לימוד יומי א' חשוון

 

סעיף יז

אִם לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה שֶׁלּוֹ[1], אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶרְוָה הִיא מְכֻסָּה, כְּגוֹן שֶׁהוּא לָבוּשׁ בֶּחָלוּק, גַּם כֵּן אָסוּר לוֹ לוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת לָבוּשׁ בְּמִכְנָסַיִם שֶׁהֵם מְדֻבָּקִים עַל גּוּפוֹ, אוֹ שֶׁיֶּאֱזֹר בָּאֵזוֹר, אוֹ יַנִּיחַ זְרוֹעוֹתָיו עַל הֶחָלוּק כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין לִבּוֹ לְעֶרְוָתוֹ. וְאִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה לָזֹאת.

 

לבו רואה את הערוה– לשון ציורית, שהרי אין הלב רואה, והכוונה לתחושת העירום שאדם מרגיש כאשר אין שום דבר מפסיק בין אזור הלב לערוה, גם כאשר הוא מכוסה לגמרי.

שלו – לאו דוקא, אלא גם אם שנים שוכבים ערומים מתחת לשמיכה אחת, פנים כנגד פנים, בלי מגע, אסור להם לומר דברים שבקדושה גם אם הם מפסיקים בין ליבם לערוות עצמם, כל עוד שאין הפסקה בין ליבו לערוות חברו.

בחלוק – הכוונה לכעין כותנת, פריט לבוש המכסה את כל הגוף, ללא חגורה, ובלי להיצמד לגוף בין הלב לערוה.

לומר – אבל להרהר מותר, כמו בסעיף טז, ולא כמו בסעיפים ב, ט, יד.

מדובקים – נצמדים, על ידי גומי או קשירה.

יאזור באזור – יחגור בחגורה, מעל החלוק.

יניח זרועותיו על החלוק – מתחת ללב, בזמן שאומר דברים שבקדושה.

אינה צריכה לזאת – כי ערוותה מוצנעת יותר, ואינה גלויה כל כך, ואין לבה רואה את ערוותה. אבל כשהיא ערומה לגמרי, מאחר וערוותה גלויה, אסור לה לומר דברים שבקדושה. וכשהערוה מכוסה במים מותרת לברך, ועל זה סומכות הנשים לברך בעודן בתוך מי המקוה את ברכת הטבילה, ולכתחילה נכון שגם אשה תפסיק בין לבה לערוה, כמבואר בסימן קסב סעיף ח.

 

סימן ו - קצת דיני ברכות ודיני ברוך הוא וברוך שמו ואמן ובו יא סעיפים:

סעיף א

קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ אֵיזוֹ בְרָכָה צָרִיךְ הוּא לָדַעַת אֵיזוֹ בְרָכָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא עִקַּר הַבְּרָכָה, יֵדַע מַה שֶּׁיְּסַיֵּם. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ. וְלֹא יְבָרֵךְ בִּמְהִירוּת, אֶלָּא יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת (סִימָן ה' לצ"א ובחיי"א). וְזֶה לְשׁוֹן סֵפֶר חֲסִידִים, כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל יָדָיו אוֹ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַפֵּרוֹת אוֹ עַל הַמִּצְווֹת הַשְּׁגוּרוֹת בְּפִי כָּל אָדָם, יְכַוֵּן לִבּוֹ לְבָרֵךְ בְּשֵׁם בּוֹרְאוֹ אֲשֶר הִפְלִיא חַסְדּוֹ עִמּוֹ וְנָתַן לוֹ הַפֵּרוֹת אוֹ הַלֶּחֶם לֵהָנוֹת מֵהֶם וְצִוָּהוּ עַל הַמִּצְוָה[2]., וְלֹא יַעֲשֶׂה כְּאָדָם הָעוֹשֶׂה דָבָר בְּמִנְהָג וּמוֹצִיא דְבָרִים מִפִּיו בְּלֹא הֶגְיוֹן הַלֵּב. וְעַל דָּבָר זֶה חָרָה אַף ה' וְשָׁלַח לָנוּ בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ וְאָמַר, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִישַׁעְיָה, רְאֵה מַעֲשֶׂה בָנַי כִּי אֵינוֹ אֶלָּא לַפָּנִים, וּמַחֲזִיקִים בּוֹ כְּאָדָם שֶׁמַּחֲזִיק וְנוֹהֵג מִנְהַג אֲבוֹתָיו בְּיָדוֹ, בָּאִים בְבֵיתִי וּמִתְפַּלְּלִים לְפָנַי תְּפִילוֹת הַקְּבוּעוֹת כְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם לֹא בְלֵב שָׁלֵם. הֵם מְנַקִּים אֶת יְדֵיהֶם וּמְבָרְכִים עַל נְטִילַת יָדַיִם וּבוֹצְעִים וּמְבָרְכִים בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, שׁוֹתִים וּמְבָרְכִים כְּמוֹ שֶׁהַדָּבָר שָׁגוּר בְּפִיהֶם, אַף בָּעֵת שֶׁהֵם מְבָרְכִים אֵינָם מִתְכַּוְּנִים לְבָרְכֵנִי. לָכֵן עַל כֵּן חָרָה אַפּוֹ וְנִשְׁבַּע בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל לְאַבֵּד חָכְמַת חֲכָמָיו הַיּוֹדְעִים אוֹתוֹ וּמְבָרְכִים אוֹתוֹ בְּמִנְהָג וְלֹא בְּכַוָּנָה, דִּכְתִיב בַּתְרֵהּ, לָכֵן הִנְנִי יוֹסֵף גוֹ', וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו גוֹ', לְפִיכָךְ הִזְהִירוּ חֲכָמִים עַל הַדָּבָר וְאָמְרוּ, עֲשֵׂה דְבָרִים לְשֵׁם פּוֹעֲלָם וְכוּ', עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ, וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיַּרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לוֹמַר הַבְּרָכוֹת בְּקוֹל רָם, כִּי הַקּוֹל מְעוֹרֵר אֶת הַכַּוָּנָה (של"ה).

 

שהוא עיקר הברכה – עיקר הברכה אינה הסיום, שבו מפורט על מה הוא מברך את ה', אלא המילים 'ברוך אתה ה' ', הם העיקר, ושאר הברכה הוא רק הסבר על מה הוא מברך את ה', ולא יתכן לומר ברוך אתה ה' כאשר אינו יודע בעצמו על מה הוא רוצה לברכו.

שום דבר – שאינו קשור לברכה.

במהירות – בלי לחשוב על מה שהוא אומר.

ספר חסידים – ספר שכולל הלכות והנהגות ראוייות ליהודי 'שחפץ באהבת בוראו לעשות כל רצונו' ודברי מוסר, שהתחבר על ידי רבנו יהודה החסיד, מחסידי אשכנז הקדמונים, במאה ה-12, ואין לו שום קשר לתנועת החסידות שקמה 600 שנה מאוחר יותר. הקטע המצוטט מודפס במהדורה הנפוצה של ספר חסידים בסימן מו.

נוטל ידיו – ומברך על נטילת ידים או אשר יצר.

השגורות בפי כל אדם – שכולם רגילים לברכם ומברכים אותם כמעט באופן אוטומטי, כי ברכות נדירות אין חשש שיברכו אותם ללא כוונה.

בשם בוראו – הוא טעות דפוס, וצריך לומר לשם בוראו.

הפליא חסדו עמו – עשה איתו חסד בצורה מופלאה ובלתי נתפסת בהקיפה.

וצוהו על המצוה – כשמברך ברכת המצוות.

הגיון הלב – חשיבה.

חרה אף ה' – ה' כעס.

שלח לנו – מסר חריף.

ואמר – ישעיהו כט יג.

ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה – גם דברים שמבטאים את יראתם ממני, הם עושים כאילו מדובר בהרגל, ואין הפעולות נובעות מן הלב.

לפנים – חיצוניים.

היודעים אותו ומברכים אותו במנהג – דוקא החכמים צריכים להיענש על כך, שהם מבינים את משמעות הברכות, ואינם טורחים להתכוון.

כתיב בתריה – כתוב אחריו, בפסוק יד.

כו' – לשון הפסוק המלא הוא ' לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'.

לשם פועלם – לשם הקדוש ברוך הוא, שפעל ועשה הכל.

הערות:

-       אף שאמירת ברכות בקול רם מעורר את הכוונה, אך צריך להיזהר שלא לאומרם בקול רם כאשר הדבר מפריע לאנשים שמסביב, וגורם להם שלא ברצונם להפסיק מלימודם, או אפילו משיחת רעים כדי לענות אמן על ברכותיו, ובוודאי שלא יברך בקול בזמן שאנשים בסביבתו הם באמצע לאכול, שעניית אמן שלהם ברגע מוגדר שלא תוכנן על ידם עלולה להיות מסוכנת ממש.

 

סעיף ב

כְּשֶׁהוּא מְבָרֵךְ, יְהֵא פִיו נָקִי מִן הָרֹק, וְגַם שְׁאָר דָּבָר לֹא יְהֵא בְּתוֹךְ פִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר, יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ.

 

הרוק – הכוונה לרוק עבה, כיח, ליחה.

שנאמר – תהילים עא ח.

 

סעיף ג

אָסוּר לְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. וְכָל הַמּוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, דִּכְתִיב, אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, וּכְתִיב, אִם לֹא תִשְׁמוֹר וְגוֹ', לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. וְזֶהוּ מִכְּלַל הַיִּרְאָה שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִי אִם בְּדֶרֶךְ שֶׁבַח וּבְרָכָה בְּמַה שֶּׁהוּא מְחֻיָּב אוֹ בְדֶרֶךְ לִמּוּד, וְיִירָא וְיִזְדַּעַזְעוּ אֵבָרָיו בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אֲבָל לֹא לְהוֹצִיאוֹ חַס וְשָׁלוֹם לְבַטָּלָה. וְלֹא שֵׁם הַמְּיֻחָד בִּלְבָד, אֶלָּא כָּל הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִים לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. וְלֹא לְבַד בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אָסוּר, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּכָל לָשׁוֹן, אָסוּר. וְהַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ אוֹ בְּכִנּוּי (כִּנּוּי הוּא מַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִין בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר, וְהַנּוֹרָא, הַנֶּאֱמָן, הָאַדִּיר וְהֶחָזָק, וְהַאַמִּיץ, הָעִזּוּז, חַנּוּן וְרַחוּם, קַנָּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד), בְּכָל לָשׁוֹן, חַיָּב מַלְקוּת. וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים רֹב הֲמוֹנֵי עָם אֵינָם נִזְהָרִים וְאוֹמְרִים בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, גָּאט זָאל אִיהם שְׁטְרָאפִין וְכַדּוֹמֶה, וְעוֹבְרִים בָּזֶה עַל לָאו שֶׁל תּוֹרָה. וְאִם קִלֵּל בְּלֹא שֵׁם וּבְלֹא כִנּוּי אוֹ שֶׁהָיְתָה הַקְּלָלָה בָאָה מִכְּלַל הַדְּבָרִים, כְּגוֹן שֶׁאָמַר, אַל יְהִי פְּלוֹנִי בָרוּךְ לַה' וְכַדּוֹמֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוּת, אִסּוּרָא מִיהוּ אִכָּא (חוה"מ סִימָן כז). וְכֵן אָסוּר לִכְתֹּב בְּשׁוּם מִכְתָּב שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל לָשׁוֹן. וְרַבִּים טוֹעִים וְכוֹתְבִים שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, אוֹ שֶׁכּוֹתְבִים תֵּבַת אַדְיֶע, וְהוּא לְשׁוֹן צָרְפַת, וּבֵאוּרוֹ, עִם ה', וְהוּא אִסּוּר גָּמוּר, כִּי לְאַחַר זְמָן יִתְגַּלְגֵּל הַמִּכְתָּב בְּאַשְׁפָּה, וְדָבָר זֶה גּוֹרֵם עֲנִיּוּת בְּיִשְֹרָאֵל מַה שֶּׁשֵּׁם שָׁמַיִם מָצוּי[3], וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּבִזָּיוֹן חַס וְשָׁלוֹם, וּצְרִיכִים הִתְחַכְּמוּת וְהִתְאַמְּצוּת לְבַטֵּל זֹאת (אורים שָׁם). כְּשֶׁבָּא לוֹ רֹק בְּתוֹךְ פִּיו, יָרוֹק תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר אֶת הַשֵּׁם, וְלֹא שֶׁיֹּאמַר אֶת הַשֵּׁם וְאַחַר כָּךְ יָרוֹק. וְכֵן כְּשֶׁמְּנַשֵּׁק אֶת הַסֵּפֶר, יָרוֹק תְּחִלָּה וְלֹא אַחַר כָּךְ. כְּשֶׁרוֹצֶה לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם, יֹאמַר תֵּבַת הַשֵּׁם, וְלֹא כְמוֹ שֶׁטּוֹעִים הֶהָמוֹן וְאוֹמְרִים אֲדוֹשֵׁם, כִּי אֵין זֶה דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה[4].

 

להוציא – מפיו.

לבטלה – ללא שום צורך.

דכתיב – דברים ו יג, י כ.

וכתיב – בתוכחת ספר דברים (כח נח), כאחד הנימוקים לאירועים הקשים העתידים לפקוד את עם ישראל.

במה שהוא מחוייב – מתייחס לברכה, אבל בדברי שבח ללא ברכה מותר להזכיר את שם ה' גם כאשר אינו מחוייב.

יזדעזעו אבריו – ירעד מפחד.

אבל לא... – היראה מחייבת בעצם רעד ופחד גם כשמזכיר את השם לצורך, אבל גם אם אין האדם בדרגה הזאת, לכל הפחות לא יזלזל בשם ה' להזכירו שלא לצורך.

שם המיוחד – שם הויה, שאנחנו מבטאים בלשון אדנות.

כל השמות המיוחדים – אל, אלה, אלהים, וכל נטיותיהם, שדי, צבאות, אהיה אשר אהיה, יה. אבל מותר לומר כינויים שאינם מיוחדים כמו הגדול, הגבור, הנורא, האדיר, והחזק, והאמיץ, העזוז, חנון, ורחום, ארך אפים, ורב חסד.

בכל לשון – כל מילה שמיוחדת לה' אסור לאומרה לבטלה, אפילו בשפה זרה.

בכינוי – אפילו כינויים שאין איסור להזכירם לבטלה.

חייב מלקות – כדין עובר על איסור שמפורש בתורה, שנאמר (ויקרא יט יד) 'לא תקלל חרש', והכוונה שאפילו חרש שאינו שומע את הקללה אסור לקלל, ובוודאי שאסור לקלל אדם מישראל.

לשון אשכנז – אידיש, שהיו רואים אותו כניב של גרמנית.

גאט זאל איהם שטראפין – שהאל יעניש אותו!

קלל בלא שם – שאיחל לשני איחול רע.

באה מכלל הדברים – ניתן להבין מתוך מה שהוא אומר את הקללה שאותה אינו רוצה לומר.

איסורא מיהו איכא – איסור יש על כל פנים.

שמו יתברך – את אחד משמותיו, אפילו בשפה אחרת, ואפילו אם הדבר נחוץ לצורך התוכן.

אדיע – מילת פרידה בצרפתית.

יתגלגל המכתב באשפה – ונמצא שם ה' בא לידי בזיון.

מצוי – שמזכירים אותו לבטלה.

צריכים התחכמות והתאמצות לבטל זאת – מוטל על חכמי הדור החובה למצוא את הדרך לגרום לאנשים להפסיק לכתוב במכתבים שמות שאסור להם לבוא לידי בזיון, וכבר תיקנו יום חג בתקופת בית שני כאשר הצליחו החכמים לבטל את המנהג הזה בדורם, כי גם אז המנהג היה מושרש והיה קשה מאד לבטלו.

בא לו רוק – ליחה, והוא צריך לירוק, והוא באמצע התפילה.

לא שיאמר את השם ואחר כך ירוק – כי זה נחשב בזיון, כאשר מזכירים דבר ויורקים אחריו.

רוצה להזכיר את השם – כאשר בשפת הדיבור הוא רוצה להזכיר את הקב"ה, בלי לעבור על איסור אזכרת השם לבטלה.

תיבת השם – המילה 'השם' אינה לא שם ולא כינוי, אלא תואר לשם שלא רוצים לומר, וכך נהגו כבר בזמן המשנה, וכמו שאומרים בסדר העבודה ביום הכיפורים, כאשר מצטטים את דברי הכהן הגדול 'אנא השם כפר נא...'. ואם ישתמש במילה זאת אינו עובר שום איסור, ולכן אומרים 'השם יעזור', 'ברוך השם'.

אדושם – או אמוני, או כל שיבוש אחר של אחד השמות הקדושים.

הערות:

-       הסכמת הפוסקים היא שמותר לומר מילים בלועזית שמשמעותם שונה, גם אם במקור המילה בנויה על כינוי של הקב"ה, כמו מילת אדיע בצרפתית, שמשמשת היום כמילת פרידה בלבד, ואף אחד אינו אומר אותה במשמעות המקורית.

תוספת פסקי ספרד:

[1] כתב האור לציון (ב, ו, טז) מותר לברך ולומר דברי קדושה בתוך מקוה בין צונן ובין חם, רק שגופו יהיה במים, ואם המים צלולים, יעכרם ברגליו או יחבק גופו בזרועותיו, ויזהר שלא לומר דברי קדושה כנגד בני אדם ערומים, אלא יהפוך פניו לצד אחר ויברך.

[2] כשיזכיר שם ה' יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל. וכשמזכיר הוי"ה, יכוין היה  הווה ויהיה. וכשיאמר שם אלוקים יכוין תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. (ילקוט יוסף ה, א, ב). כמו כן צריך לומר את הברכות מילה במילה כמונה מעות, כדי שלא ידלג על שום אות. (הלכה ברורה ה, ב).

[3]מותר לכתוב ב"ה(ברוך ה') בראש המכתבים ואגרות שלומים. וכן נהגו שלומי אמוני ישראל, וטוב ונכון לעשות כן. (יחוה דעת ג, עח).

[4] כשלומד תלמוד מדרש וזוהר, אומר את שם ה' גם אם זה לא פסוק שלם, אך כשאומר ציטוט ברכות שבש"ס לא יאמר את שם ה' אלא השם, אלוקינו וכדו'. (יחוה דעת ג, יג).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה