הַשֶּמֶן שֶׁנִשְאָר בַּמְּנוֹרָה לְאַחַר חֲנֻכָּה וְכֵן הַפְּתִילוֹת, עוֹשֶׂה לָהֶן מְדוּרָה וְשׂוֹרְפָן, מִשׁוּם דְּהֻקְצוּ לְמִצְוָתָן, וְאָסוּר לֵהָנוֹת מֵהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה מִתְּחִלָה שֶׁאֵינוֹ מַקְצֶה מַה שֶּׁיִֹשָאֵר[1] (תרע"ז).
במנורה – בחנוכיה. אבל מה שנקנה לצורך חנוכה ולא השתמשו בו, אין בו שום איסור.
ושורפן – או זורקם בצורה מכובדת.
ואסור להנות מהן – עיקר ההקפדה היא שלא ישתמשו בשמן ובפתילות למטרה אחרת, אפילו בשעת שריפתם, ולכן צריך לעשות להם מדורה נפרדת ולא להסיק אותם בתנור, ובזמננו בכל מקרה אין דרך להשתמש בשאריות שמן ופתילות לצורך חימום, בישול או תאורה, ואין כל כך משמעות לאיסור זה. והמדליקים נרות שבת בשמן אסור להם להשתמש לצורך זה בשמן או פתילות שנותרו בחנוכיה.
התנה מתחילה – אמר בפירוש לפני שהדליק את הנרות.
כָּל שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה, אוֹמְרִים בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, עַל הַנִּסִּים. וְאִם שָׁכַח וְלֹא אֲמָרוֹ, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁאָמַר אֶת הַשֵׁם מִן בִּרְכַּת הַטּוֹב שִׁמְךָ וְכוּ', חוֹזֵר וּמַתְחִיל עַל הַנִּיסִּים. אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁאָמַר אֶת הַשֵׁם, גּוֹמֵר אֶת הַבְּרָכָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר[2]. (וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן, עַיֵן לְעֵיל סִימָן מד, סָעִיף טז) (תרפ"ב).
בשמונה עשרה – בברכת מודים, לפני 'ועל כולם יתברך'.
על הניסים – הודיה על התשועה הגדולה שנעשתה לחשמונאים, לנצח את היוונים כדי שיוכלו לחזור ללמוד תורה ולקיים את המצוות ולחדש את עבודת בית המקדש.
את השם מן ברכת הטוב שמך – חתימת ברכת מודים היא 'ברוך אתה ה' הטוב שמך ולך נאה להודות'. ואם נזכר לפני שאמר ה'...
חוזר ומתחיל על הניסים – וממשיך אחר כך כרגיל 'ועל כולם'.
ואינו חוזר – לא לתחילת תפילת שמונה עשרה, ולא לתחילת ברכת מודים.
ובברכת המזון – גם כן אומרים על הניסים, בברכת נודה לך, לפני 'ועל הכל'.
עיין לעיל – מה הדין אם שכח.
כָּל שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה, גּוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל, וְאֵין אוֹמְרִים, לֹא תַחֲנוּן, וְלֹא אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְלֹא לַמְנַצֵּחַ, וְלֹא צִדְקָתְךָ צֶדֶק. (דִּין הַלֵּל בְּבֵית הָאָבֵל, רַחֲמָנָא לִצְּלָן, עַיֵן לְקַמָּן סִימָן רז, סָעִיף ו) (תרפ"ג).
גומרים את ההלל – אומרים את כל ההלל (תהלים קיג-קיח), בלי לדלג על שום קטע.
תחנון – כמבואר בסימן כב סעיף ח.
אל ארך אפים – בימי שני וחמישי, כמבואר בסימן כב סעיף י.
למנצח – כמבואר בסימן כה סעיף ב.
צדקתך צדק – בשבת במנחה, כמבואר בסימן עו סעיף טו.
קוֹרִין בְּכָל יוֹם תְּלָתָא גַבְרֵי בְּקָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים שֶבְּפָרָשַׁת נָשׂא. בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן מַתְחִילִין לַכֹּהֵן מִן וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, עַד לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ[3]. לַלֵּוִי, וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן וְגוֹ', עַד מְלֵאָה קְטֹרֶת. וּלְיִשְֹרָאֵל, פַּר אֶחָד וְגוֹ', עַד בֶּן עַמִּינָּדָב. בַּיוֹם הַשֵּׁנִי, לַכֹּהֵן וְלַלֵּוִי, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְגוֹ'. וּלְיִשְֹרָאֵל, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי[4] וְגוֹ'. וְכֵן בְּכָל יוֹם, לַכֹּהֵן וְלַלֵּוִי, הַיּוֹם שֶׁעוֹמְדִים בּוֹ. וּלְיִשְֹרָאֵל הַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו. וּבַיוֹם הַשְּׁמִינִי, לַכֹּהֵן וְלַלֵּוִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. וּלְיִשְֹרָאֵל[5], מַתְחִילִים בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי, וְגוֹמְרִים כָּל הַסֵּדֶר וְגַם בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ, עַד כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה [תרפ"ד].
תלתא גברי – שלושה אנשים שעולים לתורה, כהן, לוי, וישראל, כמו בימי שני וחמישי, כמבואר בסימן כג.
בקרבנות הנשיאים – בשאר החגים קוראים בתורה מעניין החג, אבל בחנוכה אין אפשרות כזאת, שהרי חנוכה הוא חג מאוחר שנוסד יותר מאלף שנה אחרי מתן תורה. אבל קוראים את הקרבנות שהקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח בזמן משה רבינו, שבזה יש קצת דמיון לחנוכה, שגם בו חינכו מחדש את המקדש ואת המזבח.
שבפרשת נשא – במדבר ז א-פט.
ויהי ביום כלות משה – במדבר ז א. עניין קרבנות הנשיאים בתורה כולל הקדמה ארוכה על רצון הנשיאים להיות שותפים פעילים בעבודת המשכן [אחרי שבהתרמה הראשונית הם התרשלו, וכמעט ולא נשאר להם מה להשלים], ומה הם עשו לצורך זה (11 פסוקים), אחר כך פירוט של הקרבן של כל אחד מהנשיאים שכל אחד הקריב ביום אחר את קרבנו (6 פסוקים לכל נשיא), וסיכום של כל הקרבנות שהוקרבו במשך שנים עשר הימים על ידי הנשיאים (6 פסוקים). בעקרון רוצים לקרוא בחנוכה בכל יום את קרבן הנשיא של אותו יום, אבל למעשה מקדימים לקריאה ביום הראשון גם את ההקדמה, וביום האחרון מסיימים את קרבנות הנשיאים שנותרו, מן הנשיא שהקריב ביום השמיני עד הנשיא שהקריב ביום השנים עשר, ואת הסיכום. כמו כן, בימים האמצעיים, מאחר והקרבן של כל נשיא אינו כולל אלא ששה פסוקים, וההלכה היא שצריך בכל קריאה בתורה לקרוא לפחות עשרה פסוקים, צריך לקרוא למעשה יותר מאשר את הקרבן של אותו יום בלבד, כמו שיתבאר.
עד לחנוכת המזבח – במדבר ז יא, סוף ההקדמה.
ויהי המקריב... – במדבר ז יב-יד.
פר אחד... – במדבר ז טו-יז.
לכהן וללוי ביום השני – במדבר ז יח-כג, ומחלקים אותו לשני חלקים, לכהן עד מלאה קטורת (ז כ) וללוי משם והלאה.
לישראל ביום השלישי – שהרי אין מספיק פסוקים בקריאה של היום השני, כמו שביארתי. ובארץ ישראל נהוג לחזור לישראל עוד הפעם על קריאת היום השני ואין קוראים ביום השלישי.
בכל יום – חוץ מבשבת ובראש חודש, כמו שיתבאר בסעיף הבא.
לישראל ביום שלאחריו – ובארץ ישראל לישראל עוד הפעם את אותו היום.
כל הסדר – כולל הסיכום שבסוף.
וגם בפרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה – אחרי קרבנות הנשיאים, שהם סופה של פרשת נשא, מוסיפים את ארבעת הפסוקים הסמוכים להם בספר תורה, מתחילת פרשת בהעלותך (במדבר ח א-ד) שמדברים על הדלקת המנורה בבית המקדש, שגם זה מעניין חנוכה.
בְּשַׁבָּת חֲנֻכָּה, מוֹצִיאִין שְׁנֵי סִפְרֵי תוֹרָה. בָּרִאשׁוֹן, קוֹרִין פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ. וּבַשֵּׁנִי, הַמַּפְטִיר בְּשֶׁל חֲנֻכָּה יוֹמוֹ, וּמַפְטִירִין רָנִּי וְשִׂמְחִי. וְאִם יֵשׁ עוֹד שַׁבָּת אַחַת, מַפְטִירִין בָּהּ בִּמְלָכִים, בַּנֵּרוֹת דִּשְׁלֹמֹה. בְּרֹאש חֹדֶשׁ טֵבֵת בַּחֹל, מוֹצִיאִין שְׁנֵי סִפְרֵי תוֹרָה. בָּרִאשׁוֹן קוֹרִין תְּלָתָא גַבְרֵי בְּשֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְאַחַר כָּךְ הָרְבִיעִי בְּסֵפֶר תּוֹרָה הַשֵּׁנִי בְּשֶׁל חֲנֻכָּה יוֹמוֹ, מִשׁוּם דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ תָּדִיר טְפֵי, וְקָיְמָא לָן תָּדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר, תָּדִיר קוֹדֵם, וְלָכֵן מַקְדִימִין רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְאִם טָעוּ וְהִתְחִילוּ לִקְרוֹת בְּשֶׁל חֲנֻכָּה, וַאֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ לִקְרוֹת, אֶלָּא שֶכְּבָר בֵּרַךְ הָעוֹלֶה, אֵין צְרִיכִין לְהַפְסִיק, אֶלָּא הָעוֹלֶה גּוֹמֵר קְרִיאָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ קוֹרִין לַנִּשְׁאָרִים בְּשֶל רֹאשׁ חֹדֶשׁ[6]. אִם קָרְאוּ בָרִאשוֹנָה בְּשֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ כָּרָאוּי, אֶלָּא שֶׁטָּעוּ וְקָרְאוּ גַּם אֶת הָרְבִיעִי בְּשֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ נִזְכְּרוּ מִיָד לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ הַקּוֹרֵא, אִם לֹא הוֹצִיאוּ רַק סֵפֶר תּוֹרָה אֶחָד, אֵין צְרִיכִין לִקְרוֹת יוֹתֵר. אֲבָל אִם הוֹצִיאו שְׁנֵי סִפְרֵי תוֹרָה, שֶׁיֵשׁ כָּאן חֲשָׁשׁ מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל סֵפֶר הַתּוֹרָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ פָּסוּל הוּא, צְרִיכִין לִקְרוֹת בּוֹ חֲמִישִׁי בְּשֶׁל חֲנֻכָּה, וְאַחַר הַחֲמִישִׁי יֹאמְרוּ חֲצִי קַדִּישׁ [ק"מ תרפ"ד].
פרשת השבוע – וישב או מקץ.
יומו – הנשיא של אותו יום בלבד. אלא אם כן הוא היום הראשון או היום האחרון, שאז קוראים את כל הקריאה של אותו יום ['ויהי ביום כלות' עד 'זה קרבן נחשון בן עמינדב', 'ביום השמיני' עד 'כן עשה את המנורה'].
מפטירין – עניין ההפטרה התבאר בסימן עט.
רני ושמחי – זכריה ב יד – ד ז, שעוסק בבניית בית המקדש השני, וכח הרוח שגובר על הקושי החומרי, ומתאר מראה נבואי של זכריה של מנורת הזהב, שכל זה שייך לחנוכה.
עוד שבת אחת – כאשר היום הראשון של חנוכה חל בשבת, גם היום האחרון של חנוכה חל בשבת.
במלכים – א ז מ-נ.
נרות דשלמה – את המנורות שנעשו בבית המקדש שבנה שלמה המלך.
בשל ראש חודש – במדבר כח א-טו, כמבואר בסימן צז סעיף ה, אלא שאין צריך לחזור על שום פסוק פעמיים, כיון שאין קוראים אלא שלושה בשל ראש חודש, וכל אחד מהם קורא חמשה פסוקים.
יומו – הנשיא של אותו היום בלבד.
תדיר טפי – יותר תדיר, שיש ראש חודש כל חודש, וחנוכה רק פעם אחת בשנה.
קיימא לן – עומד לנו. כך נקבעה ההלכה.
תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם – התבאר בסימן י סעיף ב.
גומר קריאתו – בשל חנוכה.
לנשארים – עוד שלושה קרואים, שהרי בראש חודש קוראים ארבעה כמבואר בסימן צז סעיף ה.
קראו גם את הרביעי בשל ראש חודש – כמו שהם רגילים לעשות בכל ראש חודש.
הוציאו רק ספר תורה אחד – ששכחו בכלל שצריך לקרוא גם את הקריאה של חנוכה, או במקום שיש רק ספר תורה אחד, ותכננו לגלול אותו בין הקריאה של ראש חודש לקריאה של חנוכה.
אין צריכין לקרות יותר – ואין קוראים את הקריאה של חנוכה.
שלא יאמרו פסול הוא – שאם הוא היה כשר, למה לא קראו בו אחרי שהוציאו אותו.
חמישי בשל חנוכה – אף שאסור להוסיף על הקרואים בראש חודש ובחנוכה, החשש לפגם ספר התורה גובר על איסור זה.
חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת בַּשַׁבָּת, מוֹצִיאִין שְׁלֹשָׁה סִפְרֵי תוֹרָה, בָּרִאשׁוֹן קוֹרִין שִׁשָׁה גַבְרֵי בְּפָרָשַׁת הַשָׁבוּעַ[7]. בַּשֵּׁנִי, שְׁבִיעִי בְּשֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּמַתְחִילִין וּבְיוֹם הַשַׁבָּת (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן עח סָעִיף א וְסִימָן עט סָעִיף א). וְאוֹמְרִים חֲצִי קַדִּישׁ. וּבַשְּׁלִישִׁי מַפְטִיר בְּשֶׁל חֲנֻכָּה יוֹמוֹ, וּמַפְטִירִין רָנִּי וְשִמְחִי. וְאַף עַל גַּב דְּתָדִיר קוֹדֵם, זֶהוּ בַּקְּרִיאָה, שֶׁקּוֹרִין שְׁנֵיהֶם. אֲבָל בְּהַפְטָרָה שֶׁאֵין מַפְטִירִין אֶלָּא אַחַת, דּוֹחִין שֶל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְקוֹרִין שֶׁל חֲנֻכָּה, מִשּׁוּם פִּרְסוּמֵי נִסָּא [תרפ"ד].
חל ראש חודש טבת בשבת – וצריך לקרוא גם בפרשת השבוע, גם בשל ראש חודש, וגם בשל חנוכה.
ששה גברי בפרשת השבוע – והשישי קורא משישי (בראשית מג טז) ברצף עד סוף הפרשה.
ומתחילין וביום השבת – בניגוד לראש חודש שחל ביום חול, שמתחילים את הקריאה עם פרשת התמיד (במדבר כח א), כמו שלמדנו בסימן צז סעיף ה, בראש חודש שחל בשבת מתחילים בקרבנות המוסף של שבת (במדבר כח ט-י).
אומרים חצי קדיש – רק אחרי הקריאה בספר תורה השני.
יומו – ביום השישי (במדבר ז מב-מז).
דתדיר קודם – כמו שהתבאר בסעיף הקודם, והיה מתבקש שההפטרה תהיה של שבת ראש חודש (ישעיה סו).
שקורין שניהם – וכל השאלה היא איזה מהם קוראים ראשון ואיזה שני.
משום פרסומי ניסא – כדי לפרסם את הנס.
בַּחֲמִשָּה עָשָׂר בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת. אֵין אוֹמְרִים בּוֹ תַּחֲנוּן. וְנוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת בּוֹ בְמִינֵי פֵרוֹת אִילָנוֹת[8] [קל"א].
ראש השנה לאילנות – היום שבו מתחלף השנה לעצים, ויש לזה משמעות לעניין מניין שנות ערלה (עיין בסימן קעג ובפסקי ספרד שם), ולעניין הפרשת תרומות ומעשרות, ולעניין השתייכות פרי לשנת השמיטה עם הדינים הנובעים מזה, שאין הקיצור שולחן ערוך כותב את הלכותיהם, כיון שאינם נוהגים אלא בארץ ישראל.
תחנון – כמבואר בסימן כב סעיף ח.
פירות אילנות – כך נהגו בחו"ל, כיון ששם לא היה לתאריך זה משמעות מעשית כמעט, כדי לזכור אותו. ואין צריך לאכול דוקא מפירות ארץ ישראל, ולא בסדר מסויים. והמנהג הוא לאכול פירות עץ דוקא, ולא בננה, אננס ופפאיה שברכתם בורא פרי האדמה, ולהם אין ראש השנה בט"ו בשבט. ועם השנים פשטו בקרב בני אשכנז מנהגים שונים כיצד לאכול את הפירות, ורובם מקורם ממנהגי בני עדות המזרח על פי תורת הסוד.
הערות:
- אין קשר בין 'ראש השנה לאילנות' ל'יום דין לאילנות', כי פירות האילן נידונים בחג השבועות, וכל המשמעות של ט"ו בשבט אינו אלא הלכתי, להלכות שכתבתי.
[1] אבל אם רק הזמין שמן בשביל להדליק בחנוכה משמן זה, ונשאר שם שמן, אין השמן שנשאר אסור, שהזמנה לא כלום היא. (חזון עובדיה חנוכה, קסז).
[2] וטוב שיאמר אחר סיום אלוקי נצור, מודים אנחנו לך על הניסים ועל הפורקן וכו'. (חזון עובדיה חנוכה, קפח).
[3] למנהג הספרדי,ם הכהן קורא מפרשת ברכת כהנים עד ויקריבו אותם לפני המשכן, והלוי קורא משם עד ויהי המקריב ביום הראשון, והשלישי קורא משם עד וביום השני.
ביום השני הראשון קורא הפרשה של יום שני עד מלאה קטורת, השני קורא משם עד וביום השלישי, והשלישי חוזר על הכל מוביום השני עד וביום השלישי, וכך עושין כל יום מלבד ביום השמיני. (חזון עובדיה חנוכה, רלג)
[4] עיין בהערה קודמת.
[5] למנהגנו ביום השמיני, כהן קורא עד מלאה קטורת, לוי קורא עד וביום התשיעי, ושלישי חוזר מ'וביום השמיני' וקורא עד סוף הקריאה. (חזון עובדיה חנוכה, רלג רלה)
[6] יש אומרים שצריך להפסיק קריאתו ולקרוא בשל ר"ח, ויש אומרים שאין צריך להפסיק, אלא יגמור קריאת העולה ואח"כ יעלו שלשה לספר תורה של ראש חודש וכן עיקר.(חזון עובדיה חנוכה רמ)
[7] ואם עלו בספר תורה הראשון שבעה עולים גם העולה האחרון של הספר תורה הראשון יאמר קדיש ונמצא שאומרים שלשה קדישים וכן המנהג.(חזון עובדיה חנוכה רמב)
[8] וצריכים מאוד להזהר שלא לאכול פירות יבשים הנגועים בתולעים (כגון תאנים יבשות). ולבדוק את הפירות הצריכין בדיקה(תמרים משמש קשיו וכדו') כדי לא לעבור כמה לאוים על כל תולעת. ונוהגים להתפלל לה' בטו' בשבט שיזמין לו אתרוג טוב לסוכות. ויש נוהגים בליל טו' בשבט ללמוד בספר 'פרי עץ הדר'.
התשובות הנכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך