הלימוד היומי כ"ו אב

סעיף י

בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, לֹא יִתְעַסְּקו בַּמֵּת כְּלָל, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי גוֹי (עַיֵן לְעֵיל סוֹף סִימָן קצד) [או"ח תקכ"ו].

 

סוף סימן קצד – שם מבואר שאפילו לטלטל את המת אסור. ובסימן פח סעיפים טו-טז מתבארים פרטי הדינים מתי וכיצד מותר לטלטל מת בשבת.

 

סעיף יא

בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אֵין לְהוֹצִיא אֶת הַמֵּת לְבֵית הַקְּבָרוֹת, עַד שֶׁהַקֶּבֶר מְתֻקָּן, שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לְהַעֲמִיד אֶת הַמִּטָה [או"ח תקמ"ז, יו"ד ת"א].

 

להעמיד את המטה – להניח אותה בדרך לקבר, שזה אסור בחול המועד כדי שלא לגרום לבכי והספד.

 

סימן רא - דין המאבד עצמו לדעת ושאר רשע שמת ובו ז סעיפים:

סעיף א

הַמְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת, הוּא רָשָׁע שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם אֶדְרשׁ. וּבִשְׁבִיל יָחִיד, נִבְרָא הָעוֹלָם. וְכָל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִשְֹרָאֵל, מְאַבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְלָכֵן אֵין מִתְעַסְּקִין עִמּוֹ לְכָל דָּבָר[1]. לֹא קוֹרְעִין וְלֹא מִתְאַבְלִין עָלָיו, וְאֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ. אֲבָל קוֹבְרִין אוֹתוֹ, וּמְטַהֲרִין אוֹתוֹ, וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ תַּכְרִיכִין. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כֹּל שֶׁהוּא מִשּׁוּם כְּבוֹד הַחַיִּים עושִׁין לוֹ. (וּלְעִנְיַן אֲמִירַת קַדִישׁ[2], עַיֵן בַּחֲתַם סוֹפֵר יוֹרֶה דֵעָה סִימָן שכו, וְאִמְרֵי אֵשׁ סִימָן קכב. וְעַיֵּן תְּשׁוּבוֹת רד"ך בַּיִת ל).

 

רשע שאין למעלה ממנו – שכל הרשעים הרי מיתתם כפרה על חטאיהם, ובפרט אם הם מתוודים בשעת מיתה, כמבואר בסימן קצג סעיף יג, והמאבד עצמו לדעת אין מיתתו מכפרת עליו.

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – בראשית ט ה, שחיי האדם אינם רכושו, אלא רכוש בוראו, והוא ידרוש מאיתנו את חיינו אם איבדנו אותם מדעתנו.

בשביל יחיד נברא העולם – לכן נברא אדם הראשון יחידי.

מאבד עולם מלא – מכאן חומר האיסור לרצוח אדם, והרוצח את עצמו חמור יותר, שאין לו מזה רווח כלל, ומוותר על הכפרה שבמיתה. וגם נראה ממעשיו שהוא כופר בהשארת הנפש.

שהוא משום כבוד החיים – שאם אין קוברים אותו יש בכך בזיון לקרוביו ולכל החיים הרואים את הגוף שהוא נרקב והולך.

עיין... – שמותר לבן לומר קדיש, ונחלקו הפוסקים אם הוא חייב בכך, ואם יכול לומר קדיש גם במקום שאין כולם אומרים ביחד אלא מתחלקים בקדישים, ויש אחרים שרוצים לומר קדיש.

 

סעיף ב

מִסְּתָמָא, לָא מַחְזְקֵינָן אֱנָשֵׁי בְּרַשִׁיעֵי. וְלָכֵן אִם נִמְצָא אֶחָד חָנוּק אוֹ תָלּוּי וְכַדּוֹמֶה, כֹּל שֶׁאֶפְשָׁר לִתְלוֹת שֶׁמָּא אַחֵר עָשָׂה לוֹ זֹאת, לָא תָלֵינָן בֵּהּ.

 

מסתמא לא מחזקינן אנשי ברשיעי – מן הסתם אין אנו מחזיקים אנשים כרשעים.

לא תלינן ביה – אין תולים בו, אין מניחים שהוא הרג את עצמו.

 

סעיף ג

קָטָן הַמְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ, חָשׁוּב כְּשֶׁלֹּא לָדָעַת. וְכֵן גָּדוֹל אִם נִרְאֶה שֶׁעָשָה הַדָּבָר מֵחֲמַת רוּחַ רָעָה אוֹ שִׁגָּעוֹן וְכַדוֹמֶה, הֲוֵי שֶׁלֹּא לָדָעַת[3]. וְכֵן אִם עָשָׂה אֶת הַדָבָר מֵחֲמַת אֹנֶס, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מֵעִנּוּיִים קָשִׁים, כְּמוֹ שָׁאוּל שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ בוֹ הַפְּלִשְׁתִּים כִּרְצוֹנָם, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר מֵת, וְאֵין מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר.

 

קטן – ילד.

חשוב כשלא לדעת – כי אין דעתו מפותחת מספיק בשביל לשקול פעולה מרחיקת לכת כזאת ביישוב הדעת.

רוח רעה – אי שפיות זמנית.

שגעון – מחלת נפש.

שאול שהיה מתירא שמא יעשו בו הפלשתים כרצונם – שמואל א לא ד.

הערות:

-       הפוסקים דנו מה דינו של מי שמתאבד מרוב צרות, או ככפרה על חטאיו, או מתוך שכרות, ולמעשה יש לשאול רב כיצד להתייחס בכל מקרה לגופו.

 

סעיף ד

כָּל הַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי הַצִּבּוּר, וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁפָּרְקוּ עֹל הַמִצְוֹת מֵעַל צַוָּארָם, וְאֵין נִכְלָלִים בִּכְלַל יִשְֹרָאֵל בַּעֲשִׂיָתָם, אֶלָּא הֲרֵי הֵם כִּבְנֵי חוֹרִין לְעַצְמָן, וְכֵן הַמּוּמָרִים וְהַמּוֹסְרִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, כָּל אֵלּוּ, אֵין אוֹנְנִים וְאֵין מִתְאַבְּלִים עֲלֵיהֶם[4], אֶלָּא אֲחֵיהֶם ושְׁאָר קְרוֹבֵיהֶם לוֹבְשִׁים לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִים לְבָנִים, וְאוֹכְלִים וְשוֹתִים וּשְׂמֵחִים עַל שֶׁאָבְדוּ שׂוֹנְאָיו שֶׁל מָקוֹם. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר, הֲלֹּא מְשַׂנְאֶיךָ ה', אֶשְׂנָא. וְאוֹמֵר, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. (יו"ד סימן שמ"ה).

 

ואין נכללים – אינם מכלילים את עצמם.

בעשייתם – במחויבות שלהם לעשות את מה שנדרש מיהודי.

כבני חורין – חופשיים, וקובעים לעצמם את דרך חייהם כרצונם, כדרך אומות העולם.

מומרים – מי שהמיר את דתו, או שעובר עברות מסוימות בכוונה תחילה, על אף שהוא מודע לאיסור שבהם, כדי להכעיס את ה', או שאינו מרגיש מחוייב לשום איסור שבתורה.

המוסרים – התבאר בסימן קפג סעיף ד.

האפיקורסים – מי שאינו מאמין בבורא העולם, או שמאמין שיש יותר מאחד, או שאינו מאמין שהוא נתן לנו תורה, או שכופר בתורה שבעל פה, או שאינו מאמין שה' משגיח על מעשי בני אדם.

אין אוננים – אסור להתעצב על מיתתם.

לובשים לבנים – בגדים חגיגיים.

של מקום – של הקדוש ברוך הוא.

הכתוב אומר – תהילים קלט כא.

ואומר – משלי יא י.

הערות:

-       מדובר כאן באנשים שיודעים מה נדרש מיהודי, ומחליטים לנהוג באופן שונה. אבל אנשים שמעולם לא שמעו מה מוטל על יהודים לעשות, אין הם שונאי ה', שהרי אין מכירים אותו כלל, ומצווה לקרבם בכל דרך לאמונה ולתורה ולמצוות. ומותר להתאבל עליהם, ואין צריך לשמוח במיתתם.

 

סעיף ה

אִם נֶהֱרַג, בֵּין בְּדִינָא דְמַלְכוּתָא בֵּין בְּעִנְיָן אַחֵר, אֲפִלּוּ הָיָה מוּמָר, מִתְאַבְּלִין עָלָיו, דְּכֵיוָן שֶׁנֶּהֱרַג בִּידֵי אָדָם וְלֹא מֵת כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, הֲוֵּי לֵהּ כַּפָּרָה [ש"מ].

 

בדינא דמלכותא – במשפט מטעם השלטון.

בעניין אחר – שנהרג במלחמה, או בתאונה, או שטבע, וכל הדומה לזה.

 

סעיף ו

מִי שֶׁהָיָה רָגִיל לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה אַחַת, אֲפִלּוּ רַק לְתֵאָבוֹן, וּמֵת, אִם לֹא הִתְוַדָּה קֹדֶם מוֹתוֹ, אֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו. אֲבָל אִם הִתְוַדָּה, מִתְאַבְּלִין עָלָיו, אֲפִלּוּ הָיָה גַנָּב אוֹ גַזְלָן.

 

רגיל לעשות עברה אחת - שיש עברות מסוימות שאינו מקפיד עליהם באופן קבוע, כגון שמתגלח בתער, או שאינו שומר טהרה, או שבת, או שהוא בעל לשון הרע בקביעות ואינו משתדל להימנע מזה.

אפילו רק לתאבון – לא מסיבה עקרונית, אלא בגלל שהוא מתקשה להימנע.

אפילו היה גנב או גזלן – שאין תשובתם שלמה עד שיחזירו את הרכוש הגזול לבעליו.

 

סעיף ז

קָטֹן בֶּן שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם שֶׁהֵמִיר עִם אָבִיו אוֹ עִם אִמּוֹ, וּמֵת, אֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו (ש"מ שמ"ה).

 

סימן רב - הלכות טמאת כהן ובו טז סעיפים:

סעיף א

הַכֹּהֵן מֻזְהָר שֶׁלֹא לְטַּמֵּא לְמֵת[5]. וַאֲפִלּוּ נֵפֶל שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַשְּׁרוּ אֵבָרָיו בְּגִידִין, חָשׁוּב מֵת. (אֵךְ אִם הִפִּילָה תּוֹךְ אַרְבָּעִים יוֹם, לָא חָשִׁיב אֶלָּא כְּמַיָא בְעָלְמָא). וְלָאו דַּוְקָא לְמֵת שָׁלֵם, אֶלָּא אֲפִלּוּ לִדְבָרִים שֶׁנִּפְרָשִׁים מִמֶּנוּ, כְּמוֹ דָם וְכַדּוֹמֶה. וְכֵן אָסוּר לִטַמֵּא לְאֵבֶר מִן הַחַי[6], אִם יֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּל כָּךְ, שֶׁאִם הָיָה מְחֻבָּר, הָיָה רָאוּי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. וַאֲפִלּוּ לְאֵבֶר שֶׁל עַצְמוֹ, אָסוּר לוֹ לִטַּמֵּא. וְאָסוּר לְכֹהֵן לִכָּנֵס לְבַיִת שֶׁיֵשׁ שָׁם גּוֹסֵס. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַגּוֹסֵס הֲרֵי הוּא כְחַי לְכָל דָּבָר וְאֵינוֹ מְטַמֵּא. מִכָּל מָקוֹם עוֹבֵר הַכֹּהֵן עַל לֹא יְחַלֵּל, שֶׁהוּא מֻזְהָר שֶׁיִשְׁמֹר כְּהֻנָּתוֹ שֶׁלֹּא תִתְחַלֵּל, וְשֶׁמָּא יָמוּת זֶה תֵּכֶף (שס"ט ש"ע).

 

מוזהר שלא ליטמא למת – שנאמר (ויקרא כא א) 'אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא ייטמא בעמיו'. והמת מטמא בשלשה דרכים, במגע [הנוגע ישירות במת], במשא [המזיז את המת, גם בלי לגעת בו], ובאהל [הנמצא עם המת מתחת לאותה קורת גג, או שנמצא מעל או מתחת למת]. דיני טומאת אהל סבוכים מאד, ומתבארים בסעיפים הבאים בהרחבה.

לא נתקשרו אבריו בגידין – בחצי השני של חודש ההריון השני [מה שנקרא בשפת הרופאים 8 שבועות], יש לעובר אברים, אבל אין לו גידים.

תוך ארבעים יום – עד שבע שבועות וחמשה ימים [לפי המניין שהרופאים רגילים למנות], אין לו כלל חיתוך אברים.

כמיא בעלמא – כמים בלבד.

לדברים שנפרשים ממנו – אלא שבדברים אלו יש שיעור, שאם ההפרשה היא פחות מכשיעור אין הכהן מוזהר שלא להיטמא.

כגון דם וכדומה – חצי לוג דם [כ150-300 סמ"ק], וכן לכזית בשר מן המת, לאבר שלם מן המת גם אם אין עליו כזית של בשר, לעצם בגודל של גרגיר שעורה [אלא שהוא אינו מטמא באהל], ועוד.

אבר מן החי – אבר שפירש מן האדם בחייו, בין אם הוא מת אחר כך ובין אם לא.

להעלות ארוכה – להתרפא.

אבר של עצמו – אם נאלצו לחתוך לו אבר, אסור לו לגעת באבר זה, ולא לשהות עם האבר מתחת לאותה קורת גג.

גוסס – התבאר בסימן קצד.

על לא יחלל – כוונתו למה שכתוב (ויקרא כא ד) 'לא יטמא בעל בעמיו להחלו'.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ואין מברכין עליו ברוך דיין האמת. (חזון עובדיה אבלות א, תקח).

[2] בחזון עובדיה אבלות (א, תקכט) כתב, שבניו חייבים לומר עליו קדיש, ולעשות לו אזכרה ואשכבה, וכן ללמוד ולתת צדקה לעילוי נשמתו.

[3] מי שאיבד עצמו לדעת מחמת צער על עברותיו. אף שעשה איסור חמור, אין לו דין מאבד עצמו לדעת. ומאבד עצמו לדעת מחמת יסורים יש לעשות שאלת חכם. (חזון עובדיה אבלות א, תקטז).

ואם יש בזיון למשפחה מחמת שלא יושבים 'שבעה' על מאבד עצמו לדעת, יכולה המשפחה לנהוג מנהגי אבלות. (חזון עובדיה אבלות  א, תקכו).

ואם נראה ממעשיו שעשה תשובה, אין למנוע ממנו לא 'שבעה' ולא שום כבוד, שאין דבר העומד בפני התשובה. (חזון עובדיה אבלות א, תקכז).

[4] על המומרים מחללי שבת שבזמננו, צריך לנהוג מנהג אבלות. (חזון עובדיה אבלות א, תקלח).

מי שתרם את גופו למדע, אין להתאבל עליו. (חזון עובדיה אבלות א, תקלט).

המומרים לשאר מצוות, אם עושים זאת להכעיס אין להתאבל עליהם. (חזון עובדיה אבלות א, תקמ).

[5] וגם לכהן בעל מום אסור להטמא למת.(שולחן ערוך יו"ד שעג ב)

[6] ודוקא אבר שיש בו עצם מטמא, אבל לשון או כליה וכדומה, אינו מטמא. וגם אבר שיש בו עצם אם חסר מהעצם אינו מטמא. (חזון עובדיה אבלות ב, ח).

ומותר לכהן להביא את אצבעו שנקטעה, שיתפרו לו אותה בבית חולים, ומותר לרופא כהן לתפרה אם אין שם רופא אחר. (חזון עובדיה אבלות ב, ט).

 

וכל כהן המבקר בבית חולים, מחוייב לבדוק שאין שם באותה שעה מת.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה