לימוד יומי ב חשוון

סעיף ד

צְרִיכִים לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ חַס וְשָׁלוֹם בְּרָכָה לְבַטָּלָה, אוֹ לִגְרֹם לְעַצְמוֹ לְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה[1]. וְאִם נִכְשַׁל וּבֵרַךְ בְּרָכָה לְבַטָּלָה, וְכֵן בְּעִנְיַן אַחֵר אִם נִכְשַׁל וְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, יֹאמַר אַחֲרֶיהָ, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וְאִם מִיָּד לְאַחַר שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם נִזְכַּר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, יְסַיֵּם, לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ, שֶׁזֶּהוּ פָּסוּק שָׁלֵם, וַהֲוֵי כְּמוֹ לִמּוּד וְלֹא לְבַטָּלָה. וְאִם הִתְחִיל גַּם תֵּבַת אֱלֹהֵינוּ וְנִזְכַּר מִיָּד לְאַחַר שֶׁאָמַר אֱלֹהֵי וְלֹא גָמַר לוֹמַר נוּ, יְסַיֵּם וְיֹאמַר, יִשְֹרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם (שֶׁזֶּהוּ גַם כֵּן לְשׁוֹן הַפָּסוּק בְּדִבְרֵי הַיָּמִים א כט). וּמִכָּל מָקוֹם יֹאמַר גַּם בָּזֶה, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (צל"ח ברכות דף לח).

 

ברכה לבטלה – ברכה שאין בה צורך, ואינו חייב בה.

ברכה שאינה צריכה – ברכה שהיה ניתן למנוע, גם אם עכשיו היא נצרכת. כגון שבירך על מאכל, והפסיק בדיבור לפני שטעם, ועכשיו באמת צריך לברך פעם נוספת כמבואר בסימן נ סעיף ה, והאיסור הוא מה שגרם למצב זה על ידי שלא נזהר שלא לדבר.

ברכה לבטלה – וכן אם גרם ברכה שאינה צריכה, אומר על הראשונה שלא הועילה לו.

בעניין אחר – לא בברכות.

אחריה – אחרי הברכה שלא היה צריך לברך, או אחרי הזכרת השם.

לאחר שהזכיר את השם – בברכה, שאמר 'ברוך אתה ה' ', ונזכר.

שזהו פסוק שלם – תהלים קיט יב.

כמו – כי באמת בשעה שהזכיר את השם לא התכוון לסיים למדני חוקיך, אבל לכל הפחות נראה כאילו היה לומד ולא מברך, ובזה יהיה פחות בזיון להשם.

א כט – פסוק י.

יאמר גם בזה – כי אין זה פסוק שלם אלא מחציתו של פסוק.

הערות:

-       גם אם הזכיר את השם סתם, יסיים בלשון הפסוק, ויבחר בפסוק המתאר את גדולת ה', כמו 'ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ' (תהלים ח י), או 'ה' שמך לעולם ה' זכרך לדר ודר' (תהלים קלה יג).

 

 

סעיף ה

בֵּרַךְ עַל הַמַּיִם וְשָׁמַע שֶׁיֵּשׁ מֵת בַּשְּׁכוּנָה וְהַמִּנְהָג הוּא לִשְׁפֹּךְ הַמַּיִם שֶׁבִּשְׁכוּנַת הַמֵת (כְּדִלְקַמָּן סִימָן קצד) מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ יִשְׁתֶּה מְעַט שֶׁלֹּא תְהֵא בִרְכָתוֹ לְבַטָּלָה. וְאַל יִדְאַג מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, כִּי שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קט ס"ט). וּלְאַחַר שֶׁשָּׁתָה מְעַט, יִשְׁפֹּךְ הַשְּׁאָר (ר"ו).

 

סימן קצד – סעיף ט.

מפני הסכנה – שמלאך המוות מקנח סכינו בתוך המים שבשכונה.

מעט – אין צריך שיעור, כי גם כמה טיפות מים חייבים בברכה ראשונה כמבואר בסימן נ סעיף א, ובתנאי שנהנה מהם.

שומר מצוה לא ידע דבר רע – פסוק הוא בקהלת (ח ה).

עיין לקמן – שגם מי ששאב מים לצורך לישת המצות אין צריך לשפוך אותם, מאותה סיבה.

 

סעיף ו

כָּל הַבְּרָכוֹת (חוּץ מִבִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁיְּבֹאַר אי"ה בְּסִימָן מד סָעִיף יא) אִם נִסְתַּפֵּק בָּהֶן אִם אֲמָרָן אוֹ לֹא אֲמָרָן אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ[2] (סִימָן רט).

 

אינו חוזר ומברך – כי יותר חמור לברך ברכה לבטלה, מלאכול או לקיים מצוה בלי ברכה. אבל צריך להיזהר מאד שלא יקרה לו דבר כזה.

 

סעיף ז

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם מֵאָה בְרָכוֹת לְפָחוֹת. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ תִּקֵּן זֹאת. רֶמֶז לַדָּבָר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל. עָל בְּגִימַטְרִיָּא ק'. וְסֶמֶךְ מִן הַתּוֹרָה, וְעַתָּה יִשְֹרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' וְגוֹ', אַל תִּקְרֵי מָה אֶלָּא מֵאָה, הֵן מֵאָה בְרָכוֹת שֶׁהֵן לְיִרְאָה אֶת ה' וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ וּלְזָכְרוֹ תָמִיד עַל יְדֵי הַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִים. הַקְּלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה הֵן צ"ח, וּכְתִיב, גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה, הֲרֵי ק'. וְק' בְּרָכוֹת שֶׁאָנוּ מְבָרְכִים בְּכָל יוֹם מְגִנּוֹת עָלֵינוּ לְהִנָּצֵל מֵהֶן. וּבְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְכֵן בְּתַעֲנִית שֶׁחָסֵר מִן מֵאָה בְרָכוֹת, מַשְׁלִימִים בְּמַה שֶּׁמְּכַוְּנִים לְבִרְכוֹת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בַחֲזָרַת הַתְּפִלּוֹת וּבִרְכוֹת הַקּוֹרְאִים בַּתּוֹרָה וְהַמַּפְטִירִים וְעוֹנִים אַחֲרֵיהֶם אָמֵן, וְגַם בְּבִרְכוֹת הַנֶּהֱנִים[3] (סִימָן מו).

 

מאה ברכות – שצריך לברכם, וצריך לחפש הזדמויות לברך ברכות נצרכות, כמו שכתב הרמב"ם 'לעולם יזהר אדם מברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות'.

דוד המלך– כי בימיו היו מתים כל יום מאה אנשים, וחקר והבין ברוח הקדש, שסיבת המגפה היא על שאין עם ישראל מברך את ה' מספיק.

תיקן זאת – הוא וחכמי דורו, תיקנו את כל הברכות שאדם מברך בכל יום, כך שלא יהיה אף אחד שלא יברך מאה ברכות בכל יום. וחשבון מאה ברכות כך הוא: נטילת ידים, אשר יצר, אלהי נשמה, שתי ברכות התורה, חמש עשרה ברכות מאשר נתן לשכוי עד גומל חסדים טובים לעמו ישראל, ברוך שאמר וישתבח, ברכות קריאת שמע בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, שלוש תפילות שמונה עשרה שכל אחת מהם תשע עשרה ברכות, ציצית, תפילין, המפיל, הרי כתשעים ברכות [קצת תלוי במנהגים, כמה ברכות מברך על התפילין, והאם מקדש את שמך ברבים היא ברכה]. ונוסף לזה ברכות של אכילה [סעודה של לחם יש בה נטילת ידים, המוציא, ארבע ברכות של ברכת המזון, ובעקרון גם בורא פרי הגפן וברכה אחרונה (עיין סימן מה סעיף א). סעודה שאינה של לחם יש לה בדרך כלל כמה ברכות ראשונות, וברכה אחרונה אחת או שתים], וברכת אשר יצר בכל עת שעושה צרכיו.

נאום הגבר הוקם על – שמואל ב כג א.

סמך – רמז.

מן התורה – דברים י יב.

אל תקרי מה אלא מאה – כאילו היה כתוב 'ועתה ישראל, מאה [ברכות ליום] – ה' אלהיך שואל מעמך'.

ליראה את ה' ולאהבה אותו – ציטוט הוא מתוך המשך הפסוק, 'כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך', שעל פי הפשט אלו הן הדברים שה' שואל מעמנו, ולפי הרמז – מאה הברכות מטרתן להגיע לדברים הללו.

הקללות שבמשנה תורה – ספר דברים מכונה 'משנה תורה', ובפרק כח פסוקים טו-סח יש רשימה ארוכה של קללות שעם ישראל יסבלו מהם אם לא ישמעו בקול ה'.

גם כל חלי וכל מכה – אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך (דברים כח סא), כלומר, יש עוד שתי קללות נוספות שאינם מפורטות שגם מהם יסבלו.

מגינות עלינו להנצל מהן – שהם מקרבים את האדם לה', וגורמים לו לאהוב אותו ולעשות את רצונו.

שבת ויום טוב – יש פחות ברכות, כי תפילת העמידה כוללת רק שבע ברכות ולא תשע עשרה, ואף שיש ארבע תפילות במקום שלוש, מסתכם מניין הברכות ב28 במקום 57, וגם אין מברכים על התפילין בשבת ויום טוב. ואף שאוכל בשבת שלוש סעודות, ויש גם שתי ברכות בקידוש בערב ואחת בבוקר, אין די בכך להשלים למאה.

בתענית – שאין אוכלים סעודות.

במה שמכוונים... – לכתחילה נכון להשלים מאה ברכות בעצמו, על ידי שיברך ברכות הנהנין ויאכל פירות או עוגות. ואם אין לו או קשה לו, ישלים בברכות התורה וההפטרה [שהם 16 ברכות התורה בבוקר, ו6 במנחה, ו5 ברכות של הפטרה], ורק אם אינו מצליח להשלים באופן זה יכוון לברכות השליח ציבור בחזרת התפילה.

ברכות הנהנים – ברכות על מאכלים, שתיה, וריח.

 

סעיף ח

כָּל בְּרָכָה שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ מֵחֲבֵרוֹ, כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ אָמְרוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה ה', הוּא אוֹמֵר, בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ[4]. וּכְשֶׁגּוֹמֵר אֶת הַבְּרָכָה, צָרִיךְ לוֹמַר אָמֵן. וּפֵרוּשׁ אָמֵן הוּא אֶמֶת. וִיכַוֵּן בְּלִבּוֹ, אֱמֶת הִיא הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ הַמְבָרֵךְ וַאֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה. וּבִבְרָכוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן גַּם כֵּן תְּפִלָּה, כְּגוֹן בְּבִרְכוֹת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מִן אַתָּה חוֹנֵן עַד הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן, וּבְבִרְכַּת שִׂים שָׁלוֹם, יְכַוֵּן בַּאֲמִירַת אָמֵן לִשְׁנֵי דְּבָרִים, אֱמֶת הִיא הַבְּרָכָה, וִיהִי רָצוֹן שֶׁיֵּאָמְנוּ הַדְּבָרִים בִּמְהֵרָה. וּבְקַדִּישׁ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא תְפִלָּה עַל הֶעָתִיד, יְכַוֵּן רַק לַבַּקָּשָׁה שֶׁיֵּאָמֵן הַדָּבָר בִּמְהֵרָה.

 

פירוש אמן הוא אמת – מלשון אמונה, שגם העונה מאמין במה שבירך המברך.

ויכוון בלבו – בברכות שהם שבח בלבד.

מן אתה חונן... – שלושת הברכות הראשונות הם שבח בלבד, וברכת מודים הוא הודאה בלבד, ושם הכוונה היא אמת היא הברכה, ואני מאמין שנאה להודות לה'. גם בשבתות וימים טובים הברכות האמצעיות מורכבות משבח ותפילה.

קדיש – אמנם אינו ברכה, אבל גם על קדיש צריך לענות אמן, וכמו כן על ברכת כהנים, וכן בכל פעם שאדם מישראל מתפלל על דבר מה, יש לענות אמן כמבואר בסימן מד סעיף ז.

תפילה על העתיד – שיקרב הזמן שבו שמו של הקב"ה יתגדל ויתקדש, כמו שנאמר (יחזקאל לח כג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים.

 

סעיף ט

אִם הַשּׁוֹמֵעַ הוּא עוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַפְסִיק, לֹא יֹאמַר בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ. וְכֵן אִם הוּא שׁוֹמֵעַ בְּרָכָה שֶׁגַּם הוּא צָרִיךְ לָצֵאת בִּבְרָכָה זֹאת שֶׁתְּהֵא נֶחְשֶׁבֶת לוֹ כְּאִלּוּ אֲמָרָהּ בְּעַצְמוֹ, כְּגוֹן בִּרְכוֹת הַשּׁוֹפָר וּבִרְכוֹת הַמְּגִלָּה, לֹא יֹאמַר, בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ, מִשּׁוּם דְּזֶה הֲוֵי הֶפְסֵק בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה[5] (דָגוּל מֵרְבָבָה סִימָן קכד). וּלְעִנְיַן עֲנִיַּת אָמֵן אִם הוּא עוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַפְסִיק, יְבֹאַר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם לְקַמָּן בִּמְקוֹמוֹ (בְּסִימָן יד וּבְסִימָן טז).

 

עומד במקום שאסור לו להפסיק – הגיע בתפילה למקום שאסור להפסיק בו בדיבור, כמו בין ברוך שאמר לישתבח שמבואר בסימן יד סעיף א שאסור להפסיק בדיבור, או באמצע ברכות קריאת שמע כמו שמתבאר בסימן טז.

שגם הוא צריך לצאת בברכה זאת – שכן הוא הדין בכל הברכות, שהשומע ברכה ורצה לצאת ידי חובתו בשמיעתו, וגם המברך התכוון להוציאו ידי חובתו, די בכך, ואינו חייב לברך כל ברכה בעצמו [=שומע כעונה], ויוצא ידי חובתו אפילו אם לא ענה אמן. אלא שיש הלכות רבות מתי נכון יותר לברך לבד ומתי נכון יותר שאחד יברך עבור כולם, והם יתבארו כל ברכה וברכה במקומה. ולא רק בברכות הדין כן, אלא גם בדברים אחרים שצריך לאומרם, כמו מגילה, הלל, שופר, ועוד.

ברכות השופר – עיין בסימן קכט סעיפים יד ויט.

ברכות המגילה – עיין בסימן קמא סעיפים יא וטז.

עניית אמן – בניגוד לאמירת ברוך הוא וברוך שמו שאינו אלא מנהג, עניית אמן היא הלכה, ולכן יש מקומות שמותר להפסיק בהם כדי לענות אמן, אף שאסור להפסיק שם לדברים אחרים.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] יש מחלוקת ראשונים אם המברך ברכה שאינה צריכה אם עושה איסור דאורייתא או איסור דרבנן. ולדעת הרמב"ם והשולחן ערוך עובר מדאורייתא.

[2] מכל מקום, כדאי שישמע את הברכה מפי אחר, ויכוין לצאת ידי חובה מספק. (הלכה ברורה רט, ה).

[3]חסידים ואנשי מעשה נוהגים לספור בשבת את הברכות שהם מברכים, כדי לא להחסיר ממנין מאה ברכות.

וכיון שחסר בשבת ברכות, מותר להביא בשבת אחר הסעודה מיני פירות להשלים מאה ברכות, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה. (יחוה דעת ו, כו).

ולענין זה יש להחשיב היום משקיעת החמה של ערב שבת עד צאת השבת, וגם סעודה שלישית שנמשכת למוצאי שבת יש להחשיבה במאה ברכות. (הליכות עולם א, נט).

[4] ולכן השליח ציבור או המברך, צריך להזהר לא לחתום במהירות, כדי שהעונים ברוך הוא וברוך שמו יוכלו להספיק לענות אמן ולא יענו אמן יתומה. (מ"ב קכד). ואם רואה שאם יענה ברוך הוא וברוך שמו יפסיד עניית אמן לא יענה ברוך הוא וברוך שמו שעניית אמן היא מן הדין, ועניית ברוך הוא וברוך שמו, הוא רק מנהג. (ילקוט יוסף קכד, ו).

[5] ובדיעבד אם ענה, לא הוי הפסק, ויצא ידי חובה ולא חוזר ומברך. (הלכה ברורה קכד, יז).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה