הלימוד היומי כ"ב אייר

סעיף ד

לֹא נַעֲשָׂה בָּסִיס, אֶלָּא אִם כֵּן הַמֻּקְצֶה הָיָה מֻנָּח שָׁם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת רַק אַחַר כָּךְ הִנִּיחוֹ שָׁם, לֹא נַעֲשָׂה בָּסִיס, וּמֻתָּר לְטַלְטֵל אֶת הַכְּלִי אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהַמֻּקְצֶה עָלָיו. וְלָכֵן מֻתָּר לְנַעֵר אֶת הַשֻּׁלְחָן אוֹ אֶת הַמַּפָּה מֵעֲצָמוֹת וּקְלִפִּין, כְּשֶׁאֵין הַשֻּׁלְחָן וְהַמַּפָּה נַעֲשׂוּ בָּסִיס מִכֹּחַ הַנֵּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סָעִיף ב'.

 

הניחו שם – בשוגג, שלא זכר שהחפץ מוקצה, או שילד או גוי הניחו שם.

לטלטל את הכלי אפילו בשעה שהמוקצה עליו – כלומר, הכלי לא נעשה מוקצה, אבל עדיין יש איסור לטלטל את המוקצה שעליו, וצריך לנהוג כמו שמבואר בסימן פח סעיפים יג-יד.

עצמות וקליפין – שאינם ראויים אפילו למאכל בהמה, כמבואר בסימן פח סעיף ב, או ביום טוב אפילו אם הם ראויים למאכל בהמה, כמבואר בסימן צט סעיף ה.

 

סעיף ה

וְלֹא נַעֲשָׂה בָּסִיס אֶלָּא אִם הִנִּיחוֹ בְּכַוָּנָה שֶׁיְהֵא מֻנָּח שָׁם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אֲבָל אִם נִשְׁאַר שָׁם מֵחֲמַת שִׁכְחָה אוֹ שֶׁנָּפַל מֵעַצְמוֹ לְשָׁם, לֹא נַעֲשָׂה בָּסִיס.

 

מחמת שכחה – אפילו אם הניחו שם בכוונה, ורצה שיהיה שם, אלא שתכנן להוריד לפני שבת.

 

סעיף ו

וְלֹא נַעֲשָׂה בָּסִיס אֶלָּא כְּלִי שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם הִנִּיחַ דָּבָר מֻקְצֶה עַל כְּלִי שֶׁל אַחֵר, לֹא נַעֲשָׂה בָּסִיס, דְּאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ בִּדְלָֹא נִיחָא לֵיה לְחַבְרֵיהּ[1].

 

בדלא ניחא ליה לחבריה – כאשר הדבר לא נוח לחבירו. אבל אם יש בעל הכלי מרוצה מכך שהדבר המוקצה מונח שם, אפילו אם אחר הניחו, הוא נעשה בסיס.

 

סימן צ - דין עשית חפציו בלא מלאכה ומלאכה על ידי גוי ובו כג סעיפים:

סעיף א

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לִמְלָאכָה וְאֵינָם מְבִיאִין לִידֵי מְלָאכָה. וּמִפְּנֵי מַה נֶּאֶסְרוּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר, אִם תָּשִׁיב מִשַׁבָּת רַגְלֶיךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְגוֹ', וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. מֵהָא דִּכְתִיב, "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכְךָ בַּשַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ בַּחֹל. לְפִיכָךְ אָסוּר לָרוּץ בַּשַׁבָּת. אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה, מֻתָּר לָרוּץ, (מִדִּכְתִיב דְּרָכֶיךָ, מַשְׁמַע, דְּרָכֶיךָ אֲסוּרִים, אֲבָל דַּרְכֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִין) וּמִצְוָה לָרוּץ (עַיֵן לְעֵיל סִימָן י"ב סָעִיף יא).

 

משום שנאמר – בישעיה נח יג, הנביא מתאר את האוירה שאמורה לשרור בשבת, ומקדיש לכך פסוק שלם, שכותרתו 'אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי', ופרטיו: א. 'וקראת לשבת עונג', ודיני עונג שבת מתבארים בחלק השני של סימן עז. ['לקדוש ה' מכובד' הוא מאמר מוסגר, ומתייחס ליום הכיפורים, שגם אותו צריך לכבד כמו את השבת, כמבואר בסימן קלא סעיף יד] ב. 'וכבדתו' – ודיני כבוד שבת מתבארים בסימן עב. ג. 'מעשות דרכיך'. ד. 'ממצוא חפצך'. ה. 'ודבר דבר' [כלומר 'ומלדבר דבר'. ודינים אלו מתבארים בסימן זה.

מהא דכתיב – ממה שנאמר.

כהילוכך בחול – שבו אדם רץ לעסקיו, ופוסע פסיעות גדולות, ומדלג מעל מכשולים, ובשבת כל זה אסור, וכבר התבאר חלקית בסימן פ סעיף לו.

לדבר מצוה – לתפילה או לשיעור תורה, או לכל מצוה אחרת.

הערות:

-       מי שמתענג מריצה, כדרך הילדים, מותר לו לרוץ בשבת. כמו כן אם הליכה איטית פוגעת בכבוד שבת, למשל בגשם, מותר לרוץ.

 

סעיף ב

וּמֵהָא דִּכְתִיב, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ, דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים, אֲפִלּוּ אֵינְךָ עוֹשֶׂה מְלָאכָה, כְּגוֹן שֶׁהוּא מְעַיֵּן בִּנְכָסָיו, מָה הֵם צְרִיכִין לְמָחָר, גַּם זֹאת אָסוּר. וְכֵן אָסוּר לְטַיֵּל בָּעִיר כְּדֵי לִמְצוֹא סוּס אוֹ סְפִינָה אוֹ קָרוֹן לְשָׂכְרָם אַחַר הַשַׁבָּת, אִם נִכָּר הַדָּבָר שֶׁהוֹלֵךְ בִּשְׁבִיל כָּךְ. אֲבָל לִשְׁמוֹר חֲפָצָיו אוֹ חֶפְצֵי חֲבֵרוֹ, מֻתָּר.

 

מעיין בנכסיו – כל בדיקה, מעקב או ביקורת  של רכושו או עסקיו.

אם ניכר הדבר – אבל מותר לטייל בעיר או אפילו מחוץ לעיר, אפילו אם מטרתו שלאחר השבת יוכל לבצע שם מטרה כלשהי, כל עוד שהרואים עשויים לחשוב שהליכתו היא למטרת טיול.

לשמור – בלי תכנון עתידי איך לתקן ולשפץ, אלא שמירה פסיבית בלבד.

 

סעיף ג

אָסוּר לְהַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם, דְּהַיְנוּ לֵילֵךְ בַּשַׁבָּת עַד סוֹף הַתְּחוּם אוֹ פָּחוֹת וּלְהִתְעַכֵּב שָׁם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ כְּדֵי לְמַהֵר דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ מִשָּׁם וָהָלְאָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוֹלֵךְ מִשָּׁם וָהָלְאָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, נִכָּר הַדָּבָר שֶׁעִקַּר הִלּוּכוֹ הָיָה בִּשְׁבִיל כָּךְ. וְדַוְקָא כְּשֶׁמַּחְשִׁיךְ שָׁם, כְּדֵי לֵילֵךְ וְלַעֲשׁוֹת דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לַעֲשׂוֹתוֹ בַּשַׁבָּת, כְּגוֹן לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים אוֹ לִתְלוֹשׁ פֵּרוֹת אוֹ לְהָבִיא פֵּרוֹת הַמֻּקְצִין, שֶׁאֵין שׁוּם הֶתֵּר לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים אֵלּוּ בַּשַׁבָּת[2]. אֲבָל מֻתָּר לְהַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם כְּדֵי לְהָבִיא בְּהֶמְתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁאִם הָיוּ בָּתִּים עַד שָׁם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה שִׁבְעִים אַמָּה, הָיָה מֻתָּר לְהָבִיאָה גַּם בַּשַׁבָּת. וְכֵן לְהָבִיא פֵּרוֹת הַתְּלוּשִׁין שֶׁאֵינָן מֻקְצִין, מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁאִם הָיוּ מְחִצּוֹת מַקִּיפוֹת כָּל הַדֶּרֶךְ, הָיָה מֻתָּר גַּם בַּשַׁבָּת, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן מֻתָּר לֵילֵךְ בַּשַׁבָּת תּוֹךְ הַתְּחוּם אֶל הַגִּנָּה, לִתְלוֹשׁ שָׁם פֵּרוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ נִכָּר שֶׁהָלַךְ בִּשְׁבִיל זֶה, אֶלָּא הָרוֹאִים יֹאמְרוּ שֶׁהָלַךְ לְטַיֵּל אוֹ לְבַקֵּשׁ בְּהֶמְתּוֹ שֶׁנֶּאֶבְדָה לוֹ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהָיָה שָׁם, נִמְלַךְ וְנִשְׁאַר עַד הַלַּיְלָה כְּדֵי לִתְלוֹשׁ פֵּרוֹתָיו.

 

התחום – שאסור לאדם לצאת בשבת למרחק של יותר מאלפיים אמה מסוף העיר שלו, ופרטי הדינים מתבארים בסימן צה.

ניכר הדבר – למפרע, אף שבשעה שהלך לשם עדיין לא היה הדבר ניכר, והרואים אותו היו עשויים לחשוב שהוא רק מטייל, אך אחרי שרואים שבמוצאי שבת המשיך משם מיד לדרכו למקום רחוק, כבר ניכר הדבר שהליכתו בשבת היתה לצורך חפציו.

דבר שאי אפשר בשום אופן לעשותו בשבת – שאז ההתעסקות בזה סותר את האווירה של שבת.

שאם היו בתים וכו' – נמצא שאין הבאת הבהמה נוגדת את אווירת השבת, ורק בגלל נסיבות מסוימות אינו יכול להביאה.

קרובים זה לזה שבעים אמה – מבואר בסימן צה סעיף ב שזה המרחק המקסימלי שעדיין יוצר חיבור בין הבתים להחשיבם כעיר אחת.

היה מותר להביאה – שלא יצאה מתחום העיר, וגם אין איסור העברה ברשות הרבים או בכרמלית, שהרי הולכת מעצמה.

פירות – שאינם הולכים מעצמם, ונמצא שאי אפשר להביאם בשבת אפילו אם הם בתוך התחום.

אם היו מחיצות מקיפות... – ונמצא שאין הבאת פירות סותרת את מהות השבת.

לתלוש שם פירות – אף שזו פעולה שבשום אופן אי אפשר לעשותה בשבת.

נמלך – שינה את דעתו.

 

סעיף ד

וּמֵהָא דִּכְתִיב, וְדַבֵּר דָּבָר, דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חֹל. הִלְכָּךְ אָסוּר לוֹמַר: דָּבָר פְּלוֹנִי אֶעֱשֶׂה לְמָחָר, אוֹ סְחוֹרָה פְּלוֹנִית אֶקְנֶה לְמָחָר. וְהַיְנוּ דָּבָר שֶׁהַיוֹם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ בְשׁוּם אֹפֶן. אֲבָל דָּבָר שֶׁהָיָה אֵיזֶה צַד לַעֲשׂוֹתוֹ הַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה אֵין זֶה הַצַּד, מֻתָּר (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסָעִיף ג). וְלָכֵן מֻתָּר לוֹמַר, לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵלֵךְ לְמָחָר, רַק שֶׁלֹּא יֹאמַר לָשׁוֹן הַמַּשְׁמַע שֶׁיֵּלֵךְ בְּקָּרוֹן, וְגַם לֹא יַרְבֶּה לְדַבֵּר בָּזֶה, וַאֲפִלּוּ בְּשִׂיחַת דְּבָרִים בְּטֵלִים, אָסוּר לְהַרְבּוֹת. וְאָסוּר לְסַפֵּר בַּשַׁבָּת דָּבָר שֶׁל צַעַר. אָסוּר לְאָדָם לַחְשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת בְּפִיו בַּשַׁבָּת, בֵּין חֶשְׁבּוֹן שֶׁעָתִיד לִהְיֹוֹת בֵּין חֶשְׁבּוֹן שֶׁכְּבָר עָבַר, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לוֹ עֲדַיִן לֵידַע אוֹתוֹ, כְּגוֹן כָּךְ וְכָךְ הוֹצֵאתִי עַל בִּנְיָן פְּלוֹנִי לִשְׂכַר פּוֹעֲלִים, וַעֲדַיִן נִשְׁאַר בְּיָדוֹ מִשְּׂכַר הַפּוֹעֲלִים, שֶׁצָּרִיךְ הוּא לָדַעַת אֶת הַחֶשְׁבּוֹן, אָסוּר. אֲבָל חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁאֵין לוֹ בָּהֶם צֹרֶךְ, מֻתָּר לְחָשְׁבָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַרְבֶּה בָּהֶם, שֶׁאָסוּר לְהַרְבּוֹת בְּשִׂיחָה בְּטֵלָה בַּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל.

 

שהיה איזה צד לעשותו היום – שבהינתן נתונים מסויימים היה ניתן לעשות את הפעולה בשבת.

למקום פלוני אלך למחר – כיון שאם היו בתים לכל אורך הדרך היה אפשר ללכת לשם גם בשבת.

שילך בקרון – המובל על ידי בהמות, כי לזה אין שום היתר בשבת, אפילו אם הגוי מנהיג את הקרון עבור עצמו. אבל נסיעה ברכבת או באוטובוס, מאחר ואם הדבר היה חינם, והמפעיל הוא גוי שמפעיל עבור גוים אחרים, והיו בתים בנויים כך שלא היתה בעיה של תחום שבת, היה מותר לנסוע גם בשבת, לכן אין בעיה לומר 'אני נוסע מחר לירושלים'.

לא ירבה לדבר בזה – שהרי אפילו...

דבר של צער – דבר שגורם צער למספר, או לשומע.

בפיו – אבל מותר להרהר בהם, כמבואר בסעיף ו.

ועדיין נשאר בידו – ועדיין לא סיים לשלם לפועלים את שכרם, כך שיש משמעות לחשבון שעושה.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] אבל אשה שהניחה מוקצה של בעלה על חפץ שאינו מוקצה, נאסר ההיתר שתחתיו משום 'בסיס'. (שם, קלז).

 

[2] אדם המעוניין לקנות או לשכור דירה מיהודי, אסור לו ללכת בשבת לראות את הדירה. אך הקונה דירה של גוי בארץ ישראל, מותר לו לראות הדירה בשבת, כוון שיש מצוה לקנות ממנו דירה בארץ ישראל. (חזון עובדיה שבת ו, ג).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר