הַקּוֹרֵא צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר אֶת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וְגַם תֵּבַת עֲשֶׂרֶת, הַכֹּל בִּנְשִׁמָה אַחַת, לְהוֹדִיעַ שֶׁכֻּלָּם נֶהֶרְגוּ וְנִתְלוּ כְּאֶחָד. וְנוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה לוֹמַר מִן חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ, הַכֹּל בִּנְשִׁימָה אֶחָת. וּבְדִיעֲבַד, אֲפִלּוּ הִפְסִיק בֵּין עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, יָצָא. וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶכָּל הַקָהָל אוֹמְרִים עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, אֵינוֹ מִנְהָג נָכוֹן, אֶלָּא הַקּוֹרֵא לְבַד יֹּאמְרֵם, וְהַקָּהָל יִשְׁמְעוּ כְּמוֹ כָּל הַמְּגִלָּה. כְּשֶׁאוֹמֵר הַקּוֹרֵא בַּלַיְלָה הַהוּא נָדְדָה וְגוֹ', יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ, כִּי שָׁם מַתְחִיל עִקַּר הַנֵּס. וּכְשֶׁאוֹמֵר הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת, יְנַעְנֵעַ אֶת הַמְּגִלָּה.
עשרת בני המן וגם תיבת עשרת – אסתר ט ז-י.
בנשימה אחת – בלי לנשום באמצע
אינו מנהג נכון – כאשר כולם אומרים ביחד עם הקורא, אבל אם הוא ממתין וחוזר לקרוא אחרי שהם קראו, אין בכך כלום, וכן נוהגים בהרבה מקומות.
חמש מאות איש – אסתר ט ו.
בלילה ההוא נדדה – אסתר ו א.
האיגרת הזאת – אסתר ט כו.
מִי שֶׁיֵשׁ לְפָנָיו מְגִלָּה פְסוּלָה אוֹ חֻמָּשׁ, לֹא יִקְרָא עִם שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר. כִּי אִם הוּא קוֹרֵא, אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן לִשְׁמֹעַ מִן שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר. וַאֲפִלוּ אִם הוּא יְכַוֵּן, שֶׁמָּא יִשְׁמַע אַחֵר מַה שֶׁהוּא קוֹרֵא, וְלֹא יְכַוֵן לִקְרִיאַת שְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר. וְכֵן לֹא יְסַיֵעַ שׁוּם אָדָם בְּעַל פֶּה לִשְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר. וְלָכֵן אוֹתָן אַרְבָּעָה פְּסוּקֵי גְאֻלָּה שֶׁאוֹמְרִים הַקָּהָל בְּקוֹל רָם[1], צָרִיךְ שְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר לַחֲזוֹר וְלִקְרוֹתָם מִתּוֹךְ הַמְּגִלָּה הַכְּשֵׁרָה.
אינו יכול לכוון לשמוע מן שליח הציבור – ונמצא שלא שמע את הקריאה מתוך מגילה כשרה.
הוא יכוון – יצליח להתרכז על קריאת השליח ציבור תוך כדי שהוא קורא לעצמו.
לא יסייע שום אדם בעל פה – כי יתכן שישמעו את קריאת המתקן במקום קריאת הקורא, ואין יוצאים ידי חובתם.
ארבעה פסוקי גאולה – לפי מנהג אשכנז: איש יהודי (ב ה), ומרדכי יצא (ח טו), ליהודים (ח טז), כי מרדכי (י ג), ואין נוהגים שהציבור אומר את הפסוק בלילה ההוא (ו א).
הערות:
- מה שכתוב שאין לסייע לקורא, הכוונה סתם להצטרף אליו. אבל אם טעה הקורא, צריך לעזור לו כדי שיוכל לתקן את הטעות, והקורא צריך להמתין עד שיחזור השקט, ואז לחזור לקרוא מן המקום שטעה.
- אין צריך לומר, שאם הציבור מרעיש באופן שיתכן שלא כולם יכולים לשמוע, צריך הקורא לעצור את הקריאה עד שישרור השקט, ורק אז להמשיך לקרוא.
מִי שֶׁכְּבָר יָצָא בִּקְרִיאַת הַמְּגִלָּה, וְקוֹרֵא לְהוֹצִיא אַחֵר, אִם זֶה שֶׁצָרִיךְ לָצֵאת יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ לְבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכוֹת, יְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ[2]. וְאִם הִיא אִשָּׁה, טוֹב יוֹתֵר שֶׁהַקּוֹרֵא יְבָרֵךְ, וְאוֹמֵר, אֲשֶר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמֹעַ מְגִלָּה[3].
בְּשַׁבָּת (שֶׁאֵינוֹ פּוּרִים) מֻתָּרִין לְטַלְטֵל אֶת הַמְּגִלָּה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם חָל פּוּרִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֵין לְהָבִיא בַּשַׁבָּת אֶת הַמְּגִלָּה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶהִיא מְתֻקֶנֶת בְּעֵרוּבִין, מִשּׁוּם דַּהֲוֵּי מֵכִין מִשַׁבָּת לַחֹל[4].
(שאינו פורים) – כי בשבת שהיא פורים [שזה יכול לקרות רק בירושלים שפורים בט"ו], אסרו החכמים לקרוא במגילה, כדי שלא יטלטלו אותה במקום שאסור לטלטל, ולכן יש פוסקים שסוברים שהמגילה תהיה מוקצה, ואסורה בטלטול אפילו בתוך הבית.
מותרין לטלטל – שאין המגילה מוקצה.
מתוקנת בעירובין – כי במקום שאין עירוב ואינו מוקף מחיצות אסור לטלטל שום חפץ בשבת דרך רחובות העיר, כמבואר בסימן פב. ובסימן צד מתבאר איך עושים עירוב.
מכין משבת לחול – אסור לטרוח בשבת אפילו בדברים המותרים, אם ניכר הדבר שכל המטרה אינה אלא לצורך יום חול.
צִבּוּר שֶׁאֵין לָהֶם שְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיָכוֹל לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה עִם הַטְּעָמִים כָּרָאוּי, יָכוֹל לִקְרוֹת גַּם בְּלֹא טְעָמִים, רַק שֶׁיִּקְרָא אֶת הַתֵּבוֹת כָּרָאוּי, שֶׁלֹא יִשְׁתַּנֶה הָעִנְיָן. שֶׁאִם קָרָא בִּמְקוֹם וּמָרְדְּכַי יוֹשֵׁב, יָשַׁב. אוֹ בִּמְקוֹם וְהָמָן נוֹפֵל, נָפַל, וְכַדּוֹמֶה[5], אֲפִלּוּ בְדִיעֲבַד אֵינוֹ יוצֵא. וִיכוֹלִין לַעֲשׂוֹת בַּמְּגִלָּה נְקֻדּוֹת וּטְעָמִים, שֶׁיִקְרָא כְּהֹגֶן, כֵּיוָן שֶׁהִיא שְׁעַת הַדְּחָק, וְהָכִי עָדִיף טְפֵי מִמַּה שֶׁיִקְרָא אֶחָד מִתּוֹךְ הַחֻמָּשׁ בְּלַחַשׁ, דְּכֵיוָן שֶׁזֶּה הַקּוֹרֵא מִתּוֹךְ הַחֻמָשׁ, אֲפִלּוּ הוּא קוֹרֵא בְּלַחַשׁ, אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ שֶׁיִשְׁמַע מִשְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר, וְנִמְצָא שֶׁקָּרָא רַק מִתּוֹךְ הַחֻמָשׁ, וְאֵינוֹ יוֹצֵא. וְאִם אֵרַע כָּךְ, צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְשָׁמְעָהּ מִתּוֹךְ מְגִלָּה כְּשֵׁרָה.
עם הטעמים – טעמי המקרא הם סימונים שקובעים את המנגינה שבהם יש לקרוא את הפסוקים, ומהווים גם מערכת פיסוק מסועפת עם רמות שונות של פיסוק.
ומרדכי יושב – אסתר ב יט, כא. וכוונת הפסוק שבעקבות המאורעות הוא קיבל מינוי לישב בשער המלך, ולא שישב שם במקרה.
והמן נופל – אסתר ז ח. וכוונת הפסוק שכל פעם שרצה לקום חזר מלאך ודחפו, כדי שיראהו המלך על המיטה של אסתר.
כהוגן – כראוי
שעת הדחק – מקום שאין אפשרות או שקשה מאד לקיים את הדין כראוי לכתחילה, ניתן לסמוך על דעות אחרות בפוסקים, אף אם בדרך כלל אין נוהגים כמותם. מה נקרא שעת הדחק ועל אלו דעות ניתן לסמוך – ניתן לשיקול דעת של הרב הבקי בשרשי הדינים ובכללי הפסיקה.
והכי עדיף טפי – ככה עדיף.
צריך לחזור ולשמעה – אותו אחד שקרא מן החומש.
צִבּוּר שֶׁאֵין לָהֶם מְגִלָּה כְּשֵׁרָה כְּדִינָהּ, מִכָּל מָקוֹם אִם הִיא כְּתוּבָה עַל קְלָף כְּהִלְכָתָהּ, רַק שֶׁחֲסֵרוֹת אֵיזוֹ תֵבוֹת בְּאֶמְצָעָה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא חָסֵר בָּהּ עִנְיָן אֶחָד שָׁלֵם, יְכוֹלִין לִקְרוֹת מִתּוֹכָהּ עִם הַבְּרָכוֹת, וְהַטָּעוּת יִקְרָא הַקּוֹרֵא בְּעַל פֶּה, אוֹ יֹאמַר לְפָנָיו בְּלַחַשׁ מִתּוֹךְ הַחֻמָּשׁ. אֲבָל אִם אֵין מְגִלָּה כְּלָל אוֹ שֶׁחָסֵר בָּה עִנְיָן אֶחָד שָׁלֵם[6] אוֹ שֶׁחָסֵר בָּהּ בַּתְּחִלָּה אוֹ בַסוֹף, קוֹרִין מִתּוֹךְ הַחֻמָּשׁ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵין מְבָרְכִין. וְיָחִיד שֶׁאֵין לוֹ רַק מְגִלָּה פְסוּלָה, קוֹרֵא בָהּ בְּלֹא בְרָכוֹת.
מגילה כשרה כדינה – שכתובה מתחילתה ועד סופה, ולא חסר בה שום מילה.
יאמר לפניו – אדם אחר יקריא לו בלחש את החסר מתוך החומש והוא יחזור אחריו בקול.
עניין – נושא.
מגילה פסולה – כלומר שהיא פסולה גם בדיעבד, כגון שחסר בה עניין שלם או שחסרה בתחילתה או בסופה.
אָבֵל תּוֹךְ שִׁבְעָה, נוֹהֵג בְּכָל דִּינֵי אֲבֵלוּת, וְאָסוּר לִרְאוֹת כָּל מִינֵי שִׂמְחָה. אַךְ בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל וִישִׁבָה עַל גַבֵּי סַפְסָל, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם דְּבָרִים הַנּרְאִים לַכֹּל. בַּלַיְלָה, אִם יָכוֹל לֶאֱסוֹף מִנְיָן בְּבֵיתוֹ לִקְרוֹת הַמְּגִלָּה, מוּטָב. וְאִם לָאו, יִתְפַּלֵל בְּבֵיתוֹ וְיֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִשְׁמוֹעַ הַמְּגִלָּה. וְאִם חָל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְאַחַר סְעוּדָה שְׁלִישִׁית בְּעוֹד יוֹם. וּבַיוֹם, הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לַתְּפִלָּה וְלַמְּגִלָּה.
כל דיני אבלות – יתבארו בסימנים רח-ריא.
בנעילת הסנדל – לאבל אסור לנעול נעלי עור כל שבעת ימי האבלות, כפי שיתבאר בסימן רט סעיפים ה-ז.
וישיבה על גבי ספסל – אבל צריך לשבת על הקרקע, כפי שיתבאר בסימן ריא סעיף א.
מוטב – כי אבל אסור לו לצאת מביתו כל שבעה, כפי שיתבאר בסימן ריד.
לאחר סעודה שלישית בעוד יום – כוונתו שאם נמצא בכל מקרה בבית הכנסת בסוף יום שבת, מותר לו להישאר גם לתפילה של פורים במוצאי שבת.
מִי שֶמֵּת לוֹ מֵת בְּתַעֲנִית אֶסְתֵּר וּבַלַיְלָה הוּא אוֹנֵן קֹדֶם הַקְבוּרָה, יִשְׁמַע קְרִיאַת הַמְּגִלָּה מֵאַחֵר. וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן, כִּי בַלַיְלָה אֵינוֹ חַיָב בְּמִשְׁתֶּה. וּבַיּוֹם לְאַחַר יְצִיאָה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, קוֹבְרִין אֶת הַמֵּת וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵל וְיִקְרָא אֶת הַמְּגִלָּה אוֹ יִשְׁמַע מֵאַחֵר. וְאִם שָׁמַע קְרִיאַת הַמְּגִלָּה קֹדֶם הַקְּבוּרָה, יָצָא. וּמִכָּל מָקוֹם נָכוֹן שֶיַחֲזוֹר וְיִקְרְאָהּ בְּלֹא בְרָכוֹת. וּתְפִלִּין לֹא יַנִּיחַ אֲפִלּו אַחַר הַקְּבוּרָה, כֵּיוָן שֶהוּא יוֹם רִאשׁוֹן בְאֶבְלוֹ. וְאוֹנֵן בַּפּוּרִים בַּיּוֹם, מֻתָּר בְּבָשָׂר וָיָיִן.
אונן – בין המיתה לקבורה, קרובי המשפחה של המת פטורים מכל המצוות ואסורים לאכול בשר ולשתות יין, כמבואר בסימן קצו. ובפורים נחלקו הפוסקים אם נוהגים דיני אנינות, ומזה נובעים חילוקי הדינים בהלכה זו.
כיון שהוא יום ראשון באבלו – ואבל ביום הראשון אינו מניח תפילין כמבואר בסימן ריא סעיף ב.
הערות:
- אם קברו את המת בלילה, יתפלל ויקרא מגילה או ישמענה מאחר רק אחרי הקבורה.
[1] איש יהודי, בלילה ההוא, ומרדכי יצא, ליהודים היתה.
[2] וגם מי שקרא מגילה במקום אחד, יכול לחזור ולברך את הברכות כולם לרבות שהחיינו, כשחוזר ומוציא הרבים ידי חובה, דמסתמא יש בציבור אחד שאינו יודע לברך היטב. (חזון עובדיה פורים, סה).
[3] אדם החוזר לקרוא לנשים אף שיצא ידי חובת מגילה, יחזור ויברך כשיקרא להם.(חזון עובדיה פורים נג) ולדעת הבן איש חי (ש"א תצוה א) יקרא להם בלי ברכה.
[4] כשחל פורים בשבת, מחלקים את מצוות היום, ביום שישי קורין מגילה ונותנים מתנות לאביונים, בשבת קורין ויבוא עמלק ואומרים בתפלה על הניסים, וביום ראשון עושין סעודת פורים ושולחים משלוח מנות, ונקרא 'פורים המשולש'.
[5] ולא מעירים לקורא המגילה אלא אם טעה בשינוי משמעות, כגון שקרא ישב במקום יושב. (חזון עובדיה פורים, יט).
[6] מגילה שהשמיט בה הסופר באמצעה תיבות או פסוקים, אפילו עד חציה וקראם הקורא על פה, יצא. וכן מגילה שרוב אותיותיה מטושטשות או קרועות, אם רישומן ניכר, כשרה. ואם לאו, אם היה רובה שלם, כשרה. וכן אם במגילה נפלו טעויות בחסירות ויתרות כשרה. ואפילו נפל בה טעות שמשנה את הענין. או שתקנה הסופר ב'חק תוכות' כשרה. ויכולין לצאת בה בדיעבד, אך צריך לתקנה לכתחילה. (חזון עובדיה פורים, רמה).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך