לימוד יומי כ"ט תשרי

 

סעיף ב

וַאֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי קְדֻשָּׁה בִּמְקוֹם צוֹאָה אוֹ מֵי רַגְלַיִם אוֹ כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַסְרִיחַ, אָסוּר, עַד שֶׁיְּכַסֶּה אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְכִסִּית אֶת צֵאָתֶךָ. אוֹ שֶׁיַּטִּיל לְתוֹךְ מֵי רַגְלַיִם שֶׁל פַּעַם אַחַת רְבִיעִית מַיִם, לָא שְׁנָא שֶׁהָיוּ הֵם בִּכְלִי תְחִלָּה וְנוֹתֵן עֲלֵיהֶם מַיִם, וּבֵין אִם הָיוּ הַמַּיִם בִּכְלִי תְחִלָּה (וְאִם הָיוּ מֵי הָרַגְלַיִם בֶּעָבִיט הַמְּיֻחָד לָהֶם, לָא מַהְנֵי לְהוּ מַיִם כְּדִלְקַמָּן סָעִיף יג). וּלְמֵי רַגְלַיִם שֶׁל שְׁתֵּי פְעָמִים, צְרִיכִים שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת מָיִם. וְכֵן לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ אִם נִבְלְעוּ מֵי הָרַגְלַיִם בַּקַּרְקַע אוֹ בַבֶּגֶד, כֹּל שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲדַיִן קְצָת לַחְלוּחִית מֵהֶם, צָרִיךְ לִשְׁפֹּךְ שָׁם מָיִם.

 

מי רגלים – שתן.

שיכסה אותו – אפילו עם מכסה זכוכית, ובתנאי שאין ריח רע מגיע אליו.

וכסית את צאתך – מה שצריך לעשות בצואה זה לכסות אותה, ואז ייחשב המחנה לקדוש.

רביעית מים – קצת פחות מחצי כוס חד פעמית. כיוון ששתן [לאחר הטלתו] אינו נחשב כצואה מן התורה, הקילו חכמים לדלל אותו בצורה כזאת, ודי בכך.

לא שנא – אין הבדל בין..

היו המים בכלי תחילה – כמו באסלות שלנו, שתמיד יש בהם כמה רביעיות מים, ולכן גם אם לא הורידו את המים מותר לומר דברים שבקדושה מולם, ובתנאי שאין שם צואה [ועיין עוד בנוגע לשירותים שלנו בסעיפים יב-יג].

לעולם – צריך מספר רביעיות כפי מספר הפעמים שהוטל מי רגליים.

קצת לחלוחית – לחות כזאת, שאם הוא נוגע בו עם האצבע, האצבע נרטבת בצורה משמעותית מספיק כדי להעביר לחות למקום אחר. ואם הוא לח פחות מזה, אין צריך להרחיק כלל.

 

סעיף ג

אִם יֵשׁ צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּכֻסָּה בִבְגָדָיו, אָסוּר בְּדִבְרֵי קְדֻשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה, ה' מִי כָמוֹךָ. בָּעֵינָן שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם נְקִיִים. וְיֵשׁ מְקִילִין בָּזֶה, אֲבָל הַנָּכוֹן לְהַחְמִיר. וְאִם יֶשׁ לוֹ אֲפִלּוּ מְעַט צוֹאָה בְּפִי הַטַּבַּעַת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְכֻסָּה, לְכֻלֵּי עָלְמָא לָא מַהְנֵי, מִפְּנֵי שֶׁבִּמְקוֹמָהּ זֻהֲמָתָהּ מְרֻבָּה (מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֳלִי הַטְּחוֹרִים, עַיֵּן מָגֵן אַבְרָהָם סִימָן ע"ו סָעִיף קָטָן ח' שֶׁהֵבִיא תְשׁוּבַת הָרַדְבַּ"ז בָּזֶה וְהִיא בְּחֵלֶק ג' סִימָן שט"ו. וּבְסוֹף דִּבְרֵי הַמָּגֵן אַבְרָהָם שֶׁכָּתַב, וְאֵין לוֹ תַקָּנָה, הוּא טָעוּת סוֹפֵר, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ תַּקָּנָה. עַיֵן יַד אֶפְרָיִם. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קס"ה סָעִיף י).

 

על בשרו – על גופו במקום כלשהו.

שמכוסה – ולמדנו בסעיף ב שהתורה הסתפקה בכיסוי הצואה.

שנאמר – תהלים לה י.

בעינן – אנחנו צריכים.

כולם – כל אברי הגוף.

יש מקילין בזה – יש בזה מחלוקת בגמרא, ורוב הפוסקים הסכימו שהפסוק 'כל עצמותי תאמרנה' מלמד הלכה אחרת, ואין צריך שגוף האדם יהיה נקי מצואה, שנאמר (תהלים קנ ו) 'כל הנשמה תהלל יה', כלומר די בכך שכלי הנשימה, הפה והאף, יהיו נקיים, שהם המהללים, ולא שאר אברי הגוף.

שהיא מכוסה – ומדובר שהיא נמצאת במיקום שניתן לראותה כאשר האדם יושב, כי אם היא נמצאת במקום פנימי יותר אין צריך להתייחס אליה, שלא ניתנה התורה למלאכים.

לכולי עלמא לא מהני – לכל הדעות אינו מועיל.

זוהמתה מרובה – כיון שעדיין לא הספיק הריח להתפזר, הצואה מסריחה ביותר, ואינו מועיל שהיא מכוסה. אך אין זה אלא ביחס לאדם עצמו, אבל אחרים יכולים לומר דברים שבקדושה בנוכחותו, אף שיש לו צואה בפי הטבעת, בתנאי שהיא מכוסה, ואין הריח מגיע אליהם.

חולי הטחורים – שיוצא לו דם מפי הטבעת.

הביא תשובת הרדב"ז – רבי דוד בן זמרא, מגדולי הפוסקים במאה ה-15. ומבואר שם שאם מלבד הדימום יש שם מורסות ומוגלה שמפיצה ריח רע, הרי הוא אסור בכל דבר שבקדושה עד שיחזור בתשובה וירחם עליו ה' וירפאהו, ואם אין שם אלא דם, הדבר תלוי אם מדובר בפצע בתוך המעי, שאז צריך לשטוף את המקום היטב, כיון שבדם מעורבת גם צואה, או שמדובר בפצע חיצוני בפי הטבעת, שאז אין צריך תקנה, כלומר שאין שום בעיה לומר דברים שבקדושה גם בזמן שהפצע מדמם.

בחלק ג – לפנינו היא בחלק א.

סימן קסה סעיף י – שכאשר מחנכים ילדים לברכות ותורה וכל דבר שבקדושה, צריך להקפיד על כך שיהיו נקיים.

הערות:

-       תינוק [שהגיע לגיל שצריך להתרחק מצואתו,  שיתבאר בסעיף ה] עם טיטול מלא, כיון שהצואה מכוסה, אין איסור לומר דברים שבקדושה בנוכחותו אלא אם הריח מגיע אליו. ויש מחמירים שאם הריח יוצא מחוץ לטיטול צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שנגמר הריח. ולכל הדעות אין צורך לבדוק אם התינוק אולי מילא את הטיטול, אלא שאם הוא יודע על כך, צריך לבדוק אם יוצא ריח החוצה.

-       כוונת הקיצור שולחן ערוך בהפנייה לסימן קסה סעיף י, שכל ילד שיש לו משהו צואה בפי הטבעת, אסור ללמדו ולחנכו לדבר שבקדושה, ואם בירך אסור לענות אחריו אמן. אבל למעשה, אם כי אין ללמד ילד לברך כאשר הוא מלוכלך ממש, אבל כל עוד שאינו יודע לקנח את עצמו היטב עד שלא יישאר שום שארית של צואה בפי הטבעת, אין מקפידים עד כדי כך.

 

סעיף ד

צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁבְּכָל מָקוֹם[1] שֶׁיֵּשׁ לְהִסְתַּפֵּק שֶׁמָּא יֵשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ מֵי רַגְלַיִם, לֹא יֹאמַר שָׁם שׁוּם דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה עַד שֶׁיִּבְדֹּק אֶת הַמָּקוֹם[2] (סִימָן ע"ו). וְאֵין לְהִתְפַּלֵּל בַּבַּיִת אִם בַּעֲלִיָּה יֵשׁ מָקוֹם מְטֻנָּף[3]. (פרמ"ג סִימָן קנ"ד משבצות-זהב סָעִיף קָטָן א').

 

מקום שיש להסתפק – בזמננו דין זה שייך בעיקר בשקיות אשפה או מיכלי אשפה שברחובות. ועיין מה שכתבתי בהערה לסעיף הקודם על תינוק.

או מי רגלים – זו חומרא בלבד, אבל מן הדין אם בדק שאין צואה, מותר לומר דברים שבקדושה ואינו חייב לבדוק אם יש שם מי רגלים או לא.

אם בעליה יש מקום מטונף – מעל מקום תפילתו, כי הטינוף מפריע לתפילות לעלות לשמים.

הערות:

-       למעשה המנהג להקל לשכור דירות מגורים לצורך תפילה, ולא להקפיד על מה שקורה מעליהם, ובמקרים שאין ברירה יש להם על מי לסמוך, אבל אין לתכנן לכתחילה מקום תפילה מתחת לחדרי שירותים או מקלחות.

 

סעיף ה

תִּינוֹק שֶׁאֲחֵרִים בְּיָמָיו יְכוֹלִים לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מִינֵי דָגָן אֲפִלּוּ עַל יְדֵי תַבְשִׁיל בִּכְדֵי שֶׁגָּדוֹל אוֹכֵל שִׁעוּר פְּרָס (וְכָתַב בַּסֵּפֶר מִגְדּוֹל עֹז לְהַגָּאוֹן מוֹרֵנוּ הָרַב יַעְבֵּ"ץ ז"ל, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁנַּעֲשָׂה בֶן שָׁנָה), מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּי רַגְלָיו. וְטוֹב וְיָשָׁר לְהַרְחִיק גַּם מִצּוֹאַת קָטָן בֶּן שְׁמוֹנָה יָמִים[4].

 

אחרים בימיו – תינוקות רגילים בגילו, גם אם הוא אישית עדיין לא אכל, כי מסתבר שגם הוא כבר יכול לאכול. ואם ידוע שתינוק זה עדיין לא התפתח מספיק בשביל שיוכל לאכול ולעכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, כגון שהוא חולה או שחל עיכוב בהתפתחותו, אין צריך להתרחק מצואתו.

כזית – נפח אוכל בגודל של זית בינוני.

מיני דגן – התבארו בכללים שבסוף הספר [לימוד לט"ו אלול].

על ידי תבשיל – בצורה של דייסה, גם אם אינו יכול לאכול לחם.

שיעור פרס – נפח אוכל בגודל של ארבעה ביצים, כמבואר בכללים שבסוף הספר.

כשנעשה בן שנה – ובימינו תינוקות יכולים לאכול דייסות של דגנים בגיל צעיר בהרבה.

טוב וישר להרחיק... – אם הדבר אפשרי בקלות. אך אם צואת התינוק מכוסה, מאחר ובפועל אין לצואתו ריח רע, אין צריך להתרחק כלל.

הערות:

-       תינוקות רבים בני זמננו יכולים לאכול דייסות של דגנים בגיל צעיר בהרבה משנה. ומכל מקום נראה שכל שאינו יודע שהתינוק יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס, אין צריך להתרחק מצואתו, עד שיהיה בן שנה, שאז בוודאי יכול.

 

סעיף ו

צוֹאַת אָדָם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ רֵיחַ רָע, וְכֵן צוֹאַת חָתוּל וּנְמִיָּה וְצוֹאַת תַּרְנְגוֹל אֱדוֹמִי (תַּרְנְגוֹל הֹדּוּ) (אינדיק) מַרְחִיקִים מֵהֶן. וּשְׁאָר צוֹאָה שֶׁל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, מִסְּתָמָא אֵינָהּ מַסְרַחַת וְאֵין צְרִיכִים לְהַרְחִיק מֵהֶן. אֲבָל אִם מַסְרַחַת וְכֵן נְבֵלָה הַמַּסְרַחַת וְכָל דָּבָר הַמַּסְרִיחַ מֵחֲמַת עִפּוּשׁ, וְכֵן לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים, מַרְחִיקִים מֵהֶם. וְכֵן מַרְחִיקִים מִמַּיִם סְרוּחִים. וּמֵי מִשְׁרָה שֶׁשּׁוֹרִים בָּהֶם פִּשְׁתָּן אוֹ קַנְבּוּס, סְתָמָם מַסְרִיחִים וּצְרִיכִים לְהַרְחִיק מֵהֶם כְּמוֹ מִן הַצּוֹאָה.

 

תרנגול אדומי – כוונתו לתרנגול הודו, אבל הכלל הוא שכל תרנגול שיש לצואה שלו ריח רע, עד כדי שהיא גורמת לבני אדם להתרחק, צריך להתרחק מצואתו.

שאר צואה – של כלבים, עיזים, סוסים, פרות, אף שבימינו אנשי העיר אינם אוהבים את הריח שלהם, אין זה נחשב כריח רע.

אם מסרחת – כל אלו שבדרך כלל אינם מסריחים, אבל עכשיו הם מסריחים באופן חריג.

עיפוש – ריקבן.

לול של תרנגולים – אף שצואת תרנגול בודד אינו נחשב כמפיץ ריח רע, אבל לול תרנגולים דינו כצואה. ויש שכתבו כך גם על רפת של בקר, ואין כן דעת הקיצור שולחן ערוך, אלא אם באמת מרגיש בריח רע במיוחד.

מים סרוחים – מים שעמדו זמן רב, ומפיצים ריח רע.

ששורים בהם פשתן – סיבי הפשתן גדלים בגבעולים ארוכים, וביניהם חומר דביק. כדי להגיע לסיבים ולשמר את מלא אורכם בלי לפגוע בהם, צריך להשרות את גבעולי הפשתן במים במשך שמונה ימים [השרייה ארוכה יותר תפגע בסיבי הפשתן] שבמהלכם נמס החומר הדביק.

קנבוס – גם צמח הקנביס הידוע יש בתוכו סיבים בדומה לצמח הפשתן, והיו יוצרים ממנו בגדים.

 

סעיף ז

צוֹאָה יְבֵשָׁה כָּל כָּךְ שֶׁהִיא נִפְרֶכֶת עַל יְדֵי גְלִילָה, הֲרֵי הִיא כֶּעָפָר[5]. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא בָהּ רֵיחַ רָע. אֲבָל אִם נִקְרְשָׁה מֵחֲמַת הַקֹּר, כֵּיוָן שֶׁיְּכוֹלָה לַחֲזֹר לְקַדְמוּתָהּ בִּזְמַן הַחֹם, עֲדַיִן שֵׁם צוֹאָה עָלֶיהָ. וְצוֹאָה שֶׁנִּתְכַּסְּתָה בְשֶׁלֶג, חָשׁוּב כִּסּוּי.

 

נפרכת – מתפוררת.

גלילה – שמגלגלה על עצמה כמו מגילה.

נקרשה – קפאה והתקשחה, גם אם כרגע אין בה ריח ואם יגלגלה היא תתפורר.

חשוב כיסוי – כל עוד שאין השלג נמס.

 

סעיף ח

עַד כַּמָּה מַרְחִיקִים. הָיְתָה הַצּוֹאָה מֵאַחֲרָיו, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמָּקוֹם שֶׁכָּלָה הָרֵיחַ אַרְבַּע אַמּוֹת. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא אֵינוֹ מֵרִיחַ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק שִׁעוּר זֶה כְּאִלּוּ הָיָה מֵרִיחַ, וְאִם הַצּוֹאָה אֵינָהּ מַסְרַחַת, דַּי אִם מַרְחִיק מִמֶּנָּה אַרְבַּע אַמּוֹת. וְאִם הַצּוֹאָה מִלְּפָנָיו, צָרִיךְ לְהַרְחִיק כִּמְלֹא עֵינָיו. וַאֲפִלּוּ בַלַּיְלָה, צָרִיךְ לְהַרְחִיק כַּשִּׁעוּר שֶׁהָיָה יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ בַּיּוֹם. וְאִם הִיא מִן הַצְּדָדִים, יֵשׁ לְהַחְמִיר כְּאִלּוּ הָיְתָה בְּפָנָיו. וְיַטֶּה אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא לְאַחֲרָיו (ע"ט פ"א).

 

הוא אינו מריח – כגון שהוא תתרן, או מקורר.

כמלא עיניו – עד שלא יוכל לראותה. וכל זה בצואה גלויה, אבל אם היא מכוסה, אפילו אם ניתן לראותה, כגון שהיא מכוסה בכיסוי שקוף, אין צריך להרחיק אלא עד שיכלה הריח כמו שהתבאר בסעיף ב.

בלילה – וכן עיוור.

יש להחמיר – אם הדבר מתאפשר. ואם הוא בתוך שדה הראיה שלפניו, בלי שיצטרך לסובב את הראש, הוא נחשב לפניו לכל הדעות

 

תוספת פסקי ספרד:

 [1] בבית שיש בו תינוקות, אסור לקרוא קריאת שמע עד שיבדוק שהוא נקי. (הלכה ברורה עו, יד).

להתפלל כנגד צינור שמי הביוב עוברים שם יש אוסרין ויש מתירין, ואף שאפשר להקל בזה, מכל מקום אם יש דבר כזה בבית הכנסת נכון לכסותו. (ילקוט יוסף עו, טז).

[2] וגם בפח אשפה שנמצא ברחובות אם יוצא ממנו ריח רע, אסור לקרוא וללמוד כנגדו. (ילקוט יוסף עו,יח).

[3] נכון להחמיר שלא לבנות בית כסא לצד בית מדרש או בית כנסת, כדי שלא יגיע ריח רע למתפללים. (ילקוט יוסף פג, כב).

[4] ובדיעבד אם קרא קריאת שמע כנגד צואת קטן שלא אכל דגן, או שעברו כמה ימים מאז שאכל דגן, יצא ידי חובה, ולגבי קריאת שמע טוב להחמיר לחזור ולקראה, כיון  שהיא מדאורייתא. (הלכה ברורה פא, א).

[5] אך לדעת השולחן ערוך(פב, א) גם צואה שיבשה עד שאם יזרקנה תתפרך, מותר לקרוא כנגדה. וכל זה דווקא אם לא יוצא ממנה ריח רע, אבל אם יוצא ממנה, מרחיק מלפניו כמלוא עיניו, ולאחריו ד' אמות. (הלכה ברורה פב, א).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר