בְּיוֹם שֵׁנִי שֶׁל יוֹם טוֹב, וַאֲפִלּוּ שֶל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּלִי שִׁהוּי עַל יְדֵי גוֹיִם דְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, יַעֲשׂוּ עַל יְדֵי גוֹיִם[1], וּשְׁאָר הַדְּבָרִים יַעֲשׂוּ יִשְׂרְאֵלִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל. וִיכוֹלִין לְטַהֲרוֹ גַּם עַל יְדֵי בְגָדִים וּסְדִינִים, רַק שֶׁיִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סְחִיטָה בְּיָדָיִם. וְאִם אִי אֶפְשָׁר עַל יְדֵי גוֹיִם, יִתְעַסְּקוּ בוֹ יִשְֹרָאֵל לְכָל מַה שֶׁצָרִיךְ כְּדַרְכָּם בַּחֹל, כִּי יוֹם טוֹב שֵׁנִי לְגַבֵּי מֵת, כַּחֹל שַׁוְיוּהוּ רַבָּנָן. וּמִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ בַּמָּקוֹם הַהוּא מִי שֶׁהֵכִין לְעַצְמוֹ תַּכְרִיכִין, יִקְחוּ אוֹתָן הַמְתֻקָּנִים, שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לִתְפֹּר. וְהָא דְמֻתָּרִין לְהִתְעַסֵּק בּוֹ, דַּוְקָא כְּשֶׁרוֹצִין לְקָבְרוֹ בּוֹ בַיוֹם. אֲבָל אִם אֵין רוֹצִין לְקָבְרוֹ בּוֹ בַיּוֹם, אֵין עוֹשִׂין בּוֹ שׁוּם דָּבָר. וַאֲפִלּוּ בְּטִלְטוּל, אָסוּר[2].
ביום שני של יום טוב –כל החגים [חוץ מיום כיפור] שנוהגים בארץ יום אחד, נוהגים בחוץ לארץ במשך יומיים, היום הראשון מן התורה, והיום השני מדרבנן. בארץ ישראל עושים רק את ראש השנה יומיים, היום הראשון מן התורה והיום השני מדרבנן.
אפילו של ראש השנה – שנוהג יומיים בכל מקום, ודיני היום השני שלו חמורים יותר מדיני היום שני של שאר החגים בחו"ל, כמבואר בסימן צט סעיף ב ובסימן קב סעיף ז.
בלי שיהוי – בלי שהדבר יגרום עיכוב ניכר, שעלול להשפיע על מצב המת וכבודו.
דברים הנזכרים לעיל – בסעיף ב שעושים אותם על ידי גוים ביום טוב ראשון.
גם על ידי בגדים וסדינים – כיון שאין בזה אלא איסור מדרבנן, מחשש שיסחטו את הבגדים, וביום טוב שני מעיקר הדין הרי מותר לעשות גם איסורים מן התורה, אלא שמשתדלים עד כמה שאפשר להימנע מאיסורי תורה.
כחול שויוהו רבנן – חכמים עשו אותו כיום חול.
מי – יהודי כלשהו שמידותיו תואמות את מידות המת.
המתוקנים – המוכנים.
כשרוצין – כשמתכננים, ואין הדבר תלוי ברצונם, אלא בכבוד המת, כמו שמבואר בסימן קצח סעיף ג.
בטלטול אסור – ואם יש צורך לטלטלו יש לעשות כמו שמבואר בסימן פח סעיפים טו-טז [ובסימן קצד סעיף יב].
הָא דְּשַׁוְיוּהוּ רַבָּנָן יוֹם טוֹב שֵׁנִי לְגַבֵּי מֵת כַּחֹל, זֶהוּ מִפְנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֵת. שֶׁלֹּא יְהֵא מֻטָּל בְּבִזָּיוֹן. אֲבָל לַעֲשׂוֹת שְׁאָר דָּבָר, אָסוּר. וְלָכֵן אָסוּר לִקְצֹץ עִם בַּעַל הַחֲנוּת דְּמֵי הַפִּשְׁתָּן שֶׁלּוֹקְחִין לְתַכְרִיכִין, אִם לֹא כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁלּוֹקְחִין מִגּוֹי. וְהַקַּבְרָנִים אֲסוּרִין לִקַּח שְׂכַר קַבְּרָנוּת בְּיוֹם טוֹב[3], כִּי שְׂכַר שַׁבָּת וּשְׂכַר יוֹם טוֹב, אָסוּר. וְאִם אֵינָם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת בְּחִנָּם, יִתְּנוּ לָהֶם שְׂכָרָם, וְהֵם עֲתִידִים לִתֵּן אֶת הַדִּין. וְאַנְשֵׁי חֶבְרָא קַדִּישָׁא, בְּעַד הַקַּרְקַע לֹא יִקְחוּ מָעוֹת, רַק מַשְׁכּוֹנוֹת בְּלִי קְצִיצַת דָּמִים.
הא דשויוהו רבנן – הלכה זו, שעשו החכמים.
שאר דבר – שאין לו קשר ישיר לכבודו של המת.
לקצוץ – לסכם על המחיר, שזה אסור בשבת ויום טוב, כמבואר בסימן פ סעיף סה, ובסימן קא סעיף ג.
שלוקחין – שקונים.
שלוקחין מגוי – והגוי אינו סומך על היהודים, ואינו מוכן לתת בלי שיסכמו על המחיר, ואם מתעקש לקבל תשלום מיד מותר גם לשלם לו.
קברנים – החופרים את הקבר.
שכר שבת ושכר יום טוב אסור – כמבואר בסימן עג סעיף יא ובסימן צ סעיף ח.
יתנו להם שכרם – אחרי יום טוב, ואם אינם רוצים לחפור עד שיתנו להם כסף מזומן, נותנים להם ביום טוב.
עתידים ליתן את הדין – שבמה שהם לוקחים כסף אין שום כבוד למת, והרי הם מחללים את היום טוב.
בעד הקרקע – מחיר הקבר.
משכונות – חפץ לבטחון, כדי שיוכלו לגבות את הכסף אחרי יום טוב, וזה מותר לצורך מצוה, ואין אומרים במפורש שהמשכון הוא כבטחון לתשלום, כמבואר בסימן צ סעיף ט.
הערות:
- בהערה בסימן עג סעיף יא כתבתי שלצורך מצוה מותר לקחת שכר שבת, אלא שאין בזה סימן ברכה, וכן היא דעת פוסקים רבים, ובשולחן ערוך התיר בפירוש לקחת כסף על חפירת הקבר, אלא שיש להשתדל שלא לסכם על המחיר ביום טוב.
אִם אֵין בְּעִירוֹ בֵּית קִבָרוֹת יִשְֹרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁיְכוֹלִין לִקְבֹּר שָׁם זֶה הַמֵּת, מִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לְהוֹלִיכוֹ לְעִיר אַחֶרֶת, בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן עַל יְדֵי גוֹי, וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי גַּם עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל, לְקָבְרוֹ בְּקִבְרוֹת יִשְֹרָאֵל. אֲבָל אִם לֹא יִקְבְּרוּהוּ הַיוֹם, אָסוּר לְיִשְֹרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ בְּיוֹם טוֹב לְקָבְרוֹ לְאַחַר יוֹם טוֹב.
שיכולין לקבור שם זה המת – יש אפשרות לקבור את המת הזה בעירו, בקבר יחידי, שלא בבית הקברות.
אם לא יקברוהו היום – שהחליטו להלינו לכבודו, כדי שיוכלו להשתתף אנשים רבים בהלוייתו.
להוליכו ביום טוב – לעיר אחרת, וכן לעשות שום מלאכה לצורך המת, שלא עשו חכמים יום טוב שני כחול אלא למען מתים שאכן ייקברו ביום טוב שני עצמו.
מֻתָּר לְלַוּוֹת אֶת הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם, וּמֻתָּרִין גַּם כֵּן לַחֲזוֹר לְבֵיתָם בּוֹ בַיּוֹם. אֲבָל אָסוּר לִרְכֹּב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה כְּדֵי לְלַוּוֹת אֶת הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, וַאֲפִלּוּ הָאֲבֵלִים. אֲבָל הַקַּבְּרָנִים, אִם אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לֵילֵךְ בְּרַגְלֵיהֶם, מֻתָּרִים לִרְכֹּב בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִרְכְּבוּ בְּתוֹךְ הָעִיר.
בתוך התחום – אסור ללכת בשבת וביום טוב יותר מאלפיים אמה מחוץ לעיר [=תחום שבת], ופרטי הדינים הללו מתבארים בסימן צה.
לחזור לביתם בו ביום – אף שאין בזה כבוד למת, כי אם לא יתירו להם לחזור יימנעו מללכת ללוות את המת, ונמצא שהם פוגעים בכבודו.
הקברנים – החופרים את הקבר והקוברים את המת, וכל מי שנצרך כדי שיוכלו לקבור את המת.
לא ירכבו בתוך העיר – אפילו אם אין אפשרות אחרת לקבור את המת, כדי שלא יאמרו הגוים שאנחנו מחללים יום טוב, ויטילו עלינו מלאכות אחרות ביום טוב.
מֵת בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי, דְּמִתְעַסְּקִין בּוֹ יִשְֹרָאֵל אִם אֵין גּוֹי[4], מַשְׁכִּימִין עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר אוֹמֵר פִּיּוּטִים[5]. וְאִם הוּא אָדָם חָשׁוּב שֶׁרַבִּים צְרִיכִין לְלַוּוֹתוֹ, קוֹבְרִין אוֹתוֹ לְאַחַר הַיְצִיאָה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם הָאֲכִילָה, דְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ, לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל סְעוּדָה קְבוּעָה קֹדֶם שֶׁנִּקְבַּר הַמֵּת. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהָכִין כָּל צָרְכֵי הַקְּבוּרָה עַד הַזְּמַן הַהוּא, קוֹבְרִין אוֹתוֹ לְאַחַר הָאֲכִילָה.
אם אין גוי – כמבואר בסעיף ג.
משכימין – קמים מוקדם בבוקר.
פיוטים – היו מוסיפים בתפילות של יום טוב פיוטים רבים, והתפילה היתה מתארכת. ואם אפשר לקבור אותו לפני תחילת התפילה עדיף.
שרבים צריכין ללוותו – על פי הדין, כמבואר בסימן קצח סעיף ט.
איתא – יש.
לא תאכלו על הדם – ויקרא יט כו.
סעודה קבועה – שיושבים לאכול בצורה מסודרת.
לאחר האכילה – בזמן שרוב בני אדם סיימו את סעודת החג.
יֶלֶד שֶׁמֵת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ נֵפֶל, דִּינוֹ כְּמוֹ שְׁאָר מֵת. אַךְ אִם הוּא זָכָר וּמֵחֲמַת אֵיזוֹ סִבָּה עֲדַיִן לֹא נִמּוֹל, אַף עַל גַּב דְּאִשְׁתָּהֵי, אֵין קוֹבְרִים אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, מִשּׁוּם דִּצְרִיכִין לְהָסִיר עָרְלָתוֹ (כְּדִלְעֵיל סִימָן קסג סָעִיף ז), וְאֵין לַעֲשׂוֹת זֹאת עַל יְדֵי גוֹי, אֶלָּא מַשְׁהִינָן לֵהּ עַד יוֹם טוֹב שֵׁנִי, דְּמֻתָּר לַהֲלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ, וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מְסִירִין עָרְלָתוֹ וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ.
שידוע שאינו נפל – שהרי חי שלושים יום, כמו שיתבאר בסימן רג סעיף ג.
כמו שאר מת – וקוברים אותו ביום טוב ראשון על ידי גוי, או ביום טוב שני על ידי ישראל אם אין גוי. ועיין בסעיף ב שיש בכל אופן מקרים שבהם יש הבדל בין ילד למבוגר לעניין קבורה ביום טוב.
מחמת איזו סיבה – עיין בסימן קסג סעיפים ג-ה.
אף על גב דאשתהי – אף שהוא שהה כבר, למשל שנפטר בשבת, וביום ראשון היה יום טוב.
סימן קסג – ובסימן קצט סעיף ד.
לכבודו – שכבודו הוא שיסיר ישראל ערלתו לפני שקוברים אותו. ואף שכבר שהה, ילד אינו מתנוול כל כך מהר, וניתן להשהותו עוד יום. ואם יש חשש לניוול, מסירים את הערלה ביום טוב ראשון על ידי יהודי, וקוברים אותו על ידי גוי כמו גדול.
תִּינוֹק שֶׁמֵּת כְּשֶׁהוּא סָפֵק נֵפֶל (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן רג סָעִיף ג), אִי לָא אִשְׁתְּהִי, אֵין קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אֲפִלּוּ עַל יְדֵי גוֹי, וּמַשְׁהִינָן לֵהּ עַד יוֹם טוֹב שֵׁנִי, וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי גוֹי וְלֹא עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל. וְאִי אִשְׁתָּהֵי קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן עַל יְדֵי גוֹי. וְאִם מֵת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, קוֹבְרִין אוֹתוֹ בּוֹ בַיּוֹם עַל יְדֵי גּוֹי וְלֹא עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל. אִם הוּא זָכָר וְעֲדַיִן לֹא נִמּוֹל, אֲפִלּוּ אִשְׁתְּהִי, אֵין קוֹבְרִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי גוֹי, אֶלָּא מַשְׁהִינָן לֵהּ עַד לְאַחַר יוֹם טוֹב, וּמְסִירִין עָרְלָתוֹ וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ.
תינוק – אחרי שנימול, או תינוקת שאין צריך למול אותה.
לקמן סימן רג – סעיף ג, שם מתבארים הכללים איזה ילד ספק נפל.
אי לא אשתהי – אם עדיין לא שהה, כגון שנפטר ביום טוב עצמו.
על ידי גוי – אפילו שביום טוב שני מותר לקבור מתים על ידי ישראל כמו שהתבאר, קבורת נפלים אינה מותרת ביום טוב שני, ומאחר ותינוק זה הוא ספק נפל, אין קוברים אותו אלא על ידי גוי.
אשתהי – ויש לחוש שיסריח והדבר יפריע לחיים.
אפילו ביום טוב שני אפילו על ידי גוי – מאחר והוא ספק נפל אסור להסיר את ערלתו אפילו ביום טוב שני, ומצד שני גם לקבור אותו בלי להסיר את ערלתו אי אפשר.
[1] אך השולחן ערוך (תקכו, ד) פסק, שיתעסקו בו ישראל ויכולים לעשות לו כל מלאכות שהוא צריך.
[2] והשולחן ערוך (תקכו, ד) כתב, שמותר בטלטול.
[3] והשולחן ערוך כתב (תקכו, ה) שהחופר קבר למת ביום טוב שני יכול לקחת שכר. ובמשנה ברורה (שם, ס"ק ל"ב) כתב, שלא יזכיר סכום המקח, ויקח את המעות רק אחר יום טוב.
[4] עיין בהערה בסעיף ג' שלפי השולחן ערוך אפי' אפשר על ידי גויים, מתעסקים בו ישראל.
[5] והשולחן ערוך (תקכו, יב) כתב, כשמת בליל יום טוב שני משכימין וקוברין אותו קודם התפלה, וכשמת ביום קוברין אותו אחר האכילה.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך