לִכְבוֹד הַמְּגִלָּה, יֵשׁ לִלְבּוֹשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת מִבָּעֶרֶב. וּכְשֶׁבָּא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, יִמְצָא בְבֵיתוֹ נֵרוֹת דּוֹלְקִים וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּה מֻצַּעַת. עַרְבִית, לְאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, אוֹמְרִים קַדִּישׁ שָׁלֵם עִם תִּתְקַבֵּל, וְקוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה. אַחַר כָּךְ אוֹמְרִים וְאַתָּה קָדוֹשׁ וְגוֹ', (שֶהוּא בְּמִזְמוֹר לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶלֶת הַשַׁחַר, שֶׁנֶאֶמַר עַל אֶסְתֵּר, וְשָׁם נֶאֱמַר, אֱלֹהַי אֶקְרָא וְגוֹ', דְּנֶאֱמַר עַל מִקְרָא מְגִלָּה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי, חַיָב אָדָם לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה בַּלַּיְלָה וְלִשְׁנוֹתָהּ בַּיּוֹם, שֶנֶּאֱמַר, אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָה לִי, וְסָמִיךְ לֵהּ, וְאַתָּה קָדוֹשׁ וְגוֹ') וְאַחַר כָּךְ קַדִּישׁ שָׁלֵם בְּלֹא תִּתְקַבֵּל[1]. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וִיהִי נֹעַם, וְאַתָּה קָדוֹשׁ, וְקַדִּישׁ שָׁלֵם בְּלֹא תִּתְקַבֵּל[2], וְיִתֶּן לְךָ, וּמַבְדִּילִין עַל הַכּוֹס, עָלֵינוּ.
מיטה מוצעת – הכוונה לבית מסודר ואוירה מזמינה ונעימה, כמו בשבת, והביטוי הוא מתקופה שבה היו אוכלים בחצי שכיבה על מיטות.
ואתה קדוש – וכל סדר קדושה כמו במוצאי שבת (בסימן צו סעיף ב).
במזמור למנצח על איילת השחר – מזמור כב בתהלים (פסוק ד), ובו רמזים רבים על המאורעות של נס פורים.
ושם נאמר – פסוק ג.
דנאמר על מקרא מגילה – על אף שפשטות הפסוק מדבר על כך שהיו עם ישראל צועקים ביום ובלילה לישועה, רמז יש בו למקרא מגילה, שגם אותה יש לקרוא בלילה וביום, זכר לנס שהיה בזכות הצעקה יומם ולילה.
לשנותה – לקרוא אותה שוב.
וסמיך ליה ואתה קדוש – וכתוב בסמוך אחרי פסוק זה הפסוק "ואתה קדוש" ולכן אומרים פסוק זה אחרי קריאת המגילה.
ויתן לך – פסוקי ברכה שנוהגים לומר בהרבה מקומות במוצאי שבת אחרי תפילת ערבית כמבואר בסימן צו סעיף ב, ומודפסים בסידורים.
ומבדילין על הכוס – היה מקובל בכל מוצאי שבת להבדיל בבית הכנסת לפני עלינו לשבח, כדי להוציא ידי חובה אנשים שאינם יכולים להבדיל בעצמם, והיום מנהג זה הולך ונשכח.
הערות:
- בקריאת המגילה בערב יש ללבוש בגדי שבת, ולא תחפושות. וכן נהגו בכל העדות עד לא מזמן. זמן התחפושת הוא במהלך היום, אחרי סיום התפילה, למשלוח מנות ובמשתה פורים, אך לא בזמן התפילה, שבה צריך להיות בלבוש שראוי לעמוד בו בפני מלך, ובפרט בבית הכנסת, שאין התחפושות יוצרות אוירה המתאימה לקדושת בית הכנסת. אבל אין להעיר לנוהגים להתחפש, ובפרט לילדים, דמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ולשומעים ינעם ויבוא עליהם ברכת טוב.
נוֹהֲגִין לִתֵּן קֹדֶם פּוּרִים מַחֲצִית מִן הַמַּטְבֵּעַ הַקָבוּעַ בְאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמָן[3], זֵכֶר לְמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים בַּאֲדָר לְצֹרֶךְ קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. וּמִנְהָג לִתֵּן שָׁלֹשׁ מַחֲצִיּוֹת, מִשּׁוּם דִּבְפָרָשַׁת כִּי תִשָּׂא כְתִיב שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תְּרוּמָה. וְנוֹתְנִין בָּעֶרֶב לִפְנֵי קְרִיאַת הַמְּגִלָּה, וּמְחַלְּקִין אוֹתָם לַעֲנִיִים. קָטָן, פָּטוּר. וְאִם אָבִיו נָתַן בִּשְׁבִלוֹ פַּעַם אַחַת, חַיָב לְעוֹלָם. בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָּטוּר, עַד שֶׁיְהֵא בֶּן עֶשְׂרִים.
המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן – בימינו ½ ₪. ואין מנהג האשכנזים לתת סכום השוה למחצית השקל של התורה.
שהיו נותנים – בזמן שבית המקדש היה קיים.
בפרשת כי תשא – שמות ל, יא-טז.
בערב לפני קריאת המגילה – יש בזה דעות שונות, שיש נותנים בבוקר של יום הפורים, ויש שנותנים בתענית אסתר לפני מנחה, ויש עוד מנהגים, וכולם אהובים.
קטן – פחות מגיל מצוות.
חייב – אביו לעולם לתת עבורו, עד שיגדל ויתן בעצמו.
בן עשרים – כמו שנאמר בתורה (שמות ל יג-יד) 'זה יתנו... מחצית השקל... מבין עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'.
הערות:
- אין מקיימים בכסף זה את מצות מתנות לאביונים, שדיניה יתבארו בסימן קמב סעיף ג.
- היום המנהג שהכסף של "זכר למחצית השקל" משמש לכל מיני צרכי מצוה, כמו אחזקת בית כנסת, הפצת יהדות, חינוך, תלמוד תורה, בניית מקוואות וכדומה.
- יש להיזהר שלא לומר שהוא נותן את הכסף ל"מחצית השקל", אלא יאמר "זכר למחצית השקל", או לא יאמר כלום.
- אין לתת כסף זה ממעות מעשר כספים, אבל מותר לתת תוספת למחצית השקל ממעשר כספים.
- בני ספרד נוהגים לתת גם עבור נשים, ובני אשכנז רובם אינם נוהגים לתת אלא עבור הבנים.
בְּפוּרִים, עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה, אוֹמְרִים עַל הַנִסִּים, וְאִם שָׁכַח, דִינוֹ כְּמוֹ בַּחֲנֻכָּה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן קלט סָעִיף כא).
על הניסים – קטע שמוסיפים בשמונה עשרה באמצע ברכת "מודים". ויש להשים לב לומר את הנוסח המתאים לפורים ולא את הנוסח המתאים לחנוכה.
חַיָב כָּל אָדָם, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, לִשְׁמֹעַ קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בַּלַיְלָה וּבַיוֹם. וְלָכֵן גַּם הַבְּתוּלוֹת, יֵשׁ לָהֶן לָלֶכֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וְאִם אֵינָן הוֹלְכוֹת, צְרִיכִין לִקְרוֹת לִפְנֵיהֶן בַּבָּיִת. וְגַם אֶת הַקְּטַנִים חַיָבִים לְחַנֵּךְ אוֹתָם שֶׁיִשְׁמְעוּ קְרִיאַת הַמְּגִלָּה. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יָבִיאוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת קְטַנִּים בְּיוֹתֵר, שֶׁמְּבַלְבְּלִים דַּעַת הַשּׁוֹמְעִים[4].
הבתולות – הנערות.
הקטנים – משיגיעו לגיל שבו הם מסוגלים להיות בשקט בזמן קריאת המגילה, ומבינים באופן כללי את תוכן המגילה.
מְגִלָּה שֶל לַיְלָה, אָסוּר לִקְרוֹת קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְטַעֵר הַרְבֵּה מֵחֲמַת הַתַּעֲנִית. אַךְ יָכוֹל לִטְעֹם קְצָת קֹדֶם הַמְּגִלָּה, כְּגוֹן קַאפֶע וְכַדּוֹמֶה[5], כְּדֵי לְהִתְחַזֵק מְעַט מֵחֻלְשַׁת הַתַּעֲנִית.
שמצטער הרבה מחמת התענית – כי אסור לאכול סעודה לפני קיום מצוות קריאת מגילה, כמו לפני קיום כל מצוה שזמנה מוגבל, וכמו שנתבאר בסימן סט סעיף ג, ובסימן ע סעיף ב, ובסימן קלז סעיף ה, ועוד.
קאפע – קפה.
מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִשְׁמוֹעַ אֶת הַמְּגִלָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמָקוֹם שֶׁיֵשׁ רֹב אֲנָשִׁים, מִשּׁוּם דִּבְרָב עָם הַדְרַת מֶלֶך[6], וּלְכָל הַפָּחוֹת יִשְׁתַּדֵּל לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ בְּמִנְיַן עֲשָׂרָה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹתָהּ בְּמִנְיָן, יִקְרָא אוֹתָהּ כָּל יָחִיד מִתּוֹךְ מְגִלָּה כְּשֵׁרָה עִם הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ. וְאִם אֶחָד יוֹדֵעַ לִקְרוֹתָהּ וְהַשְּׁאָר אֵינָם יוֹדְעִים, יִקְרָא זֶה שֶׁיוֹדֵעַ, וְהֵם יִשְׁמְעוּ וְיוֹצְאִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם עֲשָׂרָה. אֲבָל בְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, אֵין אוֹמְרִים רַק בַּעֲשָׂרָה. וְאַךְ בְּלֹא שֵׁם וּמַלְכוּת, יָכוֹל גַּם יָחִיד לְאָמְרָהּ.
רוב אנשים – אנשים רבים ככל האפשר
ברב עם הדרת מלך – פסוק במשלי (יד כח), ומשמעו שכמה שיותר אנשים משתתפים בעשיית מצוה, הקב"ה מתהדר יותר, ולכן יש בכך יותר מצוה. ודין זה אינו מיוחד למקרא מגילה, אלא גם בכל תפילה בציבור יותר נכון להתפלל בבית כנסת ברב עם, אם לא שיש שיקולים נוספים, כמו שנתבאר בסימן יב סעיף ט, וכן בעוד מצוות, כגון סימן צז סעיף ט.
הברכות – שיתבארו בסעיף יא.
שם ומלכות – המרכיבים העיקריים של כל ברכה הם המילים 'ה' אלהינו [=שם] מלך העולם [=מלכות]', ובלי שם ומלכות מותר להגיד כל ברכה ואין הדבר נחשב לברכה לבטלה.
מִנְהָג בְּכָל יִשְֹרָאֵל, שֶהַקּוֹרֵא אֵינוֹ קוֹרֵא מִתּוֹךְ מְגִלָּה כְּרוּכָה, אֶלָּא פּוֹשֵׁט אוֹתָהּ וְכוֹפְלָהּ דַּף עַל דַּף כְּמוֹ אִגֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרֵאת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים[7], אֲבָל הַשׁוֹמְעִים, אֵינָם צְרִיכִים לְפָשְׁטָהּ.
כרוכה – מגוללת.
אגרת – מכתב.
אגרת הפורים – לשון זה במגילת אסתר ט כט, וכן שם בפסוק כו "על כל דברי האגרת הזאת", והכוונה למגילת אסתר כמו שהיא בידינו.
השומעים – גם אם הם עוקבים אחרי הקורא מתוך מגילה כשרה, כהמלצת הפוסקים בסעיף יג.
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה, בֵּין בַּיוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, עַל מִקְרָא מְגִלָּה, שֶעָשָׂה נִּסִּים, וְשֶׁהֶחֱיָנוּ[8]. וּלְאַחַר קְרִיאָתָהּ, כּוֹרְכָהּ כֻּלָהּ וּמַנִּיחָהּ לְפָנָיו, וּמְבָרְכִין בִּרְכַּת הָרָב אֶת רִבֵנוּ[9] וְכוּ'. אִם אָבֵל קוֹרֵא אֶת הַמְגִלָּה, יְבָרֵךְ אַחֵר אֶת הַבְּרָכוֹת, מִשׁוּם בִּרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ[10].
על מקרא מגילה – אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מקרא מגילה.
שעשה ניסים – לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
שהחיינו – וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
אבל – בשנה ראשונה אחרי מיתת אביו או אמו, או בתוך שלושים יום למיתת שאר קרובי משפחתו שהוא מתאבל עליהם.
משום ברכת שהחיינו – שאין לאבל לברך ברכת שהחיינו בציבור, כמו שהתבאר בסימן קלט סעיף טו.
בְּבִרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ שֶׁל יוֹם, יְכַוְּנוּ גַּם עַל מִצְוַת מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת וּמַתָּנוֹת לְאֶבְיוֹנִים וּסְעוּדַת פּוּרִים. וְכֵן שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר, צָרִיךְ שֶׁיְכַוֵן לְהוֹצִיא אֶת הַצִבּוּר עַל מִצְוֹת אֵלּוּ.
מצוות משלוח מנות... – דיני מצוות אלו מתבארים בסימן קמב.
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה, צָרִיךְ לְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֶת כָּל הַשּׁוֹמְעִים. וְגַם הַשּׁוֹמֵעַ צָרִיךְ לְכַוֵּן לָצֵאת וְלִשְׁמֹעַ כָּל תֵּבָה וְתֵבָה, שֶׁאֲפִלּו אִם רַק תֵּבָה אַחַת לֹא שָׁמַע, אֵינוֹ יוֹצֵא. וְלָכֵן צָרִיךְ הַקּוֹרֵא לְהַשְׁגִיחַ מְאֹד, שֶׁבְּשָׁעָה שֶמַּרְעִישִׁין וּמְבַלְבְּלִין בְּהַכָּאַת הָמָן, יִשְׁתֹּק עַד יַעֲבֹר הָרַעַשׁ לְגַמְרֵי[11]. וּמִכָּל מָקוֹם רָאוּי וְנָכוֹן שֶׁיִהְיֶה לְכָל אֶחָד מְגִלָּה כְּשֵׁרָה, כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר בְּעַצְמוֹ מִלָּה בְמִלָּה בְּלַחַשׁ, פֶּן לֹא יִשְׁמַע תֵּבָה אַחַת מִן הַקּוֹרֵא. וְכֵן כָּל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב שֶׁעוֹמֶדֶת בְּעֶזְרַת נָשִׁים, אִם אֶפְשָׁר, מַה טּוֹב לִהְיוֹת לָהּ מְגִלָּה כְּשֵׁרָה לִקְרוֹת מִתּוֹכָהּ, כִּי שָׁם קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ, וְהַנָּשִׁים חַיָבוֹת כְּמוֹ הָאֲנָשִׁים. (אִם לֹא קִדְּשׁוּ אֶת הַלְּבָנָה וְנִרְאֲתָה בִּשְעַת קְרִיאַת הַמְּגִלָּה, עַיֵן לְעֵיל סוֹף סִימָן צז).
תיבה – מילה.
שמרעישין ומבלבלין בהכאת המן – מנהג המובא ברמ"א, לבזות את המן ולמחות את שמו על ידי שמכים על השולחן או רוקעים ברגלים בכל פעם שמוזכר שמו במגילה. והלשון "מבלבלין" מצביע על כך שלא היתה דעתו של הקיצור שולחן ערוך נוחה מההזגמה במנהג זה שהפכה לנורמה לאחרונה, כאשר מטרת הרעש כבר אינה לבזות את שמו של המן, אלא ליצור בלגן ואקשן, וההכאה משמשת לפורקן אנרגיות עודפות, וגורמת לכך שלא תמיד אפשר לשמוע את כל המגילה כדין.
חכמת לב – שיודעת לקרוא בלי ניקוד בקצב של הקורא.
[1] ואנו אומרים אחר העמידה חצי קדיש, קריאת המגילה, ויהי נועם עד סוף סדר קדושה, קדיש תתקבל, שיר למעלות, עלינו לשבח.(חזון עובדיה פורים סז)
[2] ואנו אומרים במוצ"ש אחר העמידה, חצי קדיש, שובה עד ואתה קדוש, ואח"כ מברכים בורא מאורי האש לפני המגילה, קריאת המגילה, ויהי נועם עד סוף סדר הקדושה, קדיש תתקבל, שיר למעלות, ועלינו לשבח.
[3] וצריך לתת סכום שלשה דרהם כסף, שזה תשע גרם מזוקק, לפי מחיר הכסף באותה שנה. ועדיף לתת שלש מטבעות. (חזון עובדיה פורים, קב).
וכל מי שגילו מעל עשרים שנה, חייב לתת מחצית השקל. ויש אומרים שמגיל יג' חייב במחצית השקל, וטוב להחמיר כדעה זו.
וגם הנשים חייבות במחצית השקל, וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים. ומי שמצבו הכלכלי קשה, די שיתן מטבע של חצי שקל בשביל מחצית השקל. ויש שנהגו לאסוף מחצית השקל קודם קריאת המגילה. (חזון עובדיה פורים, קד).
[4] יש לגבאים להשגיח על הקטנים, שלא יכו ויעשו רעש ב'הכאת המן', מפני שגורמים לרעש בבית הכנסת, ולגרימת אי שמיעת קריאת המגילה. (חזון עובדיה פורים, סא). (ויש מקומות שמצמצמים את ההכאות להמן הראשון והאחרון בלבד, כדי לא להפריע לקריאת המגילה).
[5] יכול לאכול פת או עוגה פחות מכביצה או פירות. והמחמיר תבוא עליו ברכה. (חזון עובדיה פורים, צה).
[6] ואם יש שני מקומות, ובמקום אחד יש 'רוב עם' אבל מפריעים שם בקריאת המגילה, ואי אפשר שם לשמוע כל מילה, ויש מקום אחר, שאין שם 'רוב עם', אבל שומעים שם כל מילה, יש להעדיף ללכת למקום ששומעים שם כל מילה.
השומע קריאת מגילה ברדיו (ואפילו בשידור חי) לא יצא ידי חובה. (חזון עובדיה פורים, נו).
[7] ויש אומרים שלא צריך לפשוט את המגילה קודם הקריאה, אלא רק מה שקרא לא יגלול, וקורא ופושט ומניחו פתוח, כדי שכשיגמור תהיה כל המגילה פתוחה, וכן עיקר. (וכמו שכתב השולחן ערוך תרצ, יז). ומכל מקום טוב שהשליח ציבור יפשוט את כל המגילה, ואח"כ יקרא. (חזון עובדיה פורים, עד).
[8] אולם השולחן ערוך (תרצב, א) כתב, לברך שהחיינו רק בלילה, ולא ביום.(חזון עובדיה פורים סג)
[9] ודוקא אם יש עשרה אנשים או עשרה נשים אפשר לברך ברכה זו. ואפשר שגם ילדים שהגיעו לחינוך מצטרפים לעשרה לענין זה. (חזון עובדיה פורים, צא).
[10] 'אבל' כשהוא בביתו לכל הדעות יברך שהחיינו, ובציבור, יש אוסרים לו לברך ויש מתירים, והלכה כמתירים. ואם אין מי שבקיא בקריאה אלא הוא, לכ"ע יכול לברך. (חזון עובדיה פורים, סו).
[11] ויחזור ויקרא תיבת 'המן' אחר שיעבור הרעש. (חזון עובדיה פורים, עט).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך