הלימוד היומי כ"ג אייר

סעיף ה

מִדִּכְתִיב חֶפְצְךָ לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּאֵין אֲסוּרִין אֶלָּא חֶפְצֵי הָאָדָם, אֲבָל חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִין. לְפִיכָךְ מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם מִשּׁוּם צָרְכֵי מִצְוָה, וְכֵן מֻתָּר לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בַּשַׁבָּת, כְּגוֹן לֵילֵךְ לַשִּׁלְטוֹן, אוֹ לְבֵית וַעַד הַשָּׂרִים לְדַבֵּר בִּשְׁבִילָם, שֶׁצָּרְכֵי הָרַבִּים הֵם כְּמוֹ חֶפְצֵי שָׁמַיִם. וְכֵן מֻתָּר לְדַבֵּר עִם מְלַמֵּד אוֹדוֹת תִּינוֹק, אִם יִרְצֶה לְקַחְתּוֹ לְלַמְּדוֹ סֵפֶר אוֹ אֲפִלּוּ אֻמָּנוּת, שֶׁזּוֹהִי גַּם כֵּן מִצְוָה, שֶׁאִם לֹא תְהֵא לוֹ אֻמָּנוּת לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ, יְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת. אֲבָל אָסוּר לִשְׂכּוֹר אֶת הַמְלַמֵּד בַּשַׁבָּת, כִּי הַשְּׂכִירוּת הִיא שְׁבוּת גְּמוּרָה, וְלֹא הֻתְּרָה אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל מִצְוָה, וְרַק מַה שֶּׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָא מִפְּנֵי מִמְּצֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, זֶה הֻתָּר בִּשְׁבִיל מִצְוָה. וּמֻתָּר לְהַכְרִיז עַל אֲבֵדָה בַּשַׁבָּת, שֶׁהֲשַׁבת אֲבֵדָה מִצְוָה הִיא[1].

 

מחשיכין על התחום – ממתינים בסוף תחום שבת עד מוצאי שבת, כמו שהתבאר בסעיף ג.

צרכי מצוה – כגון להביא ארון ותכריכים למת, או כלי שיר לשמח חתן וכלה.

לפקח – לעיין ולחקור, לפעול בעניינם.

צרכי הרבים – אפילו בעניינים חומריים.

תינוק – ילד.

ספר – תורה.

אומנות – מקצוע.

ילסטם – ישדוד.

לשכור – לסכם איתו על מחיר.

שבות גמורה – שאסור לעסוק במקח וממכר בשבת, כמו שכבר ביארנו בהרחבה בסימן פ סעיף סה. והמושג 'שבות' התבאר בסימן פב סעיף י.

 

סעיף ו

מִדִּכְתִיב וְדַבֵּר דָּבָר, לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּדַוְקָא דִּבּוּר אָסוּר. אֲבָל הִרְהוּר, מֻתָּר. וְלָכֵן הִרְהוּר בַּעֲסָקָיו מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם עֹנֶג שַׁבָּת, מִצְוָה שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב בָּהֶם כְּלָל, וִיהֵא בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ כָּל מְלַאכְתּוֹ עֲשׂוּיָה. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתְּךָ, וַהֲרֵי אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּל מְלַאכְתּוֹ בְּשָׁבוּעַ אֶחָד. אֶלָּא יִרְאֶה הָאָדָם בְּכָל שַׁבָּת כְּאִלּוּ מְלַאכְתּוֹ עֲשׂוּיָה, וְאֵין לְךָ עֹנֶג גָּדוֹל מִזֶּה. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹא יְהַרְהֵר בְּדָבָר שֶׁגּוֹרֵם לוֹ טִרְדָּה אוֹ דְאָגָה (ש"ו).

 

שכתוב – שמות כ ט, דברים ה יג.

 

סעיף ז

מֻתָּר לוֹמַר לְפוֹעֵל, הֲנִרְאֶה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתּוּכַל לַעֲמוֹד עִמִּי לָעֶרֶב, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ מֵבִין שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לָעֶרֶב לְשָׂכְרוֹ לִמְלָאכָה, לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֶסַר אֶלָּא דִּבּוּר מְפֹרָשׁ. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ, הֱיֵה נָכוֹן עִמִּי לָעֶרֶב, שֶׁזֶּהוּ כִּמְדַבֵּר בְּפֵרוּשׁ שֶׁרוֹצֶה לְשָׂכְרוֹ[2] (ש"ז).

 

הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עימי לערב – נראה לך שיהיה לך זמן לבוא אלי הערב?

היה נכון עמי לערב – תבוא אלי היום בערב.

 

סעיף ח

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמֹר לוֹ אֵיזֶה דָּבָר, אָסוּר לְהַפּוֹעֵל לִקַּח שְׂכַר שַׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲבָל אִם הָיָה מֻשְׂכָּר לְשָׁבוּעַ אוֹ לְחֹדֶשׁ, מֻתָּר לִטּוֹל בְּהַבְלָעָה גַּם שְׂכַר שַׁבָּת[3] (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע"ג) (ש"ו).

 

שכר שבת בפני עצמו – פרטי דין זה מבוארים בסימן עג סעיף יא.

בהבלעה – אם אין מחשבים את השכר לפי ימי עבודה.

 

סעיף ט

אָסוּר לִתֵּן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ[4], אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ שַׁבָּת. וְכֵן אָסוּר לִתֵּן מַשְׁכּוֹן לַחֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא לְצֹרֶךְ מִצְוָה אוֹ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת. וְלֹא יֹאמַר לוֹ הֵילָךְ מַשְׁכּוֹן, אֶלָּא נוֹתֵן סְתָם[5].

 

דבר שהוא לצורך שבת – מוצרי מזון וכדומה.

משכון – על חוב.

לצורך מצוה – כגון שהבטיח סכום לצדקה או לצרכי בית הכנסת, והגבאי רוצה לקחת ממנו משכון עד שישלם את חובו.

לצורך שבת – שלוקח ממנו יין או שאר מצרכים לצורך שבת.

 

סעיף י

שִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת, דְּהַיְנוּ שִׁטְרֵי חוֹבוֹת וְחֶשְׁבּוֹנוֹת, וְאִגְּרוֹת שֶׁל שְׁאֵלַת שָׁלוֹם, אָסוּר אֲפִלּוּ לְעַיֵּן בָּהֶם בְּלִי קְרִיאָה (בפיו), וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מְהַרְהֵר, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר. וְלֹא אָמְרוּ דְּהִרְהוּר מֻתָּר, אֶלָּא כְּשֶׁאֵינוֹ נִכָּר שֶׁמְהַרְהֵר בַּחֲפָצִים הָאֲסוּרִים. אֲבָל כָּאן שֶׁנִּכָּר לַכֹּל שְׁמְהַרְהֵר בַּחֲפָצִים הָאֲסוּרִים, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל אִסּוּר מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ. וּמִי שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה לוֹ אִגֶּרֶת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה כָּתוּב בָּהּ, מֻתָּר לְעַיֵן בָּהּ, כִּי שֶׁמָּא יֵשׁ בָּה דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְגוּפוֹ, אֲבָל לֹא יִקְרָא בְּפִיו. וְאִם יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ רַק מֵעִנְיְנֵי מַשָּׂא וּמַתָּן, אָסוּר אֲפִלּוּ לְעַיֵּן בָּהּ, וְגַם אָסוּר בְּטִלְטוּל מִשּׁוּם מֻקְצֶה[6].

 

שטרי הדיוטות – מסמכים של אנשים רגילים, בניגוד לכתבי הקודש.

אגרות של שאלת שלום – מכתבים, ואינם בכלל שטרי הדיוטות, אבל אסרו לקרוא בהם מפני שהם דומים לשטרי הדיוטיות

לעיין בהם בלי קריאה – לקרוא בעיניים.

שאינו אלא מהרהר – ולמדנו בסעיף ו שהרהור מותר.

שניכר לכל – ואפילו אם אין מי שרואה, שעצם הפעולה באופן זה אסורה בשבת, כמו שביארנו בסעיף ג.

ממצוא חפצך – שהתבאר בסעיף ב-ג, ושם אין הבדל בין מוציא מפיו למהרהר, שהבדל זה קיים רק בדברים שאיסורם בגלל הכתוב 'ודבר דבר'.

שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו – מידע שחשוב לו מאד, כדי שיתכנן את צעדיו, וקרוב לפיקוח נפש. בתקופת הגלות היהודים חיו בפחד מתמיד מפני כל שינוי פוליטי או אחר, ופוגרומים, שמדות, גירוש, מיסים רצחניים, גזירות גיוס, ואין ספור מצבים נוספים שניתן להעלות על הדעת היו לחם חוקם, ופעמים רבות מכתבים הכילו מידע חיוני ממש.

לא יקרא בפיו – כי ההיתר הזה לקרוא מכתבים אמנם מקובל, אבל לא מוסכם, ולכן אם כבר קוראים כדאי לפחות שלא לקרוא בפה שזה מיקל קצת את חומרת האיסור, כי אמנם בדברים שאסור לקרוא למדנו שאסור לקרוא גם בעיניים, אבל גם זה אינו מוסכם.

אפילו לעיין בה – בעיניים.

מוקצה – אם שומרו במקום מיוחד, כמבואר בסימן פח סעיף ו.

הערות:

-       אין לקחת את המכתב מיד הגוי, אלא הגוי יניח את המכתב על השולחן, כמבואר בסימן פב סעיף ג.

-       כהיום אין לקרוא מכתבים המגיעים בשבת, כי יש דרכים אחרות להודיע על עניינים חיוניים.

 

סעיף יא

כֹּתֶל אוֹ טַבְלָא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵיזֶה צוּרוֹת אוֹ דְּיוֹקְנָאוֹת וְכָתוּב תַּחְתֵּיהֶן, זוֹ צוּרַת פְּלוֹנִי וְזֶה דְיוֹקָן פְּלוֹנִי, אָסוּר לִקְרוֹת כְּתָב זֶה בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ לְעַיֵּן בּוֹ בְּלִי קְרִיאָה, אָסוּר. וְכֵן סִפְרֵי מִלְחָמוֹת וְסִפְרֵי דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְכֵן מְלִיצוֹת וּמְשָׁלִים שֶׁל שִׂיחַת חֻלִּין, כְּגוֹן סֵפֶר עִמָּנוּאֵל, וּמִכָּל שֶׁכֵּן דִּבְרֵי חֵשֶׁק, אָסוּר לִקְרוֹתָן בַּשַׁבָּת[7], וַאֲפִלּוּ לְעַיֵּן בָּהֶם בְּלִי קְרִיאָה בְּפִיו. וְאַף בְּחֹל אָסוּר מִשּׁוּם מוֹשַׁב לֵצִים, אֲפִלּוּ הֵם כְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וּבְדִבְרֵי חֵשֶׁק יֵשׁ עוֹד אִסּוּר, שֶׁמְגָרֶה יֵצֶר הָרַע בְּעַצְמוֹ. אֲבָל אוֹתָן סִפְרֵי דִּבְרֵי הַיָּמִים, שֶׁיּוֹצְאִים מֵהֶם עִנְיְנֵי מוּסָר וְיִרְאַת שָׁמַיִם, כְּגוֹן סֵפֶר יוֹסִיפוּן וְכַיּוֹצֵא בוֹ, אֲפִלּוּ כְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן לַעַז, מֻתָּר לִקְרוֹתָם אֲפִלּוּ בַּשַׁבָּת. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין רָאוּי לְהַרְבּוֹת בָּהֶם.

 

טבלה – לוח, וכן ספר מצוייר.

ספרי מלחמות – ספרי היסטוריה שעוסקים בתככי חצר ועניינים פוליטיים פנימיים, שאין בהם שום תועלת מעשית.

מליצות ומשלים – שירים.

ספר עמנואל – ספר של משורר יהודי איטלקי מהמאה ה-14, שמכיל שירי קודש לצד הלצות ושירי חשק ואהבה.

דברי חשק – דברים שמעוררים חשק ותאוות אסורות.

מושב לצים – על שם הפסוק הראשון בתהילים, והוא כינוי לכל מי שעוסק בדברים שאינם תורמים ל"יישובו של עולם", ומבזבז את זמנו בענייני "תרבות" ואומנות" למיניהם.

בלשון הקודש – ואפשר ללמוד מתוכם את השפה.

מגרה יצר הרע בעצמו – האדם אמור לברוח מדברים שמעוררים את היצר, ואנחנו מתפללים על כך כל יום בברכות השחר שהקב"ה ירחיק מאיתנו את היצר הרע ולא ישלוט בנו, כי דרכו של היצר הוא שיטת הסלמי, לכרסם בקווים האדומים, וכלשון חז"ל "היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שהוא אומר לו לך עבוד עבודה זרה והוא הולך ועובד". ואדם שלא די שאינו בורח מן היצר, אלא מחפש יצירות שיעוררוהו, הרי הוא רשע. ומאחר והרבה יהודים טובים במאות שנים האחרונות לא הבינו את חומר הדבר, ראה רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ובעקבותיו כל הפוסקים לנצל כאן את ההזדמנות ולהזהיר את הציבור מפני ההשפעה ההרסנית של הספרות הזאת.

שיוצאים מהם דברי מוסר ויראת שמים – השגחת הקב"ה על עם ישראל, הסבל שעם ישראל סבל בעקבות עזיבת התורה, וגם עצם ההשתלשלויות של מאורעות היסטוריים כאשר ניכר בתוצאות שיש מי שמנהיג את העולם.

לעז – שפה זרה שאינה לשון הקודש.

להרבות בהם – כי סוף סוף אינם תורה, ויותר נכון להקדיש את השבת ללימוד תורה.

 

סעיף יב

אָסוּר לִמְדֹּד בַּשַׁבָּת אֵיזֶה דָּבָר אִם הוּא לְצֹרֶךְ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא לְצֹרֶךְ מִצְוָה[8].

 

אסור למדוד – כבר התבאר בסימן פ סעיף סה.

אם הוא לצורך – למדוד סתם, בתור תחביב, מותר.

לצורך מצוה – מדידת שיעור כזית או כביצה, גובה של מחיצות, כמות המים במקווה, ועוד מדידות רבות שיש להם משמעות הלכתית.

הערות:

-       גם מדידת זמן בשעון חול אסורה בשבת.

-       למדוד חום, במד חום שאינו חשמלי, כדי לדעת כיצד לטפל בחולה, נחשבת כמדידה של מצוה.

 

סעיף יג

בִּמְקוֹם פְּסֵדָא מֻתָּר לְדַבֵּר בִּצְרָכָיו, בֵּין עִם יִשְֹרָאֵל בֵּין עִם אֵינוֹ יְהוּדִי (ב"ח א"ר באה"ט סי' ש"ז).

 

במקום פסידא – אם יש חשש שייגרם הפסד, למשל כאשר גוי חייב לו כסף, והוא מנסה להתחמק מחובו ולברוח, והוא רוצה לפנות למשטרה שיעצרו אותו.

בין עם אינו יהודי – ובמקרה שמצפה מן הגוי לעשות מלאכה דאורייתא, יתבאר בסעיף טז מתי ואיך מותר לומר לו.

 

סעיף יד

כָּל דָּבָר שֶׁהַיִשְֹרָאֵל אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ, אָסוּר לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי לַעֲשׂוֹתוֹ[9], דַּאֲמִירָה לְאֵינוֹ יְהוּדִי הֲוֵי שְׁבוּת. וַאֲפִלּוּ לִרְמוֹז לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ לוֹמַר לוֹ קֹדֶם שַׁבָּת שֶׁיַּעֲשֶׂה בַּשַׁבָּת, גַּם כֵּן אָסוּר. וְכֵן אָסוּר לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי בַּשַׁבָּת שֶׁיַּעֲשֶׂה לְאַחַר שַׁבָּת. וְדָבָר זֶה אֵינוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת, כֵּיוָן דְּהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בִּשְׁעַת הֶתֵּר, אֶלָּא אָסוּר מִשּׁוּם מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ. וְלָכֵן לְצֹרֶךְ מִצְוָה מֻתָּר (ש"ו ש"ז).

 

שבות – המושג התבאר בסימן פב סעיף י, והמשמעות היא שהוא איסור גמור מדרבנן, ואסור גם לצורך מצוה.

אינו משום שבות – אינו איסור דרבנן של 'אמירה לגוי', שאיסור זה אינו נוהג אלא במלאכות שהגוי עושה בשבת עבור היהודי, אבל ביום חול הרי מותר לגוי לעבוד עבור היהודי, והבעיה אינה אלא הדיבור שהוא נעשה בשבת.

לצורך מצוה מותר – כמו שלמדנו בסעיף ה.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] וכן מותר לדבר על עניני שדכנות בשבת. ויש אומרים שהמדבר על דברים המותרים, כגון ללמד את בנו, מותר רק לשואלו אם רוצה להשתכר לכך, אבל לשכרו או להזכיר לו סכום מעות, אסור, ויש מתירים, והלכה כדעה ראשונה להחמיר. (חזון עובדיה שבת ו, נח).

[2] וכן אין לומר לנהג מונית תתכונן לנסיעה הערב, כשהוא מבין שכוונתו לנסוע עמו בערב. (חזון עובדיה שבת ו, נט).

[3] חזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת, אין בזה משום שכר שבת, שהואיל ואיסור שכר שבת אינו אלא משום מחזי כמקח וממכר, במקום מצוה לא גזרו. וכן דעת השולחן ערוך (סימן תקפה) לגבי תקיעת שופר. וכן רופא ומילדת שטיפלו בשבת, מותר להם לקבל שכר דהוי חפצי שמים המותרים.

אורחים שבאים למלון ללון בשבת בלבד, ובמוצ"ש משלמים שכר שהותם במלון בשבת, אין בזה משום שכר שבת, ואפי' לא אכלו ושתו מהמלון. (חזון עובדיה שבת ו, ט). ולדעת האור לציון (ב, כה, א), אם שכרו חדר לשינה ואכילה מותר, וכן אם שכרו לשינה בלבד לפי המנהג שהחיוב מחצי יום זה עד חצי יום הבא מותר. אך השוכר חדר לשינה בלבד לשבת ויום טוב הסמוכים, ואפי' שכר לכמה ימים כאחד, יש בזה משום שכר שבת  ואסור.

[4] ראוי ונכון שלא לתת מתנה בשבת, שיש אומרים שהדבר אסור משום מקח וממכר. והרוצה לתת לחבירו מתנה בשבת, יזכה לו אותה מערב שבת על ידי אחר. ואז מותר ליתנה לו בשבת אם אינה מוקצה. (ילקוט יוסף שו, סז)

[5] מותר 'להפקיר' ממונו בשבת. ולמחול על חוב אסור בשבת, אלא אם כן מוחל לעני, שאז מותר משום מצות צדקה. (חזון עובדיה שבת ו, יט, כג).

[6] ואם הובאה מחוץ לתחום, טוב להזהר מליגע בה. (חזון עובדיה שבת ו, סא).

[7] אסור לעיין אפילו בלי קריאה במחירים המוצגים בחלונות ראוה. וכן אסור לעיין בעתוני כלכלה או בחדשות מהבורסה. (חזון עובדיה שבת ו, סא). וכן אין להסתכל במודעות פרסום עם מחירים המצויים בעיתון או בעלונים. (חזון עובדיה שבת ו, עב).

ספרי הקריאה המודפסים אין לאוסרם שמא יכתוב או שמא ימחוק, וכן אין לגזור בהם משום שטרי הדיוטות, משום שלא מצוי במה שמודפס לכתוב או למחוק, וכן לא גזרו משום משא ומתן אם נהנה בקריאתם. אבל בספר נהיגה אסור ללמוד בשבת (חזון עובדיה שבת ו, סט ובהע').

תמונות של רבנים שתחת התמונות כתוב שמות הרבנים מותר לקרוא בהם בשבת, ומותרים בטלטול. (חזון עובדיה סח)

[8] ולכן מותר לשקול מצה ומרור ביו"ט של פסח. וכן למדוד מקוה אם יש בו שיעור ארבעים סאה מותר. (חזון עובדיה שבת ו, כו).

 

[9] ישראל שאמר לגוי לעשות מלאכה בשבת אסור לישראל ליהנות ממלאכה זו בשבת. ואפי' אם הגוי עשה המלאכה מעצמו בשביל הישראל (כגון שהדליק לו את האור או שבישל בשבילו), אסור לישראל ליהנות ממלאכה זו. וגם במוצאי שבת צריך לחכות בכדי שיעשו. (הזמן שאורכת אותה מלאכה, כגון אם בישל לו, צריך לחכות הזמן שאורך בישול אותו אוכל) (הליכות עולם ג קעח) מותר לתת רכב למוסך של גויים בערב שבת, על מנת לקבלו ביום שבת, ובלבד שקצב לו סכום של תשלום מסויים עבור עבודתו, וגם יש זמן לעשות את התיקון במוצאי שבת או בערב שבת, ואז אפי' הגוי יעשה את העבודה בשבת, מותר. ובמקום צורך מותר גם אם אין זמן לגוי לעשות את המלאכה רק בשבת. ויש המחמירים בזה, אך המקילים יש להם על מה לסמוך.( הליכות עולם ג קפה)

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה