לימוד יומי ל תשרי

סעיף ט

בַּיִת שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בּוֹ בַּצִּבּוּר וְנִמְצְאָה שָׁם צוֹאָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲחוֹרֵי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וּרְחוֹקָה מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלָה הָרֵיחַ, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הוּא לִשְׁתּוֹק וּלְהַמְתִּין עַד שֶׁיּוֹצִיאוּהָ אוֹ יְכַסוּהָ, מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תְהֵא לְאֶחָד מִן הַצִּבּוּר תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלָה הָרֵיחַ, וְאָסוּר לוֹ לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר (ע"ט).

 

ואסור לו לשמוע ולכוון למה שאומר השליח ציבור – שהרי הש"צ צריך להוציאו ידי חובתו.

הערות:

-       בזמננו שכמעט כל היחידים מתפללים לעצמם ואינם יוצאים ידי חובתם משליח ציבור, לא שייכת הלכה זו אלא בחזרת הש"ץ, אבל לא בשאר התפילה. ואם נמצאה הצואה במקום שלא יישארו עשרה אנשים שמותר להם לומר דברים שבקדושה, לא יוכל השליח ציבור לומר גם קדיש, קדושה, ברכו, קריאת התורה, וברכת כהנים.

 

סעיף י

מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וּמָצָא אַחַר כָּךְ שֶׁיֶּשׁ שָׁם צוֹאָה, אִם הַמָּקוֹם הַהוּא הָיָה רָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ שֶׁמָּא יֶשׁ שָׁם צוֹאָה וְהוּא פָשַׁע וְלֹא בָדַק, כֵּיוָן שֶׁתְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה הִיא בִמְקוֹם קָרְבָּן, הֲוָה לֵהּ זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה[1]. וְכֵן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁהִיא מִדְּאוֹרָיְתָא וְאֵין בָּהּ חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה, חוֹזֵר וְקוֹרֵא, אֲבָל בְּלֹא הַבְּרָכוֹת. וְכֵן שְׁאָר בְּרָכוֹת שֶׁאָמַר שָׁם, וַאֲפִלּוּ בִרְכַּת הַמָּזוֹן, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. וְאִם אֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בְּצוֹאָה, שֶׁאָז לֹא פָשַׁע, אֲפִלּוּ בִתְפִלָּה יוֹצֵא בְדִיעֲבַד. וְאִם נִמְצְאוּ מֵי רַגְלַיִם, אֲפִלּוּ הַמָּקוֹם רָאוּי לְהִסְתַּפֵּק יוֹצֵא בְדִיעֲבַד גַּם בִּתְפִלָּה (סִימָּן ע"ו קפ"ה ובנ"א).

 

שם – בתוך ארבע אמות, או לפניו כמלוא עיניו.

היה ראוי להסתפק בו – כמבואר בסעיף ד.

פשע – התרשל.

במקום קרבן – כל התפילות נתקנו כנגד הקרבנות.

הוה ליה – נחשב הדבר.

זבח רשעים תועבה – משלי כא כז. רשע שחוטא בעצם הקרבת הקרבן, קרבנו מתועב ואינו מתקבל.

שהיא מדאורייתא – אף שאינה נחשבת כקרבן, בכל זאת כיון שחיוב קריאתה מן התורה [שנאמר (דברים ו ז) ודברת בם... בשכבך ובקומך], חוששים שמא לא יצא ידי חובתו אם קרא במקום שאסור לקרות.

ואין בה חשש ברכה לבטלה – שגם אם אינו חייב לחזור ולקרות מותר לו לחזור ולקרות, שאינם אלא פסוקים בתורה.

בלא הברכות – אף שגם את הברכות בירך במקום צואה, אינו חוזר לברך מחשש שמא יצא ידי חובתו וברכותיו תהיינה לבטלה.

אפילו ברכת המזון – שבניגוד לשאר הברכות שאינם אלא מדרבנן, ברכת המזון היא חובה מן התורה, שנאמר (דברים ח י) ואכלת ושבעת וברכת את ה', בכל זאת אינו חוזר ומברך, מחשש ברכה לבטלה.

שאז לא פשע – כמבואר בסעיף ד שאם לא אמור להיות צואה במקום אינו צריך לבדוק לפני שמתפלל.

יוצא בדיעבד – כיון שמן הדין אינו צריך לבדוק גם לכתחילה, כמו שביארתי בסעיף ד.

 

סעיף יא

יָצָא מִמֶּנּוּ רֵיחַ מִלְּמַטָּה, אָסוּר בְּדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ. וְאִם יָצָא מֵחֲבֵרוֹ, גַּם כֵּן צָרִיךְ לְהַמְתִּין. רַק אִם הוּא עוֹסֵק בְּלִמּוּד תּוֹרָה. אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין בִּשְׁבִיל רֵיחַ שֶׁיָּצָא מֵחֲבֵרוֹ[2] (ע"ו).

 

שיכלה הריח – עד שיתנדף הריח שנודף מן הרוח שיצא ממנו.

להמתין – כדי לקרוא קריאת שמע או להתפלל.

שיצא מחברו – אבל אם יצא ממנו אסור ללמוד תורה עד שיכלה הריח.

 

סעיף יב

בֵּית הַכִּסֵּא, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְחִיצוֹת וְאֵין בּוֹ צוֹאָה, צְרִיכִים לְהַרְחִיק מִמֶּנּוּ. וְלָכֵן סַפְסָל הֶעָשׂוּי עִם נֶקֶב שֶׁמַּעֲמִידִים תַּחְתָּיו גְּרָף לִפָּנוֹת עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת הַגְּרָף וְכִסּוּ אֶת הַנֶּקֶב בְּדַף, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לַסַּפְסָל הַזֶּה דִין בֵּית הַכִּסֵּא, וּצְרִיכִים לְהוֹצִיאוֹ מִן הַבַּיִת אוֹ לְכַסּוֹתוֹ כֻּלּוֹ[3]. אַךְ אִם הוּא כִּסֵּא הַמְּיֻחָד לִישִׁיבָה וּמְכֻסֶּה בְּכַר לֵישֵׁב עָלָיו וְרַק לְעֵת הַצֹּרֶךְ מְסִירִים אֶת הַכַּר וְנִפְנִים שָׁם וְשׁוּב מַחֲזִירִים עָלָיו אֶת הַכַּר, בָּזֶה יֵשׁ לְהָקֵל.

 

בית הכסא – בתי כיסאות שלהם היו עשויים כמושב אסלה [או אבנים שהיו מונחות עם רווח ביניהם, שמתחתיו היה בור שבו היה מתאסף הצואה. ומדי פעם היו מרוקנים את הצואה והיא היתה משמשת כזבל לגינות.

להרחיק – ארבע אמות ממקום שכלה הריח, ולפניו כמלא עיניו, כדין צואה בסעיף ח.

ממנו – מקירותיו. שכל המבנה נחשב כצואה.

גרף – כלי קיבול לצואה.

כיסו את הנקב בדף – כדי שלא ייראה בית הכסא.

לספסל – אבל לא לבית כולו שהוא נמצא בו.

לעת הצורך – כאשר היושב על הכסא צריך לעשות את צרכיו.

נפנים שם – מביאים גרף ומניחים מתחת ומורידים את הכר.

יש להקל – שאין שימוש לצורך בית הכסא השימוש העיקרי של הספסל, אלא שימוש צדדי.

הערות:

-       חדרי השירותים שלנו, אין קירותיהם נקראים בית הכסא, אלא מקום המושב בלבד [גם בזה נחלקו הפוסקים], ולכן מותר לומר דברים שבקדושה ליד קיר או דלת של שירותים.

-       לפי המבואר בסעיף זה, סיר לעשיית צרכים של ילדים, וכן מושב אסלה נייד המיועד לקטנים, דינו כדין בית הכסא, ואפילו אם הוא נקי לגמרי צריך לכסותו או להוציאו מן החדר, ויש מקום לומר שכך הדין גם אם הוא עשוי מחומרים שאינם בולעים, אף שבגרף של רעי מבואר בסעיף יג שאין צריך במקרה כזה להרחיק.

 

סעיף יג

גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם[4], אִם הֵם שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל עֵץ, דִּינָם כְּבֵית הַכִּסֵּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם נְקִיִּים וְאֵין לָהֶם רֵיחַ רָע, וַאֲפִלוּ נָתַן לְתוֹכָם מַיִם אוֹ שֶׁכְּפָאָם עַל פִּיהֶם, לָא מַהֲנֵי. וַאֲפִלּוּ נְתָנָם תַּחַת הַמִּטָּה, לָא מַהֲנֵי (דְּמִטּוֹת שֶׁלָּנוּ אֵינָן חוֹצְצוֹת), אֶלָּא צָרִיךְ לְהוֹצִיאָם מִן הַבַּיִת אוֹ לְכַסּוֹתָם. וְאִם הֵם שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ זְכוּכִית, אִם הֵם רְחוּצִים יָפֶה וְאֵין בָּהֶם רֵיחַ רָע, אֵין צְרִיכִים לְהַרְחִיק מֵהֶם. פִּי חֲזִיר, כֵּיוָן שֶׁדַּרְכּוֹ לְנַקֵּר בַּצּוֹאָה, דִּינוֹ כִּגְרָף שֶׁל רְעִי. וַאֲפִלּוּ עוֹלֶה מִן הַנָּהָר, אֵין הָרְחִיצָה מוֹעֶלֶת לוֹ (ע"ו פ"ז).

 

גרף של רעי – כלי שמיועד להכיל צואה.

עביט של מי רגלים – כלי שמיועד להכיל שתן.

של חרס או של עץ – חומרים שבולעים הרבה, ולא ניתן על ידי שטיפה להגיע לנקיון מוחלט.

כבית הכסא – וצריך לכסותם, או להרחיק מלפניו כמלא עיניו ומאחריו ארבע אמות.

נקיים – מצואה ושתן ממש.

אין להם ריח רע – ברמה שגורם לאנשים להתרחק.

נתן לתוכם מים – שלמדנו בסעיף ב שזה מועיל שלא יצטרכו להתרחק ממי רגלים, אבל עביט של מי רגלים נחשב כצואה, כי המי רגלים בלועים בתוכו ומסריחים שם, והמים אין מועילים אלא לדלל מי רגלים כמות שהם.

לא מהני – אינו מועיל.

מיטות שלנו אינן חוצצות – מיטות שלנו הם מיטות שהמרווח שבין המיטה לבין הרצפה הוא יותר משלושה טפחים [כ22.5 ס"מ]. אבל אם המיטה, או לפחות המסגרת של צידי המיטה נמוכים יותר מזה, יכול להניח את הגרף או את העביט מתחת למיטה.

מתכת או זכוכית – חומרים שאינם בולעים וניתן לנקותם נקיון מושלם. וכן פלסטיק, וכן קרמיקה שאינה סדוקה.

 

סעיף יד

בְּבֵית הַמֶּרְחָץ גַּם כֵּן אָסוּר לְדַבֵּר אוֹ לְהַרְהֵר בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וְאָסוּר לְהַזְכִּיר שֵׁמוֹת הַמְּיֻחָדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל (כְּגוֹן, גָּאט בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת) בְּבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ בִמְבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפִים. וְכֵן אָסוּר לִתֵּן שָׁם שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ, כִּי שָׁלוֹם הוּא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם. וְאָדָם שֶׁשְּׁמוֹ שָׁלוֹם, יֵשׁ אוֹסְרִים לִקְרוֹתוֹ שָׁם בִּשְׁמוֹ, וְיֵשׁ מַתִּירִים כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן עַל עִנְיַן הַשָּׁלוֹם אֶלָּא לְהַזְכָּרַת שְׁמוֹ שֶל אוֹתוֹ אָדָם. וְכֵן נוֹהֲגִים לְהָקֵל[5]. וִירֵא שָׁמַיִם, יֶשׁ לוֹ לְהַחְמִיר (פ"ד פ"ה).

 

בית המרחץ – בתי מרחץ בזמנם היו מקומות שהיו בהם מים חמים, והיו מגיעים לשם להתרחץ, ומורידים זוהמה של שבוע או חודש, מה שגרם לכך שבית המרחץ היה מקום מזוהם עם ריח רע, וזאת הסיבה שאסור להרהר שם בדברים שבקדושה, גם כאשר אין שם אנשים שמתרחצים.

ואסור להזכיר... – כל זה אסור גם בבית הכסא ובשאר מקומות שאינם נקיים.

לשון אשכנז – אידיש, שראו אותו כניב יהודי של גרמנית.

ליתן שם שלום – לברך אותו במילה 'שלום'.

שמו של הקדוש ברוך הוא – על שהוא עושה השלום בכל העולם, או על שהוא מושלם מכל בחינה אפשרית.

שנאמר – שופטים ו כד.

שאינו מכוון על עניין השלום – בניגוד לנתינת שלום לחברו, שבו הוא מברך אותו שה' שהשלום שלו יתן לו שלום.

 

סעיף טו 

אָסוּר לְדַבֵּר דִּבְרֵי תוֹרָה וּקְדֻשָּׁה נֶגֶד עֶרְוָה, בֵּין שֶלוֹ בין שֶׁל אַחֵר. וַאֲפִלוּ שֶׁל קָטָן וּקְטַנָּה[6] (רַק לְצֹרֶךְ מִצְוַת מִילָה, מֻתָּר לְבָרֵךְ נֶגֶד עֶרְוַת הַתִּינוֹק). וַאֲפִלּוּ אִם עוֹצֵם עֵינָיו שֶׁלֹּא לִרְאוֹת אֶת הָעֶרְוָה, לָא מַהֲנֵי[7], כֵּיוָן שֶׁהִיא נֶגְדּוֹ, אֶלָּא יַטֶּה פָנָיו וְגוּפוֹ מִכְּנֶגְדָּהּ.

 

נגד – מול, כאשר הערוה לפניו.

ערוה – אברי המין.

לצורך מצות מילה – כדי שיוכל למול מיד לאחר הברכה בלי הפסק, כיון שעוסק במצוות מילה שהיא דבר קדוש, אינו עובר על 'והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר. ומכל מקום אם עושה מילה לאדם גדול, צריך לכסות ערוותו.

לא מהני – אינו מועיל.

 

סעיף טז

גּוּף הָאִשָּׁה, כָּל מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּהּ לְהִתְכַּסּוֹת, אִם נִתְגַלָּה שָׁם שִׁעוּר טֶפַח, וְכֵן שְׂעָרוֹת שֶׁל אִשָּׁה נְשׂוּאָה אֲשֶׁר דַּרְכָּהּ לְכַסּוֹתָן, אִם נִתְגַלָּה קְצָת מֵהֶן, חָשׁוּב כְּמוֹ עֶרְוָה לְגַבֵּי אִישׁ[8]. וְאֵין חִלּוּק בֵּין שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת. אֲבָל לְגַבֵּי אִשָּׁה, לָא חָשִׁיבֵי כְּמוֹ עֶרְוָה. קוֹל זֶמֶר שֶׁל אִשָּׁה, חָשׁוּב גַּם כֵּן כְּמוֹ עֶרְוָה. וּמִכָּל מָקוֹם בִּשְׁעַת הַדְּחָק שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ נָשִׁים מְזַמְּרוֹת וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת, לֹא יִתְבַּטֵּל מִשּׁוּם זֶה מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וְתוֹרָה, אֶלָּא יִתְאַמֵּץ לְכַוֵּן כָּל לְבָבוֹ לְהַקְּדֻשָּׁה שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהּ, וְלֹא יִתֵּן לֵב עֲלֵיהֶן (ע"ה).

 

שדרכה להתכסות – לפי מנהג המקום, ובתנאי ששומרים על גדרי צניעות בסיסיים, אבל נשים המגלות זרועותיהן מעל למרפק, או ירכותיהן, או שהולכו עם מחשוף, או שמנהג המקום שגם נשואות מגלות שערותיהן, כל אלו נחשבות ערוה בכל מקום, ואין זה תלוי במנהג המקומות.

שיעור טפח – כ7.5 ס"מ.

אשר דרכה לכסותן – דרך נשים נשואות לכסות שערותיהן, ודרך הפנויות לגלות שערותיהן.

קצת מהן – מהשערות שרגילות הנשים לכסות באותו מקום.

חשוב כמו ערוה לגבי איש – כי חשיפת מקומות אלו אצל אשה גורמות לאיש הרהורים, ולכן אסרו חכמים לומר דברים שבקדושה מולם.

אשתו – גם אצל אשתו חשיפת מקומות שרגילים להיות מכוסים גורמות הרהורים.

לגבי אשה – שאין מראות אלו גורמות לה הרהורים.

לא חשיבי כמו ערוה – אינם נחשבים כערוה, ומותר לאשה לברך ולומר דברים שבקדושה אפילו כשהיא ערומה, ומול נשים ערומות אחרות ובלבד שתכסנה את ערוותן.

אי אפשר לו למחות – מדובר בנשים שאין לו השפעה עליהן.

לא יתן לב עליהן – ישתדל להתעלם משירתן.

הערות:

-       דינים אלו נאמרו דוקא בבנות שגדולות מספיק בשביל לעורר הרהורים, ולא בקטנות ממש, ואין זה דומה לגילוי ערוה שאסור אפילו בקטנים וקטנות ממש, כמבואר בסעיף טו.

תוספת פסקי ספרד:

[1] ודוקא אם מצא את הצואה בתוך ד' אמותיו. אבל אם מצאה חוץ לד' אמותיו במקום שיכל לראותה וכשהתפלל לא ראה אותה, אינו חוזר וקורא. (הלכה ברורה עו,יז).

[2] ומי שמחמת חולי לא מריח, אין צריך להמתין בריח רע שאין לו עיקר. (הלכה ברורה עט, יט).

[3] בית הכסא (שירותים) של זמנינו, רוב הפוסקים סוברים שדינו כשאר בית הכסא, כיון שהצואה נשארת שם עד שמוריד את המים. ולכן אין להרהר שם בדברי תורה. (הלכה ברורה פג, ט).

[4] כתב האור לציון (ב, ו, יד). "תינוק עם חיתול אין צריך לבדוק אם הוא מלוכלך. ואם יודע שהחיתול מלוכלך צריך לבדוק אם יוצא ממנו ריח רע. אם יוצא, צריך להרחיק ד' אמות. ואם לא יוצא ריח רע, יכול ללמוד סמוך לתינוק".

[5] הנמצא בחדר פנימי של בית מרחץ, אינו רשאי לומר שם שלום לחבירו. ואם שמו של חבירו הוא שלום, מותר לקרוא לו בשמו. וכן מותר לקרוא לו אם שמו עזריה וכדו'. (הליכות עולם א, מג).

מותר לדבר דברי חול בלשון הקודש בבית המרחץ. וממידת חסידות להזהר בזה. וכן מותר להכניס לשם עיתון שאין בו דברי תורה או ספר חול. (הלכה ברורה פה, ה).

[6] כתב האור לציון (ב, ו, יב) יש אומרים שקטנה שאסור לקרוא כנגד ערותה, היא מגיל שלש ויש אומרים מגיל שש, והמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך, ואין הבדל בזה בין בתו לבת אחרת.

אשה נשואה שרגילה ללכת עם שיער גלוי, מותר לקרוא קריאת שמע כנגדה. (הליכות עולם א, קכג).

[7] בהליכות עולם (א, קטז-קיח) כתב, שמותר לקרוא קריאת שמע על ידי עצימת עינים מול שער או טפח באשה (ולא כנגד ערוה ממש). ולכן אם נמצא באוטובוס וכדומה, ויש שיער אשה כנגדו וכדו' ,יכול ללמוד כשעוצם עיניו. כמו כן מסדר קידושין יכול לברך בעצימת עיניים.

[8] ואין חילוק בין רואה את הערוה במסך, או בתמונה, או דרך מראה (יביע אומר א, ז). ובכל אלה יחזור ויקרא קריאת שמע אם קרא כנגדם, ואם התפלל תפילת י"ח וראה ערוה דרך הדברים הנזכרים, יחזור ויתפלל בתנאי של נדבה. (פי'-תנאי שאם אינו צריך לחזור ולהתפלל, תעלה תפלתו בתורת נדבה)(הלכה ברורה עה, יט, כ).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה