בְּלֵיל רִאשׁוֹן מְבָרֵךְ הַמַּדְלִיק קֹדֶם הַהַדְלָקָה שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת[1], לְהַדְלִיק, שֶׁעָשָׂה נִסִּים, שֶׁהֶחֱיָנוּ. וּבִשְׁאָר הַלֵּילוֹת, אֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ הַבְּרָכוֹת, מַדְלִיק נֵר אֶחָד. וּבְעוֹד שֶׁמַּדְלִיק הָאֲחֵרִים, אוֹמֵר, הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ[2] וְכוּ'. גֵּר אוֹמֵר, שֶׁעָשָׂה נִסִּים לְיִשְֹרָאֵל[3]. וְאִם אָמַר לַאֲבוֹתֵינוּ, יָצָא. אוֹנֵן, רַחֲמָנָא לִצְּלָן, אִם יֵשׁ אַחֵר, יַדְלִיק הָאַחֵר בִּבְרָכוֹת וְהוּא יַעֲנֶה אָמֵן. וְאִי לֵיכָּא אַחֵר, יַדְלִיק הוּא בְּלֹא בְרָכוֹת [תר"ע תרע"ו].
להדליק – אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר [של]חנוכה.
שעשה ניסים – לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
שהחיינו – וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
מדליק נר אחד – כדי שלא להפסיק בין הברכה לקיום המצוה.
האחרים – שאינם אלא להידור המצוה, כמו שהתבאר בסעיף ו.
הנרות הללו – 'הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים וכל שמנת ימי חנוכה הנרות הללו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתך'. ויש להקפיד שלא לומר יותר מילים, כי בנוסח זה יש 36 מילים, מלבד המילים 'הנרות הללו' שמופיעים פעמיים, כנגד סך הנרות שמדליקים במשך ימי החנוכה, ורמוז בכך שהנרות הללו הם 36.
גר – שאבותיו לא היו יהודים, ונמצא שאם אומר שעשה נסים לאבותינו הוא משקר.
יצא – כיון שהוא חלק מן העם, המילה 'לאבותינו' מתפרשת אבות העם שלי, וכמו שאנחנו אומרים 'רחל אמנו' אף שיתכן שאנחנו צאצאי לאה בלהה או זלפה.
אונן – מי שמת לו אחד מקרובי משפחתו שהוא אמור להתאבל עליו, ועדיין לא נקבר, והוא פטור מכל המצות, ופרטי דיני אונן מתבארים בסימן קצו.
רחמנא לצלן – הרחמן יצילנו!
יש אחר – אשתו, או אחד מבני הבית, או אורח שמדליק בבית האונן.
ליכא אחר – אין אחר.
ידליק הוא בלא ברכות – כדי לפרסם את הנס, אף שהוא פטור מן המצוות.
הערות:
- יש כמה מקומות בתפילה שאנחנו מזכירים בהם את אבותינו, והגר היה אמור לשנות את הנוסח, ואכן כבר בתקופת התנאים היו שחייבו את הגרים לומר בתפילת שמונה עשרה במקום 'אלהינו ואלהי אבותינו' 'אלהי אבות ישראל'. אבל להלכה התקבל שגר אומר 'אלהי אבותינו', מפני שאברהם אבינו הוא אביהם הרוחני של כל הגרים. ועם זאת, במקומות בתפילה שהמושג 'אבותינו' אינו מתייחס לאברהם אבינו, אלא לעם ישראל בתקופה מאוחרת יותר של ההיסטוריה, כמו 'שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה', 'שהוצאתנו מארץ מצרים', 'שעשה ניסים לאבותינו', יותר ראוי שהגר ישנה ויאמר 'שהנחלת לישראל', 'שהוצאת את ישראל', 'שעשה ניסים לישראל'. אבל מפני הרגישות היתירה והחובה לתת לגר את התחושה שהוא יהודי לכל דבר ולא סוג ב', איפשר להם הרמב"ם לומר את הנוסח הרגיל, אם אינם רוצים לשנות, אף שקשה קצת להתאים את הלשון למציאות.
קָיְמָא לָן, הַדְלָקָה עוֹשֶׂה מִצְוָה. פֵּרוּשׁ, הַהַדְלָקָה הִיא הַמִּצְוָה, וּבִשְׁעַת הַהַדְלָקָה, צְרִיכִין לִהְיוֹת הַנֵּרוֹת בִּמְקוֹמָן הָרָאוּי וְכַשִׁעוּר הָרָאוּי, לְאַפּוּקֵי אִם הִדְלִיקָן לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהֵן דּוֹלְקִים הִנִּיחָן בִּמְקוֹמָן, פְּסוּלִים. וְכֵן אִם בִּשְׁעַת הַהַדְלָקָה לֹא הָיָה שֶׁמֶן כַשִּׁעוּר וְאַחַר כָּךְ הוֹסִיף, לָא מַהֲנֵי. וְכֵן אִם הֶעֱמִידָן בְּמָקוֹם שֶׁהָרוּחַ שוֹלֵט וְעוֹמְדִין לִכָבוֹת, לֹא קִיֵם הַמִּצְוָה, וְחַיָב לְהַדְלִיקָן שֵׁנִית, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ. אֲבָל אִם הֶעֱמִידָן כָּרָאוּי וְעַל יְדֵי מִּקְרֶה כָּבוּ, כְבָר קִיֵם הַמִּצְוָה. וּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִין שֶׁחוֹזֵר וּמַדְלִיקָן. וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק נֵר מִנֵּר[4], אֶלָּא מַדְלִיקָן מִן הַשַּׁמָּשׁ אוֹ מִנֵּר אַחֵר [תרע"ג תרע"ד תרע"ה].
קיימא לן – עומד לנו. זאת ההלכה שנפסקה אחרי שהיה בה דיון.
ההדלקה היא המצוה – בניגוד לדעה השנייה ש'הנחה עושה מצוה', כלומר שעיקר המצווה היא להניח את נרות החנוכה במקומם הראוי.
כשיעור הראוי – כמות השמן שצריך לתת בתוך הנרות, שידלק עד חצי שעה אחרי צאת הכוכבים, כמבואר בסעיף י.
לאפוקי – להוציא. כלומר, ולא כמו המקרים הבאים, שבהם ההדלקה לא נעשתה במקום הראוי או כשיעור הראוי.
למטה משלושה טפחים – כמו שלמדנו בסעיף ח שצריך להניחו יותר גבוה משלושה טפחים.
למעלה מעשרים אמה – גם כן התבאר בסעיף ח שהוא פסול.
לא מהני – אינו מועיל.
ועומדין לכבות – אפילו אם אחרי שסיים להדליק דאג לכך שהרוח לא יוכל לכבות אותם.
לא יברך – אם לא היה בהם מספיק שמן, או שהדליק במקום שיש רוח, אבל אם הדליק למעלה מעשרים אמה צריך להדליק שוב בברכה.
על ידי מקרה – אפילו אם הוא בעצמו כיבה אותם בטעות.
קיים המצווה – בשעת ההדלקה, כאשר היה בנרות פוטנציאל לדלוק מספיק זמן.
נוהגין שחוזר ומדליקן – אבל אינו חייב בכך.
נר מנר – אפילו ישירות, על ידי משיכת הפתילה עד הנר הדולק. ובוודאי שאין להדליק גפרור או את השמש מנר של חנוכה.
השמש – הנר או הגפרור שמשמש להדלקת שאר הנרות נקרא שמש.
נר אחר – שמשמש לתאורת הבית.
כָּל זְמַן מִצְוָתָן, דְהַיְנוּ חֲצִי שָׁעָה, אָסוּר לֵהָנוֹת מֵאוֹרָן. וְלָכֵן נוֹהֲגִין לְהַנִּיחַ אֶצְלָן אֶת הַשַּמָּשׁ שֶׁהִדְלִיקוּ בוֹ, כְּדֵי שֶׁאִם יִשְׁתַּמֵּשׁ אֶצְלָן, יִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר הַשַּׁמָּשׁ, וּצְרִיכִין לְהַנִּיחוֹ קְצָת לְמַעְלָה מִן הַנֵּרוֹת, שֶׁיְהֵא נִכָּר, שֶׁאֵינוֹ מִמִּנְיָן הַנֵּרוֹת (תרע"ב תרע"ג).
דהיינו חצי שעה – כמו שהתבאר בסעיף י.
להנות – בצורה של שימוש בנרות, אבל מותר לשבת ליד הנרות ולהנות מעצם זה שהבית מואר מעט.
את השמש שהדליקו בו – אבל לא מדליקים נר נוסף, כדי שלא ייראה שהוא מוסיף נר יותר ממה שהחכמים תיקנו. ובני עדות המזרח נוהגים על פי השולחן ערוך להדליק בסוף נר נוסף כדי להשתמש לאורו, ולא להניח אצל הנרות את השמש שהדליקו בו.
קצת למעלה – או קצת רחוק מהם.
הערות:
- בימי הקיצור שולחן ערוך כמו בזמן המשנה, סדר היום של בני האדם היה נקבע במידה רבה לפי שעות האור והחושך, וברגע שהחשיך היו סוגרים את החנויות וחוזרים הביתה, ואחרי כחצי שעה כבר לא היו כמעט אנשים ברחוב. בזמננו אין משמעות כלל לחשיכה בתכנון של סדר היום, ואנשים עוד חוזרים מהעבודה בשמונה או בתשע בערב, כך שפרסום הנס יכול להיעשות במשך שעות רבות, ויש מקום גדול לומר שצריך [לפחות בנר אחד שהוא נר של חובה] להשים מספיק שמן כדי שהנר ידלק עד לאחר שעות סגירת המשרדים והחנויות. ולכן, גם מי שאינו מקפיד על כך, אך אם הוא שם שמן בכמות גדולה יותר מחצי שעה, אין להקל להשתמש לאור הנרות כל עוד שיש עדיין אנשים ברחובות.
- הנחת השמש ליד הנרות אינו נצרך אלא כאשר מדליקים בתוך הבית ליד הפתח, או ליד החלון, אבל אם מדליקים בחוץ אין בכך צורך, שהרי לא משתמשים שם. וכן בימינו שאין משתמשים אף פעם לאור הנר, אלא בתאורה חשמלית שהיא חזקה מאות פעמים יותר מאור הנרות, אין חייבים להשים את השמש ליד הנרות אפילו אם מדליקים בבית.
מַדְלִיקִין נֵרוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִשּׁוּם פִּרְסוּמֵי נִסָּא, וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶן[5]. וּמַנִּיחָן בְכֹתֶל דָּרוֹם[6], וּמַדְלִיקָן בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב. וְאֵין אָדָם יוֹצֵּא בַּנֵּרוֹת שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת. וְצָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיק בְבֵיתוֹ. וּמִי שֶׁהוּא אָבֵל, רַחֲמָנָא לִצְלָן, לֹא יַדְלִיק בַּלַיְלָה הָרִאשּׁוֹן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִשּׁוּם דְּצָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהֶחֱיָנוּ, וְאָבֵל אֵין לוֹ לוֹמַר שֶׁהֶחֱיָנוּ בְּצִבּור, אֲבָל בְּבֵיתוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ (תרע"א).
משום פרסומי ניסא – כדי לפרסם את הנס, מדליקים כשכל הציבור מקובצים יחד.
מברכין עליהן – אף שאינו אלא מנהג. אבל מה שנוהגים היום להדליק בכל מיני מקומות ציבוריים, אין לברך עליהם.
בכותל דרום – כי משתדלים להדליק בבית הכנסת בדומה להדלקת המנורה שבבית המקדש, שעמדה בצד דרום (שמות כו לה). ובאירופה שהיו מתפללים לכיוון מזרח, הכותל הדרומי היה הכותל שמימין לארון הקודש, אבל בצפון הארץ, שמתפללים לכיוון דרום, וכותל דרום הוא הכותל של ארון הקודש, עדיף להניח את הנרות מצד שמאל של ארון הקודש.
בין מנחה למעריב – שהמנהג היה להתפלל מנחה וערבית סמוכים זה לזה, כמבואר בסימן ע סעיף א. ואפילו שעדיין לא יצאו הכוכבים ואפילו עדיין לא שקעה החמה, כי פרסום הנס ניכר כאשר בשעת תפילת ערבית הנרות דולקים. ובמקומות שמתפללים מנחה בבית הכנסת, ואחר כך הולכים להדליק נרות בבית, וחוזרים ומתאספים לערבית, יותר נכון להדליק לפני ערבית, שאז העם מתקבץ ואינם ממהרים לביתם.
אבל – בשנה ראשונה אחרי מיתת אביו או אמו, או בתוך שלושים יום למיתת שאר קרובי משפחתו שהוא מתאבל עליהם.
נָשִׁים, חַיָבוֹת בְּנֵר חֲנֻכָּה, שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס (עַיֵן לְעֵיל סָעִיף ג). וִיכוֹלָה אִשָּׁה לְהַדְלִיק בְּעַד כָּל בְּנֵי בֵיתָהּ. וְקָטָן שֶׁהִגִּיע לְחִנּוּךְ, גַּם כֵּן חַיָב. סוּמָא, אִם יָכוֹל לְהִשְׁתַּתֵּף עִם אַחֵר בִּפְרוּטָה, מוּטָב. וְאִם יֶשׁ לוֹ אִשָּׁה, הִיא מַדְלֶקֶת בִּשְׁבִילוֹ. וְאִם אֵין לוֹ אִשָּׁה וְיֶשׁ לוֹ דִירָה מְיֻחֶדֶת, שֶׁאֵין לוֹ עִם מִי לְהִשְׁתַּתֵּף, מַדְלִיק עַל יְדֵי סִיוּעַ אַחֵר[7] (תרע"ה).
נשים – שגרות לבדן, ללא בעל. כי אם הן גרות יחד עם בעליהן, יוצאות ידי חובתן בנר שלהם.
באותו הנס – שניצלו מגזירות הדת של היוונים.
עיין לעיל – שנשים שייכים לנס זה אפילו יותר מגברים.
בעד כל בני ביתה – גם בשביל בעלה, וכך ראוי לעשות אם הבעל מאחר לחזור הביתה אחרי הזמן הראוי להדלקה.
הגיע לחינוך – שיודע להכין לעצמו נרות ולהדליקם.
חייב – אם הוא גר לבדו, ואם גר אצל הוריו, מן הדין יוצא בנר של אביו, והאשכנזים מהדרים שגם הוא ידליק לעצמו, כמו שהתבאר בסעיף ו.
סומא – עיוור.
אם יכול – שיש עוד מישהו שצריך להדליק באותו מקום [כגון אם גר בבית אבות ויש שם דיירים נוספים].
להשתתף עם אחר בפרוטה – כמו שיתבאר בסעיף יט.
מיוחדת – שהוא היחיד שגר בה.
בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מַדְלִיקִין תְּחִלָּה נֵר חֲנֻכָּה, וְאַחַר כָּךְ נֵר שַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא לְאַחַר פְּלַג הַמִּנְחָה. וּמִתְפַּלְּלִין תְּחִלָּה מִנְחָה. וְצָרִיךְ שֶׁיִתֵּן שֶׁמֶן כְּדֵי שֶיִדְלְקוּ עַד חֲצִי שָׁעָה לְאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים[8]. דְּאִם לֹא כֵן, הֲוֵּי לֵהּ בְּרָכָה לְבַטָּלָה. וְאִם מַדְלִיק אֵצֶל הַפֶּתַח, צָרִיךְ לִזָּהֵר לְהַפְסִיק בְּאֵיזֶה דָבָר בֵּינָם לְבֵין הַדֶּלֶת, שֶלֹּא יְכַבֵּם הָרוּחַ בִּפְתִיחַת וּנְעִילַת הַדֶּלֶת (תרע"א תער"ב תרע"ט תר"פ).
תחילה נר חנוכה – ואם טעה והדליק נר שבת קודם, אם לא התכוון לקבל שבת בהדלקת הנר, יכול להדליק נר חנוכה, אבל אשה שגרה לבדה, שהדליקה נר שבת קודם, מאחר ומנהגינו שאשה מקבלת שבת בהדלקת הנר כמבואר בסימן עה סעיף ו, שוב לא תדליק נרות חנוכה, אבל אחר יכול לברך ולהדליק בשבילה.
פלג המנחה – התבאר בסעיף י.
מתפללין תחילה מנחה – במידת האפשר, קובעים תפילת מנחה מוקדם מספיק, כדי לאפשר לאנשים לחזור הביתה אחרי מנחה, ולהדליק נרות חנוכה, ולחזור לבית הכנסת לקבל שבת, וזאת מפני שתפילת המנחה היא כנגד קרבן תמיד של בין הערביים, ונרות חנוכה הם זכר לנרות המנורה שהיו מדליקים במקדש אחרי הקרבת קרבן התמיד. ובבית הכנסת מדליקים כשהציבור חוזר ומתאסף, ואם השעה מתאחרת ושבת נכנסת, מותר להדליק בברכה אפילו כשאין עדיין מניין. ואם אי אפשר לאסוף את הציבור למנחה בנפרד, מותר להתפלל מנחה אחרי הדלקת הנרות.
שיתן שמן – יותר מבכל יום, כמו שהתבאר בסעיף י.
ברכה לבטלה – כי בכך אינו מקיים את המצוה, ואסור לברך.
אצל הפתח – מבפנים.
שלא יכבם הרוח... – ואם הניחם באופן שהרוח בוודאי יכבה את הנרות אם יפתח את הדלת, אסור לפתוח את הדלת בשבת, כמו שהתבאר בסימן פ סעיף ב.
ונעילת – סגירת. אם יסגור בכוח, משב הרוח יוכל לכבות את הנרות.
בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מַבְדִּילִין וְאַחַר כָּךְ מַדְלִיקִין נֵר חֲנֻכָּה. וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת, מַדְלִיקִין קֹדֶם וְיִתֶּן לְךָ[9] [תרפ"א].
מבדילין ואחר כך מדליקין – אבל יש להזדרז להבדיל ולהדליק מיד.
ויתן לך – התבאר בסימן צו סעיף ב.
מִי שֶׁהוּא אֵינוֹ בְבֵיתוֹ, אֶלָּא בְמָקוֹם אַחֵר, אִם יודֵעַ שֶׁאִשְתּוֹ מַדְלֶקֶת בְּבֵיתוֹ, יַדְלִיק הוּא בְּמָקוֹם שֶׁהוּא בְּלֹא בְרָכוֹת. וְטוֹב אִם אֶפְשָׁר שֶיִשְׁמַע תְחִלָּה אֶת הַבְּרָכוֹת מִמִּי שֶׁמַּדְלִיק שָׁם, וִיכַוֵּן לָצֵאת בְּבִרְכוֹתָיו וְיַעֲנֶה אָמֵן, וְאַחַר כָּךְ יַדְלִיק הוּא בְּלֹא בְרָכוֹת. וְאִם אֵין אִשְׁתּוֹ מַדְלֶקֶת בְּבֵיתוֹ, וְכֵן הַבַּחוּרִים בְּאַכְסַנְיָא שֶׁלָּהֶן צְרִיכִין לְהַדְלִיק בִּבְרָכוֹת, אוֹ יִשְׁתַּתְּפוּ עִם בַּעַל הַבַּיִת שֶׁיִתְּנוּ לוֹ אֵיזֶה פְּרוּטָה, שֶיִהְיֶה לָהֶם גַּם כֵּן חֵלֶק בְּשֶׁמֶן וּפְתִילָה[10]. וּבַעַל הַבַּיִת, יוֹסִיף קְצָת שֶׁמֶן עַל הַשִׁעוּר בִּשְׁבִיל הַשִּׁתּוּף. אֲבָל יֵשׁ לָהֶם לְהַדֵר שֶׁיַדְלִיקוּ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּמִי שֶׁהוּא בְעִירוֹ אֶלָּא בְבֵית אַחֵר, כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַהַדְלָקָה, צָרִיךְ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ וּלְהַדְלִיק.
ידליק הוא – אין זה מן הדין, כי הוא יוצא בנרות שאשתו מדליקה, אבל הוא בכלל המהדרין כמבואר בסעיף ו.
במקום שהוא – במלון, או במקום שהוא מתארח.
בלא ברכות – שאין זה ברור שיש בכך אפילו הידור שידליק בעצמו, שהרי בדרך כלל כשמדליק בבית אין אשתו מדליקה בנפרד, אפילו לפי מנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק לעצמו, מפני שהוא נחשב כגוף אחד עם אשתו.
אין אשתו מדלקת – כי אינו נשוי, או שאין אשתו יודעת את ההלכה שכאשר אין הבעל בבית האשה חייבת להדליק, או שהיא גם כן שוהה מחוץ לביתה, אפילו אם היא מדליקה במקום אחר.
באכסניא – או בפנימיה.
ישתתפו עם בעל הבית – אבל אינם יכולים לצאת בנר של בעל הבית בלי להשתתף עמו, אפילו אם אינם רוצים להיות מן המהדרים, כי רק בני ביתו הקבועים יוצאים בנר אחד.
איזה פרוטה – סכום כסף כלשהו שיש בו ערך וניתן לקנות בו משהו.
על השיעור – המינימלי הנצרך של חצי שעה, שהתבאר בסעיף י.
יש להם להדר – לבעל הבית ואורחיו, שהרי אפילו בני ביתו של בעל הבית נוהגים להדר להדליק כל אחד מהם נר לעצמו.
בבית אחר – שמתארח אצל חברו לסעודה או מסיבה.
לשוב לביתו ולהדליק – או לבקש מאדם אחר שידליק עבורו בביתו, והוא ישמע את הברכות מבעל הבית במקום שבו הוא נמצא.
[1] ומכל מקום הברכות אינם מעכבות את המצוה, ולכן גם אם לא ברך, יצא ידי חובה. (חזון עובדיה חנוכה, קכט).
[2] ונוהגים אח"כ לומר כל מזמור שיר חנוכת הבית וכו' ויש אומרים ויהי נועם ופרק 'יושב בסתר' ז' פעמים.
[3] ולדעת החזון עובדיה (חנוכה, קכח) גר, יכול לומר שעשה ניסים 'לאבותינו'.
[4] והשולחן ערוך (תרעד, א) כתב, שמותר להדליק מנר לנר. ודווקא להדליק זה מזה בלא נר אמצעי מותר, אבל מזה לזה על ידי נר של חול אסור.
וגם לשולחן ערוך, אם נכבה נר אחד ורוצה לחזור ולהדליק לא ידליק מנר אחר, דכיון דכבתה אין זקוק לה, נחשב כנר הרשות. (חזון עובדיה חנוכה, ק).
[5] ואין מברכין על נר חנוכה בבית הכנסת אלא אם כן יש שם עשרה. אך אם יודעים שיהיה עשרה שיראו הנרות, אפשר להדליק בברכה גם אם אין כעת עשרה. (חזון עובדיה חנוכה, נב). ואין חיוב שיהיה שם שמן כשיעור הדלקת חצי שעה, ולכן הגבאי יכול לכבות הנרות בגמר התפילה. (חזון עובדיה חנוכה, מז).
ואף מי שברך בבית הכנסת 'שהחיינו', יכול לברך ברכת 'שהחיינו' בביתו. (חזון עובדיה חנוכה, נג).
[6] מניחין החנוכיה בבית הכנסת מימין לארון הקודש, שהוא צד דרום של בית הכנסת. ואת הנרות יש שמניחין בין מזרח למערב, ויש שמניחין בין צפון לדרום. וכל מקום יעשה כמנהגו, ואם אין מנהג, ישימו הנרות בין מזרח למערב. (חזון עובדיה חנוכה, מח).
[7] החזון עובדיה (חנוכה, קיג) כתב, שסומא יכול להדליק בברכה אם אינו נשוי ויש לו בית לבד, כוון שסומא חייב בכל המצוות ובהדלקתו יש פרסומי ניסא לאחרים.
[8] ואם בערב שבת אחר שהדליק בברכה, ראה שלא נתן שיעור שמן כפי שצריך, יכבה וידליק בלי ברכה(אם עדיין לא נכנסה שבת). (חזון עובדיה חנוכה, עא).
[9] ומי שנוהג להוציא שבת כשיטת ר"ת, ידליק נר חנוכה אחר זמן זה. ואם נוהג כך רק מדין חומרא ואשתו אינה נוהגת להחמיר, יכול למנותה שתדליק נרות חנוכה מיד בצאת שבת. (חזון עובדיה חנוכה, קפז).
[10] ויכול בעל הבית להקנות לאכסנאי השמן במתנה. ואם יש לאכסנאי פתח בפני עצמו, צריך להדליק בפתח חדרו.(חזון עובדיה חנוכה קמד)
ובחורי ישיבה שהוריהם מדליקים עליהם בביתם אינם צריכים להדליק בישיבה ולא להשתתף בפרוטות. (חזון עובדיה חנוכה, קמד). אך ברבים מהישיבות נוהגים שבחורי הישיבה מדליקיםן נרות בישיבה(במקום שהישיבה מיחדת להם) אף שהוריהם מדליקים עליהם בביתם.
בן נשוי שסמוך על שולחן אביו, ויש לו חדר מיוחד בבית אביו, אין צריך להשתתף בפרוטות ויוצא בנר שמדליק אביו, ואם רוצה להדליק לא יברך. (חזון עובדיה חנוכה, קנב).
התשובות הנכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך