הלימוד היומי כ"א אייר

סעיף טו

מֵת, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת. אֲבָל מֻתָּר לִשְׁמוֹט אֶת הַכַּר מִתַּחְתָּיו, שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָזִיז בּוֹ שׁוּם אֵבֶר. וְאִם הָיָה פִּיו נִפְתָּח וְהוֹלֵךְ, קוֹשֵׁר אֶת הַלֶּחִי בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יוֹסִיף לְהִפָּתֵחַ, אֲבָל לֹא כְּדֵי שֶׁיִּסָגֵר מַה שֶּׁכְּבָר נִּפְתַּח, שֶׁאִם כֵּן הָיָה מֵזִיז אֵבֶר[1] (וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קצ"ד).

 

לשמוט את הכר מתחתיו – את המזרן, כדי שישכב על הקרקע הקרה, וזה מותר דוקא במקום המזרן, אבל לא להעביר את המת למקום אחר על ידי המזרן, כמו שהתבאר בסעיף יג שטלטול מן הצד מותר רק לצורך דבר המותר ולא לצורך המוקצה.

שלא יסריח – אבל אם אין לחשוש לכך, אסור גם לשמוט את הכר.

ובלבד שלא יזיז בו... – לא רק שאסור להגביה את המת ממש מהמזרן ולהניחו על הקרקע, אלא גם אבר אחד ממנו אסור להזיז ישירות, אלא רק ל'נער' אותו מהמזרן לרצפה.

שום אבר – אפילו לעצום לו את העיניים אסור, ואין צריך לומר שאסור ליישר לו את אבריו, כי כל דבר שהוא מוקצה אסור לטלטל גם חלק ממנו, אפילו אם החפץ עצמו נשאר במקומו, ואפילו לכבוד המת.

סימן קצד – ששם יש הלכות נוספות בעניין טלטול המת בשבת.

 

סעיף טז

אִם נָפְלָה דְּלֵקָה וִירֵאִים שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף הַמֵּת, מֻתָּרִין לְטַלְטְלוֹ אַגַּב דְּבַר הֶתֵּר, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּנִּיחִין עָלָיו אוֹ אֶצְלוֹ אֵיזֶה דְּבַר מַאֲכָל, וּמְטַלְטֵל שְׁנֵיהֶם בְּיָחַד. וְאִם אֵין דְּבַר מַאֲכָל, מַנִּיחִין עָלָיו אֵיזֶה כְּלִי אוֹ מַלְבּוּשׁ שֶׁמֻּתָּר בְּטִלְטוּל[2]. וְאִם גַּם זֶה אַיִן, אֲזַי מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ לְבַדּוֹ. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּרִין לְהוֹצִיא לְשָׁם. אֲבָל לְמָקוֹם שֶׁאֲסוּרִין לְהוֹצִיא, אֵין לְהוֹצִיאוֹ כִּי אִם עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי (שי"א).

 

נפלה דליקה – לא משנה אם השריפה בבית שהמת בו, או שיש חשש שהיא תתפשט לשם.

מותרין לטלטלו אגב דבר היתר – כי אם לא יתירו בכלל, מרוב שהוא לחוץ הוא יכבה את האש, והוא היתר מיוחד לטלטול המת, ולא לשאר דברים שהם מוקצה. ובסימן פה סעיף ד התבאר שיש מתירים בכל דבר מוקצה.

אם אין דבר מאכל – אבל אם יש דבר מאכל, אין מטלטלים כלי, אפילו אם מלאכתו להיתר, כל שאינו לצורך הכלי, או לצורך האדם שצריך את הכלי עצמו או את מקומו, כמו שלמדנו בסעיף ח.

שמותרין להוציא לשם – פרטי הדינים הללו התבארו בסימנים פא-פג.

כי אם על ידי אינו יהודי – ואז לא צריך ככר או תינוק.

הערות:

-       דעת רוב הפוסקים שמותר להוציא את המת על ידי ככר או תינוק גם לכרמלית, אם אין פתרון אחר. כמו כן נחלקו אם מותר להוציאו על ידי גוי דוקא לכרמלית, או אפילו לרשות הרבים כאשר אין אפשרות אחרת להצילו, ויש למיקל על מי לסמוך.

 

סעיף יז

כָּל דָּבָר מְטֻנָּף, כְּגוֹן רְעִי וְקִיא וְצוֹאָה, בֵּין שֶׁל אָדָם בֵּין שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים, אִם הֵם בְּבַיִת אוֹ בֶּחָצֵר שֶׁיּוֹשְׁבִים שָׁם בְּנֵי אָדָם, מֻתָּר לְהוֹצִיאָם לָאַשְׁפָּה. וּכְשֶׁמּוֹצִיא גְּרָף שֶׁל רְעִי אוֹ עָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם, כָּל זְמַן שֶׁהַכְּלִי עֲדַיִן בְּיָדוֹ, מֻתָּר לְהַחְזִירוֹ, כְּדִין כָּל מֻקְצֶה, שֶׁבְּעוֹדוֹ בְּיָדוֹ מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּמָּקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל לְאַחַר שֶׁהִנִּיחוֹ מִיָּדוֹ, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ, מִשּׁוּם דְּמָאִיס טְפֵי (וְגָרַע מִשְׁאָר מֻקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס). וְאַךְ כְּשֶׁצְּרִיכִין לוֹ מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, מֻתָּר לְהַחְזִירוֹ. וְכֵן אִם יָכוֹל לָתֵת בְּתוֹכוֹ מַיִם, שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין לִשְׁתִּיַּת בְּהֵמָה, יָכוֹל לְהַחְזִירוֹ כָּךְ (ש"ח).

 

רעי – גללים.

מותר להוציאם לאשפה – הוא היתר מיוחד לטלטל מוקצה כדי למנוע חוסר נעימות.

גרף – כלי קיבול לצואה.

עביט – כלי שמיועד לשתן.

מותר לטלטלו – אם נטלו בהיתר, כמו שהתבאר בסעיף ה.

דמאיס טפי – שהוא מאוס ביותר, ואינו יכול לשמש אפילו ככיסוי לכלי, ולכן הוא בעצמו מוקצה.

משאר מוקצה מחמת מיאוס – שהתבאר בסעיף ח שמותר בטלטול בשבת.

משום כבוד הבריות – שאין להם מקום להתפנות.

שיהיו ראויין לשתיית בהמה – כי אם מרוב המיאוס אינו ראוי לשתיית בהמה, גם המים הופכים להיות מוקצה מחמת מיאוס.

כך – גם כשאינו צריך לו, ומחזירו רק כדי שלא ייגנב.

 

סעיף יח

מֻתָּר לִתֵּן כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בַּשַׁבָּת. וְאִם נִתְמַלֵּא, שׁוֹפְכוֹ וּמַחְזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ, וְהוּא שֶׁיְהֵא הַדֶּלֶף רָאוּי לִרְחִיצַה. אֲבָל אִם הַמַּיִם מְאוּסִים, אָסוּר לִתֵּן שָׁם כְּלִי, מִשּׁוּם דְּאֵין עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה. וְאִם עָבַר וּנְתָנוֹ וְהוּא בְּמָקוֹם דְּמָאִיס עָלָיו, מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ (דִין מֻקְּצָה בִּמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל, עַיֵן לְעֵיל סִימָן פ"ה סָעִיף ד'. וְדִינֵי מֻקְצֶה בְּיוֹם טוֹב וְדִין מֻקְצֶה מֵחֲמַת מִצְוָה, יְבֹאֲרוּ אִם יִרְצֶה הַשֵׁם בִמְקוֹמָם).

 

דלף – מקום שנוטף ממנו מים בבית. ומדובר כשיש נזילה, אבל מתחת למזגן אסור להניח כלי כדי לקבל את המים, שהמים נוצרים בשבת והם מוקצה.

שופכו – במקום שאינו מגדל צמחים, כמבואר בסימן פ סעיף כח.

שיהא הדלף ראוי לרחיצה – כי אם אינו ראוי לרחיצה, הרי הדלף עצמו מוקצה, ואם נותן שם כלי הוא מבטל כלי מהיכנו, והוא אסור כמבואר בסעיף ט [ובסימן עה סעיף יא].

אין עושין גרף של רעי לכתחילה – אף שלא יהיה אסור למעשה לטלטל את הכלי, שהרי המים המאוסים נחשבים כגרף של רעי, אסור ליצור מצב שבו בסופו של דבר יהיה מותר לטלטל מוקצה כדי למנוע חוסר נעימות.

מוקצה מחמת מצוה – חפץ שהוקצה לצורך קיום מצוה, למשל אתרוג במהלך חג הסוכות.

במקומם – ביום טוב בסימן צט, ומוקצה מחמת מצוה בסימן קלד סעיף יב, ובסימן קלז סעיף ז.

 

סימן פט - דין בסיס לדבר האסור ובו ו סעיפים:

סעיף א

כְּלִי שֶׁלּוֹ שֶׁהִנִּיחַ עָלָיו בְּעֶרֶב שַׁבָּת דָּבָר מֻקְצֶה בְּכַוָּנָה, וְהָיְתָה דַּעְתּוֹ שֶׁיְהֵא מֻנָּח שָׁם בְּהַכְנָסַת שַׁבָּת, נַעֲשָׂה הַכְּלִי בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר. וַאֲפִלּוּ נִטַּל מִשָּׁם הַמֻּקְצֶה בְּיוֹם הַשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהָיָה מֻנָח שָׁם בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת וְנַעֲשָׂה אָז הַכְּלִי בָּסִיס לַדָבָר הָאָסוּר, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ גַּם אַחַר כָּךְ כָּל הַיּוֹם, אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ[3].

 

שלו – כיון שאין דין זה נוהג אלא בהניח בכוונה, צריך שהכלי יהיה שלו, כי כוונת אדם אחר להפוך כלי שלו לבסיס אין לה משמעות, כמבואר בסעיף ו.

בערב שבת – לפני כניסת השבת.

דבר מוקצה – שאסור בטלטול אפילו לצורך גופו או מקומו.

בין השמשות – עם כניסת השבת, ופירושו המדוייק התבאר בסימן עה סעיף א.

הערות:

-       אם הניח כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, על כלי שמלאכתו להיתר, מותר לטלטל את הכלי התחתון לצורך גופו ומקומו, ויש אומרים שבמקרה כזה אינו נעשה בסיס לדבר האסור בכלל.

 

סעיף ב

הָיָה מֻנָּח שָׁם בְּהַכְנָסַת שַׁבָּת גַּם דְּבַר הֶתֵּר, וְנַעֲשָׂה הַכְּלִי בָּסִיס לַדָבָר הָאָסוּר וְלַדָבָר הַמֻּתָּר, אִם הַדָּבָר הֻמֻּתָּר יוֹתֵר חָשׁוּב לוֹ, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ. וְאִם הַדָּבָר הָאָסוּר יוֹתֵר חָשׁוּב לוֹ, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. וְלָכֵן טוֹב לְהַנִּיחַ אֶת הַחַלּוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן קוֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּפָּה וְהַשֻּׁלְחָן בָּסִיס לַנֵּרוֹת וְלַחַלּוֹת, וְיִהְיוּ מֻתָּרִין בְּטִלְטוּל. וְאִם לֹא עֲשָׂאוֹ כֵּן, הֲרֵי נַעֲשׂוּ הַמַּפָּה וְהַשֻּׁלְחָן בָּסִיס לַדָבָר הָאָסוּר לְחוּד וַאֲסוּרִין בְּטִלְטוּל. וּמִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד אִם יֵשׁ צֹרֶךְ גָדוֹל, כְּגוֹן, שֶׁנָּפַל נֵר עַל הַשֻּׁלְחָן וּצְרִיכִין לְנַעֲרוֹ, יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַפּוֹסְקִים דִּסְבִירָא לְהוּ, דְּלֹּא נַעֲשָׂה בָּסִיס, אֶלָּא אִם דַּעְתּוֹ שֶׁתִּשָׁאֵר שָׁם הַמֻּקְצֶה כָּל יוֹם הַשַׁבָּת, וַהֲרֵי הַמִּנְהָג לְהָסִיר בְּשַׁחֲרִית אֶת הַמְּנוֹרוֹת עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי וְלֹא נַעֲשָׂה בָּסִיס (וּבְשֻלְחָן עָרוּךְ שֶׁל הַתַּנְיָא כָּתוּב, דְּהַמַפָּה בְּלָאו הָכִי לֹא הֲוֵי בָּסִיס, עַיֵן שָׁם בְּסִימָן שט ס"ט).

 

שם – על אותו כלי שעליו מונח דבר מוקצה.

יותר חשוב לו – אפילו אם הערך הכספי שלו פחות משל הדבר האסור, הדבר נקבע לפי החשיבות שבעל המוקצה מייחס לחפצים.

ולכן... – מנהגם היה להדליק נרות על השולחן, ולמחרת הגוי היה מסיר את הפמוטות מהשולחן.

לנרות ולחלות – והחלות חשובים לו יותר.

וצריכין לנערו – כי הוא צריך את מקומו של הנר, או כדי שהנר לא ישרוף את המפה, וזה מותר כמו שהתבאר בסימן פח סעיף יג, אבל כאן יש איסור להזיז את השולחן עצמו שנעשה בסיס לנרות.

בלאו הכי – בלא זה.

לא הוי בסיס – כיון שאין לו צורך שהנרות יהיו על המפה אלא על השולחן, אלא שאין לא אפשרות לפנות להם מקום על השולחן ישירות, או שלא איכפת לו אם יעמדו על השולחן ישירות או על המפה.

עיין שם – שמבואר שאם מניח במדף או בארגז חפצים רבים, והם מונחים אחד על השני, מאחר ואין לו עניין בכך שיהיו מונחים זה על גבי זה, ואינו מניחם כך אלא מפני שאין לו מקום להניחם זה לצד זה, אין החפצים נעשים בסיס אחד לשני, ומותר לקחת את החפצים המותרים ולנער מעליהם את החפצים האסורים בטלטול.

הערות:

-       מדברי הקיצור שולחן ערוך נראה שאינו רוצה להכריע להלכה כדברי בעל התניא, מאחר ויש פוסקים שחולקים בזה, ורק מצרף את דעתו במקום צורך גדול. אבל אין הדבר מוכרח, כי קטע זה נוסף בקיצור שולחן ערוך במהדורה האחרונה, ויתכן שבתחילה לא רצה לסמוך על דעה זו, ולבסוף החליט שניתן לסמוך עליה, וחזר בו, ולפי זה מותר לטלטל את המפה גם בלא צורך גדול, ורק לכתחילה יש להיזהר במידת האפשר להניח את החלות על השולחן לפני כניסת השבת. ולמעשה אפשר להקל בזה.

 

סעיף ג

הָיוּ מָעוֹת בְּכִיס הַתָּפוּר בְּבִגְדּוֹ מֻתָּר לְטַלְטֵל אֶת הַבֶּגֶד, שֶׁאֵין כָּל הַבֶּגֶד נַעֲשָׂה בָּסִיס אֶלָּא הַכִּיס, וְהַכִּיס בָּטֵל לְגַבֵּי הַבֶּגֶד. אֲבָל אִין לְלָבְשׁוֹ אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יֵצֵא בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים (וְאִם הוּא בַּדֶּרֶךְ וְיֶשׁ לוֹ מָעוֹת, עַיֵן לְעֵיל סִימָן ס"ח סָעִיף י"ב). אֲבָל תֵּבָה שֶׁבְּתוֹךְ הַשֻּׁלְחָן [מְגֵרָה] וְיֵשׁ מָעוֹת בַּתֵּבָה, אָסוּר לְטַלְטֵל אֶת הַשֻּׁלְחָן, מִשּׁוּם דְּהַתֵּבָה הוּא כְּלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינָהּ בְּטֵלָה לְגַבֵּי הַשֻּׁלְחָן.

 

התפור – אבל אם הוא רק קשור לבגד [והשאיר את הכיס עם המעות קשורים לבגד על דעת שיישארו שם בשבת], נחשב הכיס ככלי בפני עצמו, והבגד נעשה בסיס לכיס, ואסור לטלטלו אפילו אם ינער את הכסף, ואפילו אם ינותק הכיס.

בבגדו – אם הכיס מחובר לבגד בקצה העליון, אבל אם הוא תפור לבגד לכל ארכו, כמו כיס של חולצה, אין הכיס בטל לבגד, אלא הוא הבגד עצמו, וכל הבגד נהיה בסיס לכסף.

הכיס בטל לגבי הבגד – ואינו צריך אפילו לנערו אם רוצה לטלטל את הבגד.

אסור לטלטל את השולחן – אם אין עליו דברים מותרים שחשובים יותר.

הוא כלי בפני עצמו – אם ניתן להסירה מהשולחן, כדין כיס הקשור לבגד שביארתי בתחילת הסעיף. ואם היא קבועה שם ולא ניתן להסירה, דינה ככיס התפור בבגד.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] המת אין מזיזים אותו ממקומו, ואם הוא לבוש בכסותו מותר לטלטלו. וכן אם היה בלא בגדים, מותר לטלטלו על ידי ככר לחם או תינוק, או על ידי כלי שמלאכתו להיתר. (חזון עובדיה שבת ו, קיב).

[2] וכן אם הוא כבר לבוש בכסותו, מותר בטלטול. (חזון עובדיה שבת ו, קיב).

[3] ואם דבר היתר מונח על מוקצה, מותר ליטול הדבר היתר בשבת ואפי' אם כשיטלו יזוז גם המוקצה. שאינו בסיס לדבר האסור רק כשההיתר בסיס לאיסור ומתחתיו (ולא מעליו). (חזון עובדיה שבת ג, קלו).

 

הרבה פוסקים סוברים שדברי מאכל שהניח עליהם מוקצה, אינם נעשים 'בסיס' לדבר האסור, ובמקום צורך אפשר לסמוך עליהם להקל. (חזון עובדיה שבת ג, קלט).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר