נוֹהֲגִין שֶׁכְּשֶׁהוֹלְכִין מִבֵּית הַקְּבָרוֹת, תּוֹלְשִׁין עֲשָׂבִים וּמַשְׂלִיכִין אַחֲרֵי גֵוָם[1] וְאוֹמְרִים, זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ. וְגַם הוּא רֶמֶז לִתְחִיַת הַמֵּתִים, שֶׁיִחְיוּ מֵעֲפָרָם, עַל דֶּרֶךְ, וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶב הָאָרֶץ. וִיכוֹלִין לַעֲשׂוֹת כֵּן גַּם בְּחֹל הַמּוֹעֵד[2] (מבי"ט חלק א סִימָן רג). וְרוֹחֲצִין יְדֵיהֶם. וְיֵשׁ רֶמֶז, שֶׁאֵין טֻמְאָה זֹאת נִטְהֶרֶת אֶלָּא בִּשִׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ, מַיִם וְאֵפֶר פָּרָה וְאֵזוֹב. אֵין לִרְחוֹץ אֶת הַיָדַיִם בַּנָּהָר אֶלָּא מִכֶּלִי (א"ר סוֹף סִימָן רכד). וְאֵין לִטּוֹל אֶת הַכְּלִי מִיַּד מִי שֶׁרָחַץ, אֶלָּא זֶה מַעֲמִידוֹ וְזֶה נוֹטְלוֹ. וְאֵין לְנַגֵּב אֶת הַיָדָיִם[3]. יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁיּוֹשְׁבִים שֶׁבַע פְּעָמִים[4], מִפְּנֵי שֶׁהָרוּחוֹת מְלַוּוֹת אוֹתוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין, בּוֹרְחִין מִמֶּנוּ. וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לֵישֵׁב רַק שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְאַחַר שֶׁרָחֲצוּ אֶת הַיָדַיִם, וְאוֹמְרִים בְּכָל פַּעַם וִיהִי נֹעַם וְגוֹ'. וְגַם כְּשֶׁנִּקְבַּר הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב, יְכוֹלִין לֵיֹשֵב כָּךְ שָׁלֹשׁ פְעָמִים כְּמוֹ בַּחֹל. וְנוֹהֲגִין לְהַקְפִּיד, אִם יִכָּנֵס אָדָם לְבֵיתוֹ קֹדֶם שֶׁיִרְחַץ יָדָיו וְיֵשֵׁב. וּמִנְהַג אֲבוֹתֵינוּ, תּוֹרָה (שע"ו).
כשהולכין מבית הקברות – אחרי הקבורה.
תולשין עשבים – בשולחן ערוך כתב 'תולשין עפר ותולשין עשבים', ובכך המשך הדברים מובן יותר.
ואומרים זכור כי עפר אנחנו – תהילים קג יד, כדי להזכיר לנו שאנחנו והמת נוצרנו מעפר ועתידים לחזור לעפר, ומזכירים לעצמנו את יום המיתה, ובזה מקבלים על עצמנו דין שמים.
שיחיו מעפרם – שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו (דניאל יב ב).
על דרך ויציצו מעיר כעשב הארץ – תהלים עב טז, וגם פסוק זה מדבר על תחיית המתים, ולכן תולשים עשבים יחד עם העפר.
גם בחול המועד – אף שיש מלאכות רבות שאסור לעשות בחול המועד, כמבואר בסימנים קד-קו, ובפרט דברים שאין בהם צורך לחג.
יש רמז – בשלושת המנהגים הללו, תלישת עפר, עשבים, ורחיצה במים.
טומאה זאת – טומאת מת.
מים ואפר פרה ואזוב – כמבואר בבמדבר יט יז-יח.
מכלי – לאו דוקא, אלא העיקר שלא לרחוץ ישירות בנהר, אבל אין הבדל בין נטילה מכלי לבין רחיצה מהברז.
כל זמן – כל פעם.
ויהי נועם – תהילים צ יז, וכל פרק צא.
אם יכנס – שלא יכנס.
ומנהג אבותינו תורה – אף שאין אנו יודעים את טעם הדבר, מאחר והוא מנהג ישן של יותר משבע מאות שנה, ונוסד במקומות שהיו בו גדולי תורה, עלינו לקיים את המנהג, במקום שנהגו כן.
אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמֵּת מֵעִיר שֶׁיֶשׁ בָּהּ קְבָרוֹת לְעִיר אַחֶרֶת, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי לֵּהּ בִּזָּיוֹן לְטַלְטְלוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אֶלָּא מִחוּץ לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, אוֹ שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתוֹ לִמְקוֹם קִבְרוֹת אֲבוֹתָיו. וְכֵן אִם הוּא צִוָּה לְהוֹלִיכוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מֻתָּר[5].
עיר שיש בה קברות – עיר שיש בה בית קברות.
הוי ליה בזיון – הדבר נחשב כבזיון למת, וגם נחשב בזיון למתים הקבורים באותה עיר, שאין רוצים לקבור את זה אצלם.
אָסוּר לִפְתֹּחַ קֶבֶר לְאַחַר שֶׁנִּסְתַּם הַגּוֹלֵל, דְּהַיְנוּ שֶׁכְּבָר נָתְנוּ עָפָר עַל כִּסּוּי הָאָרוֹן. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נָתְנוּ עָפָר, מֻתָּר לְפָתְחוֹ מִשּׁוּם אֵיזֶה דָבָר. וְאִם מֵחֲמַת אֵיזֶה דָבָר צְרִיכִין לְפַנּוֹת אֶת הַמֵּת מִקִּבְרוֹ, יַעֲשׂוּ שְׁאֵלַת חָכָם (שס"ג).
משום איזה דבר – בין לצורך המת, ובין לצורך החיים, למשל אם חוששים שנשאר בתוך הקבר חפץ יקר ערך כלשהו.
מחמת איזה דבר – למשל שיש לחוש שהקבר ייפגע על ידי גוים או על ידי כוחות הטבע.
אִם חָפְרוּ קֶבֶר, לֹא יַנִּיחוּהוּ פָתוּחַ בַּלַּיְלָה, כִּי יֵשׁ סַכָּנָה בַּדָּבָר (ס"ח). וְאִם אֵין פְּנַאי לִקְבֹּר אֶת הַמֵּת, עַד לְמָחָר, יְמַלְאוּ אֶת הַקֶּבֶר בֶּעָפָר.
פנאי – זמן.
אָסוּר לִדְרוֹךְ עַל גַבֵּי קְבָרִים, מִשּׁוּם דְּיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם צָרִיךְ לְאֵיזֶה קֶבֶר וְאֵין לוֹ דֶרֶךְ אֶלָּא אִם כֵּן יִדְרוֹךְ עַל גַבֵּי קְבָרִים, מֻתָּר (שס"ד).
דיש אומרים דאסור בהנאה – קבר בנוי מעל הקרקע ודאי אסור בהנאה, וקבר בתוך הקרקע, שאין כאן אלא אדמה שהיתה שם גם לולא הקבר, יש בו מחלוקת.
צריך – לגשת.
לֹא יֵלֵךְ בְּבֵית הַקְבָרוֹת אוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל מֵת וְכֵן בְּכָל הַחֶדֶר שֶׁהַמֵּת הוּא שָׁם כְּשֶׁתְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ אוֹ צִיצִית בְּבִגְדוֹ, מִשּׁוּם לוֹעֵג לָרָשׁ. וְאִם הֵם מְכֻסִּים, מֻתָּר. וְכֵן לֹא יִתְפַּלֵּל שָׁם וְלֹא יֹאמַר שָׁם מִזְמוֹרִים, אֶלָּא מַה שֶׁהוּא לִכְבוֹד הַמֵּת [שס"ז].
ארבע אמות של מת – בין המיתה לקבורה.
משום לועג לרש – 'חרף עושהו', משלי יז ה. שהמת עני הוא ורש, ומי שלועג למת, הוא מחרף בכך את הקב"ה שעשה את הרש. והמקיים מצוות כציצית, תפילין, לימוד תורה, או תפילה, בקרבת המת, נראה כלועג לו ואומר 'אתה שוב לא תוכל לקיים מצוות, מה שהספקת בחייך זה מה שיש לך, אבל אנחנו עוד יכולים'.
הם – התפילין או חוטי הציצית.
מה שהוא לכבוד המת – כגון הזכרת פסוקים ומאמרי חז"ל תוך כדי הספד. אבל אין לומר מזמורי תהילים וקדיש ליד הקבר, ובני עדות המזרח נוהגים להקל בזה כל שהוא נעשה לעילוי נשמת המת, וגם בני אשכנז למדו מהם בשנים האחרונות בארץ ישראל, כמו שכתבתי בסעיף ט.
בֵּית הַקְּבָרוֹת, אֵין נוֹהֲגִין בּוֹ קַלּוּת רֹאשׁ[6], מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל הַמֵּתִים, כְּגוֹן לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת שָׁם אוֹ לְהִפָּנוֹת שָׁם. וְאֵין מַרְעִין שָׁם בְּהֵמוֹת, וְלֹא יְלַקֵּט מִמֶּנוּ עֲשָׂבִים. אֲבָל אִילָנוֹת הַנְּטוּעִין בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְאֵינָן עַל הַקְּבָרִים, מֻתָּר לְלַקֵּט פֵּרוֹתֵיהֶן (יו"ד סי' שס"ח).
קלות ראש – חוסר רצינות.
יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁאֵין מַצִּיבִין מַצֵבָה עַד לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִשּׁוּם דְּהַמַּצֵבָה נִרְאֵית לַחֲשִּׁיבוּתָא, וּבְתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ יֶשׁ לוֹ צַעַר. וְעוֹד, טַעַם הַמַּצֵבָה, שֶלֹּא יִשָּׁכַח מִן הַלֵּב, וְהַמֵּת אֵינוֹ נִשְׁכָּח, עַד לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (א"ר סוֹף סִימָן רכד). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין בָּזֶה[7].
לחשיבותא – להראות את חשיבות המת.
יש לו צער – שזה הזמן של דין הגיהנם, ולא כל כך מתאים להראות את חשיבותו בזמן שהוא סובל.
שאין מדקדקין בזה – והיום מדקדקים בארץ ישראל להציב את המצבה חודש אחרי הקבורה. ויש מקדימים יותר.
מֵת הַמֻטָּל לְקָבְרוֹ בְּיוֹם טוֹב, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לֹא יִתְעַסְּקוּ בוֹ יִשְֹרָאֵל. אֲפִלּוּ אִם אִי אֶפְשָׁר לְקָבְרוֹ עַל יְדֵי גוֹיִם וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יַסְרִיחַ עַד לְמָחָר, מִכָּל מָקוֹם לֹא יִקְבְּרוּהוּ יִשְֹרָאֵל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. אַךְ אִם אֶפְשָׁר, לְקָבְרוֹ עַל יְדֵי גוֹיִם, דְּהַיְנוּ שֶׁהַגּוֹיִם יַעֲשׂוּ אֶת הַקֶּבֶר וְיַחְתְּכו אֶת הַדַּפִּין שֶׁל עֵץ, אוֹ יַעֲשׂוּ אָרוֹן בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ, וְגַם יִתְפְּרו אֶת הַתַּכְרִיכִין אִם צְרִיכִין. אֲבָל לְהַלְבִּישׁוֹ וּלְחַמֵּם מַיִם וּלְטַהֲרוֹ ולְהוֹצִיאוֹ ולְשׂוּמוֹ בַקֶּבֶר, מֻתָּר עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל. וְהַכִּסּוּי בֶּעָפָר, יַעֲשׂו גַם כֵּן עַל יְדֵי גוֹיִם, וְאִם אֶפְשָׁר, יֵשׁ לִזָּהֵר לְטַהֲרוֹ בְּלֹא בֶגֶד, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי סְחִיטָה.
המוטל לקברו ביום טוב – שמת ביום טוב, או לפני יום טוב באופן שלא הספיקו לקבור אותו עד יום טוב.
ביום הראשון – של יום טוב.
לא יתעסקו בו ישראל – שאין קבורת המת דוחה יום טוב.
מכל מקום לא יקברוהו – שדיני כבוד המת אינם דוחים איסורי תורה אלא איסורים מדרבנן בלבד.
על ידי גוים – בעזרת גויים, שהם יעשו את כל המלאכות האסורות מן התורה.
הדפין של עץ – כמבואר בסימן קצט סעיף א..
לטהרו בלא בגד – את רחיצת המת המבוארת בסימן קצז סעיף ב אין עושים על ידי בגד אלא בידיים, ולא כשהמת שוכב על בגד, אלא ישכיבוהו על עור או קרש.
שלא יבואו לידי סחיטה – שסחיטת בגד ממים בשבת ויום טוב אסורה מן התורה, כמבואר בסימן פ סעיפים יז, כו, לג, לו, לז.
יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי גוֹיִם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עַד לְמָחָר כְּדֵי שֶׁיִתְעַסְּקוּ בוֹ יִשְֹרָאֵל. וַאֲפִלּוּ מֵת הַיּוֹם וִיכוֹלִין לְהַשְׁהוֹתוֹ עַד לְמָחָר, שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ, מִכָּל מָקוֹם יִקְבְּרוּהוּ הַיּוֹם עַל יְדֵי גוֹיִם. אַךְ יֶלֶד שֶׁמֵת, אַף עַל פִּי שֶׁחַי יוֹתֵר מִשְּׁלשִׁים יוֹם שֶׁיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ נֵפֶל, מִכָּל מָקוֹם אִם הָעֵת קָרָה וְאֵין בִּזָּיוֹן לְהַשְׁהוֹתוֹ, דְּלָא אִשְׁתָּהֵי, אֵין לְקָבְרוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, אֶלָּא מַשְׁהֵינָן לֵהּ עַד יוֹם טוֹב שֵׁנִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּגַם בְּגָדוֹל אִי לָא אִשְׁתָּהֵי, מַשְׁהֵינָן לֵהּ עַד יוֹם טוֹב שֵׁנִי. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג יָדוּעַ, נִרְאֶה דְיֵשׁ לִנְהֹג כֵּן[8] [או"ח תקכ"ו].
אסור להשהותו עד למחר – כדין כל מת שאסור להלינו כמבואר בסימן קצח סעיף ג, אלא אם הוא לכבודו, ויותר כבוד הוא למת להיקבר באותו יום אפילו על ידי גוים, מלהיקבר למחרת על ידי ישראל.
ואפילו מת היום – כי אם מת כבר אתמול, ולא יכלו לקבור אותו עד היום, ברור שאין ממתינים עוד יום, כי המת יסריח ויתנוול, ואין זה כבודו.
ילד שמת – יש פחות בזיון להשהותו.
שידוע שאינו נפל – זאת אומרת שהוא היה יכול לחיות, כמבואר בסימן רג סעיף ג, ולכן הוא חייב בקבורה, בניגוד לנפל שמראש אינו מוגדר כחי, שאינו חייב בקבורה מן הדין לדעת חלק מהפוסקים.
העת קרה – מזג אויר קר, שאין דרך המת להסריח בטמפרטורה נמוכה. ובארץ ישראל אין זה מצוי, אבל ניתן להשהותו בתוך חדר קירור.
דלא אשתהי – שלא הושהה, כלומר, שמת ביום טוב ועדיין לא השהו אותו כל כך, ולכן אין כל כך חשש שיסריח.
משהינן ליה – משהים אותו.
עד יום טוב שני – בחוץ לארץ למחרת יום טוב ראשון יש יום נוסף יום טוב מדרבנן, ודיני קבורת המת ביום טוב שני מתבארים בסעיף ג.
הערות:
- יש מפרשים שהסיבה שאסור להשהות את המת עד למחר היא מפני שגם למחר הוא יום טוב בחוץ לארץ, ואמנם התירו לקבור מתים על ידי ישראל ביום טוב שני, אבל יותר טוב להיעזר בגוי ביום טוב ראשון, ובפרט שגם ביום טוב שני נוהגים האשכנזים להקפיד לעשות כל מה שאפשר על ידי גויים, כמבואר בסעיף הבא, ונמצא שאין מרוויחים כלום מלדחות את הקבורה למחר. ולפי זה, בארץ ישראל שלמחרת יום טוב ראשון הוא חול, או לכל היותר חול המועד, היה אמור להיות שמותר להשהותו.
[1] יש נוהגים שלוקחים עפר ועמו עשב, ומשליכים אחר גום. לרמוז כי עפר אתה ואל עפר תשוב. (חזון עובדיה אבלות א, של).
אחר הכנסת המת לקבר, נוהגים לכסותו במרצפות ועליהן עפר ואומרים את הפסוק והוא רחום יכפר עוון וכו'. ונהגו שראש החברה קדישא מבקש מחילה מן הנפטר, ולא יעבירו המעדר מיד ליד. ואחר סתימת הגולל אומרים צידוק הדין. ואומרים קדיש יהא שלמא, והשכבה למת, ומסיימים בילע המות וכו', והוא רחום וכו' לך בשלום וכו. (חזון עובדיה אבלות א, שכז בהע').
[2] ויש אומרים שאין לתלוש עשבים בחול המועד. (עיין חזון עובדיה אבלות א, של).
יש נוהגין ליקח עפר הקבר ולנשק אותו, ובפרט בתלמיד חכם עושין זאת לכבוד התורה. (חזון עובדיה אבלות א, של).
ואין לעשן בבית הקברות. וממידת חסידות שלא להריח טבק בבית קברות. (חזון עובדיה אבלות א, תלו).
[3] ואם קשה לו לא לנגב הידים, יוכל לנגבם. (חזון עובדיה אבלות א, שלא). (ועיין שם אם צריך ליטול גם אם ליוה המת ולא היה בבית הקברות).
[4] אין אנו נוהגים לשבת כלל.
[5] וכן אם נכנסים מים לתוך הקבר, מותר להעבירו למקום המשתמר. (חזון עובדיה אבלות א, תכט).
[6] אין לזרוע פרחים מעל הקברות, שזה מנהג הגוים. (חזון עובדיה אבלות א, תמ).
[7] מצוה להקים מצבה כבר ביום השביעי לקבורה, שזהו תיקון גדול לנשמה. ומי שצוה לא לשים מצבה על קברו, אין שומעין לו. (חזון עובדיה אבלות א, תלא). יש נוהגין לעשות המצבה רק אחר 30 יום מהפטירה. והנכון לעשות ביום השביעי. ואם לא הספיקו יש לשים אבן על הקבר למראשותיו של הנפטר. (ילקוט יוסף אבלות נ, א).
[8] אך השולחן ערוך (תקכו, א) כתב, מת ביום ראשון אסור להלינו עד יום טוב שני כדי שיתעסקו בו ישראל.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך