלם), למין שהוא שלם (הלכה ברורה ריא, א-ב).
[14] אם יש פרי 'העץ' ודבר שברכתו 'שהכל', יקדים פרי העץ. וכן אם יש ברכת שהכל וברכת האדמה, יש להקדים ברכת 'האדמה'. ואם יש לו פרי האדמה ופרי העץ, איזה שירצה מקדים, אפילו אם העץ הוא משבעת המינים. (חזון עובדיה ברכות, ערה).
ולמרות שמעיקר הדין כך ההלכה לפי דעת השולחן ערוך, שאין דין קדימה כשאין ברכותיהם שוות. מכל מקום נכון שיקדים החביב לו, ואם אין מין שהוא חביב בעיניו, יקדים 'העץ' ל'האדמה'. ובפרט אם הוא ממין שבעה, שראוי להקדים את המין שבעה ל-'אדמה'. (הלכה ברורה ריא, ד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך