יַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לִפָּנוֹת עֶרֶב וָבֹקֶר שֶׁהוּא זְרִיזוּת וּנְקִיּוּת. אִם אֵינוֹ יָכוֹל לִפָּנוֹת, יֵלֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְיֵשֵׁב עַד שֶׁיִּפָּנֶה, אוֹ יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִדְּבָרִים אֲחֵרִים. הַמַּשְׁהֶה נְקָבָיו, עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תְּשַׁקְּצוּ[1], וְאִם מַשְׁהֶה מִלְּהַטִּיל מַיִם בְּעֵת צָרְכּוֹ, עוֹבֵר גַּם מִשּׁוּם לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר[2] (סִימָן ב' ג').
זריזות ונקיות – להתחיל את היום עם גוף נקי, כמו שהתבאר בסימן ב סעיף ז.
אינו יכול ליפנות – בבוקר, לפני התפילה, כי מערכת העיכול עדיין לא פעילה.
ארבע אמות – כשני מטר.
עד שיפנה – ינסה להיפנות, ואם עדיין אינו יכול, יחזור על כך, וילך שוב ארבע אמות, וישב, עד שזה יעבוד. ובגמרא אמרו שיעשה כן עשר פעמים.
יסיח דעתו מדברים אחרים – אם הוא מרוכז לגמרי על עשיית הצרכים, יש יותר סיכוי שזה עובד.
המשהה – מתאפק מלעשות צרכיו.
בל תשקצו – ולא תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא מג), ולמדו מפסוק זה שלא לעשות דברים מגעילים.
לא יהיה בך עקר – דברים ז יד. לפי הפשט פסוק זה הוא ברכה לעם ישראל כאשר הם שומרים את התורה, ובדרש דרשו מזה שאסור לאדם לגרום לעצמו להפוך לעקר, ועל פי הרפואה אדם שמתאפק יותר מדאי הופך לעקר.
יְהֵא צָנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵּא. לֹא יְגַלֶּה אֶת עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֵּשֵׁב. וְגַם אָז יְצַמְצֵם שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת רַק מַה שֶּׁמֻּכְרָח לוֹ לְגַלּוֹת, שֶׁלֹּא לְטַנֵּף אֶת בְּגָדָיו. וְיִזָּהֵר בָּזֶה גַּם בַּלַּיְלָה כְּמוֹ בַּיּוֹם. אִם נִפְנֶה בְּמָקוֹם מְגֻלֶּה שֶׁאֵין שָׁם מְחִיצוֹת, יְכַוֵּן שֶׁיְּהֵא פָּנָיו לְדָּרוֹם וַאֲחוֹרָיו לַצָּפוֹן אוֹ אִפְּכָא. אֲבָל בֵּין מִזְרָח לַמַּעֲרָב, אָסוּר[3]. וְאִם יֵשׁ מְחִיצָה, יָכוֹל לִפָּנוֹת בְּכָל עִנְיָן אִם אֲחוֹרָיו לְצַד הַמְּחִיצָה. וּלְהַשְׁתִּין, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן. לֹא יִפָּנֶה בִּפְנֵי שׁוּם אָדָם. וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי נָכְרִי, אָסוּר. אֲבָל לְהַשְׁתִּין, מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּיּוֹם בִּפְנֵי רַבִּים אִם צָרִיךְ לְכָךְ, מִשּׁוּם דְּאִכָּא סַכָּנָה אִם יַעֲצֹר אֶת עַצְמוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהִסְתַּלֵּק לִצְדָדִים[4].
יהא צנוע – אף שהוא לבד ואין מי שרואהו, כמו שהתבאר בסימן ג בהקדמה לסעיף א.
גם בלילה כמו ביום – כי חשיכה כאורה לפני הקב"ה, כמו שהתבאר בסימן ג סעיף א.
בין מזרח למערב אסור – באירופה, שהיתה בצד מערב של ארץ ישראל, ואם יושב בין מזרח למערב נמצא שהוא מגולה לכיוון ארץ ישראל וירושלים. ובארץ ישראל כך הדין באזור המרכז, אבל בצפון הארץ ובדרומה, מותר דוקא לכיוון מזרח מערב, ואסור לכיוון צפון דרום.
אחוריו לצד המחיצה – אפילו אם פניו לכיוון ירושלים.
בכל עניין – גם במקום גלוי, לכל כיוון.
אפילו ביום בפני רבים – ואין בכך פגיעה בצניעות, שמהות הצניעות הוא שלא להתגלות שלא לצורך, כמו שביארתי בסימן ג בהקדמה לסעיף א.
איכא – יש.
להסתלק לצדדים – שזה ניתן לעשות בקלות בלי להסתכן.
לֹא יִפָּנֶה בַּעֲמִידָה. וְלֹא יֶאֱנֹס לִדְחֹק עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁלֹּא יְנַתֵּק שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא. וְלֹא יְמַהֵר לָצֵאת מִבֵּית הַכִּסֵּא, עַד אֲשֶׁר בָּרוּר לוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ עוֹד. וּכְשֶׁמַּטִּיל מַיִם בַּעֲמִידָה, יַשְׁגִּיחַ שֶׁלֹּא יִנָּתְזוּ עַל מִנְעָלָיו וּבְגָדָיו. וְיִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לֶאֱחֹז בְּיָדָיו בְּמִילָתוֹ (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנ"א) (סִימָן ג').
יאנוס – יכריח את עצמו.
לדחוק – ללחוץ.
שיני הכרכשתא – חיבורי החלחולת לפי הטבעת, ואם יתנתקו הדבר עלול להיות מסוכן, בפרט לפני עידן הניתוחים, ויש להימנע מלהגיע למצב כזה.
שלא ינתזו – ואם נתזו על נעליו צריך לשפשף את הטיפות כדי שלא יראו אותם.
במילתו – באבר שבו הוא נימול.
סימן קנא – סעיף ג, פרטי הלכה זו.
בְּבֵית הַכִּסֵּא אָסוּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה (כְּדִלְקַמָּן סִימָן ה' ס"ב). לָכֵן בִּהְיוֹתוֹ שָׁמָּה, טוֹב שֶׁיְּהַרְהֵר בַּעֲסָקָיו וּבְחֶשְׁבּוֹנוֹתָיו, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר תּוֹרָה אוֹ הִרְהוּר עֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם[5]. וּבַשַׁבָּת שֶׁאֵין לְהַרְהֵר בַּעֲסָקָיו, יְהַרְהֵר בִּדְבָרִים נִפְלָאִים שֶׁרָאָה וְשָׁמַע וְכַדּוֹמֶה (סִימָן פ"ה).
נפלאים – מפליאים, מוזרים.
יִזָּהֵר לְקַנֵּחַ אֶת עַצְמוֹ יָפֶה. כִּי, אִם יֶשׁ לוֹ אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ צוֹאָה בְּפִי הַטַּבַּעַת, אָסוּר לוֹ לוֹמַר שׁוּם דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה (כְּדִלְקַמָּן סִימָן ה' סָעִיף ג). לֹא יְקַנַּח בְּיַד יָמִין, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹשֵׁר בָּהּ הַתְּפִלִּין. וּמֵהַאי טַעְמָא אֵין לְקַנֵּחַ בְּאֶצְבַּע אֶמְצָעִית שֶׁל שְׂמֹאל[6] שֶׁכּוֹרֵךְ עָלֶיהָ הָרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין. וְאִטֵּר יָד, יְקַנַּח בִּשְׂמֹאל דִּידֵהּ שֶׁהִיא יָמִין שֶׁל כָּל אָדָם[7].
משהו צואה בפי הטבעת – שניתן לראותה בזמן שהוא יושב.
אצבע אמצעית – האמה.
כורך עליה הרצועה של תפילין – כמבואר בסימן י סעיף ד.
אטר יד – שמאלי.
שמאל דידיה שהיא ימין של כל אדם – בידו החלשה, שהיא הימנית.
בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּפְנֶה אוֹ שֶׁמַּטִיל מַיִם וַאֲפִלּוּ רַק טִפָּה אַחַת, יִרְחַץ יָדָיו בַּמַּיִם[8] וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר. אִם הִטִּיל מַיִם אוֹ נִפְנָה וְשָׁכַח מִלְּבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר[9], וְאַחַר כָּךְ שׁוּב הִטִיל מַיִם אוֹ נִפְנָה וְנִזְכַּר שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה לֹא בֵרַךְ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ רַק פַּעַם אֶחָת[10]. וּמִי שֶׁשּׁוֹתֶה סַם הַמְשַׁלְשֵׁל וְיוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ לִפָּנוֹת כַּמָּה פְעָמִים, לֹא יְבָרֵךְ עַד לְאַחַר הַגְּמָר[11] (סִימָן ז').
ירחץ ידיו במים – ואינו צריך כלי ולא שלוש פעמים.
סם המשלשל – תרופה משלשלת, וכן אם משלשל בגלל מחלה.
כמה פעמים – שכל כמה דקות מתחדש הדחף, והוא יודע על כך מראש.
הגמר – כשמרגיש שסיים להתפנות ולא יצטרך שוב בזמן הקרוב.
כְּתִיב, וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ וְגוֹ', וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְגוֹ', מִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ מִתְהַלֵּךְ עִמָּנוּ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בְּדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כְּגוֹן קְרִיאַת שְׁמַע, תְּפִלָּה, תּוֹרָה וְכַדּוֹמֶה, צָרִיךְ לִהְיוֹת הַמַּחֲנֶה קָדוֹשׁ, שֶׁלֹּא תְהֵא צוֹאָה מְגֻלָּה שָׁם[12], וְשֶׁלֹּא יֵרָאֶה דְּבַר עֶרְוָה כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל אָדָם הַקּוֹרֵא אוֹ מִתְפַּלֵּל (סִימָן ע"ד).
כתיב – דברים כג יד-טו.
מכאן למדו רבותינו – בדרך הדרש, כי לפי הפשט הפסוק עוסק בהלכות שצריך לשמור במחנה מלחמה.
צואה – והוא הדין לכל דבר שיש לו ריח רע, כמו שיתבאר בסעיף ו.
מגולה – אבל אם היא מכוסה, אף אם היא נראית, מותר לומר דברים שבקדושה, כמו שיתבאר בסעיף ב.
שם – הגדרת המקום לעניין זה תתבאר בסעיף ח.
דבר ערוה – יתבאר בסעיפים יב-יג.
[1] 'בל תשקצו', יש אומרים שאיסור זה מהתורה, ויש אומרים מדרבנן. (הלכה ברורה ג, טו).
ואם משהה את עצמו משום שאינו מוצא מקום אינו עובר על איסור זה.(כף החיים ג, ט)
[2] ומכל מקום אם היה עוסק בתורה, או שהוא באמצע קריאת התורה או הלל ונצרך לנקביו, אם יכול להחזיק את עצמו 72 דקות או שהוא מסופק בזה, יחזיק את עצמו. ואם לאו, יפסיק ויצא. (הליכות עולם א, לט).
[3] ואם יש מחיצות בבית הכסא, מותר בכל הצדדים. ואפילו אם המחיצות רחוקות אפשר להקל. (הלכה ברורה ג. ו, ז).
יכול לסדר מטתו גם בין צפון לדרום, וגם בין מזרח למערב. (הלכה ברורה ג, ט) וכשאפשר, טוב שראש המטה יהיה למזרח ורגליה למערב. (ילקוט יוסף ג, כה אור לציון ב א א).
[4] לא ידבר בבית הכיסא ואפילו לצורך גדול. ורק אם כרוך בזה הפסד ממון או חולי יש להקל, ויקצר דבריו. (הליכות עולם א, מ).
אין להצניע אוכלין בבית הכסא. ומכל מקום אוכלים שהוצנעו בבית הכסא אם אפשר לרחצם שלש פעמים ירחץ, ואם אי אפשר מותר בדיעבד, ובפרט אם הם מכוסים אפשר להקל. (יביע אומר ד, ה).
[5] ואם רואה שבא להרהור עבירה, מותר להרהר אפי' בדברי תורה, כיון שרוצה להנצל מן האיסור. (הלכה ברורה פה, ד).
[6] ולכן אחר שמקנח עצמו בנייר היטב, ירחץ במים או יקנח בדבר לח, כדי שיהיה גופו נקי כשמזכיר ד"ת ותפלה. (ילקוט יוסף עו, כ).
[7] ובזמן הזה שרגילים לקנח בנייר ולא נוגעים בבשר, אם קשה לו לקנח בשמאל, יכול לקנח בימין. (הלכה ברורה ג, יא).
[8] היוצא מבית הכסא צריך ליטול ידיו גם אם לא עשה צרכיו. (יחוה דעת ד, ה).
[9] ואם שכח לברך, אם נזכר תוך שבעים ושתיים דקות יכול לברך, ואם לאו הפסיד. (יביע אומר ט, ג).
[10] להלכה יברך פעם אחת שספק ברכות להקל. (הליכות עולם א, מא).
[11] מי ששתה סם משלשל, יברך בכל פעם שיוצא לשירותים. אך אם אחר שעשה צרכיו מרגיש שוב שצריך לעשות צרכיו ולא הסיח דעתו מלהתפנות, אין לו לברך עד שיסיים לעשות צרכיו. (יביע אומר ט, ב).
[12] ואם עבר וקרא שם קריאת שמע, לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולקרוא.(שולחן ערוך עו ה)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך