כְּשֶׁהַתּוֹקֵעַ אוֹמֵר אֶת הַבְּרָכוֹת, אַל יֹאמְרוּ הַקָּהָל, בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ (עַיֵן לְעֵיל סִימָן ו סָעִיף ה), אַךְ יִשְׁמְעוּ הֵיטֵב אֶת הַבְּרָכוֹת, וְאַחַר כָּל בְּרָכָה יֹאמְרוּ בְּכַוָּנָה אָמֵן. וְאָסוּר לְהַפְסִיק[1] מִכָּאן עַד לְאַחַר כָּל הַתְּקִיעוֹת שֶׁבַּחֲזָרַת הַתְּפִלָּה (קכ"ד תקצ"ב). וְעַל כֵּן אֵין לַשַּׁמָּשׁ לְהַכְרִיז, שְׁתִיקָה יָפָה בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, אַף שֶׁהוּא נוֹהֵג כֵּן בְּפַעַם אַחֶרֶת (מטה אפרים).
עיין לעיל – שבכל ברכה שאדם שומע, כשהוא שומע את המברך אומר 'ברוך אתה ה' ', הוא אמור לענות 'ברוך הוא וברוך שמו'. אבל כאן שהמברך מברך כדי להוציא את כל השומעים ידי חובתם, אם יענו 'ברוך הוא וברוך שמו' באמצע הברכה, הם עלולים לפספס חלק מהמילים של הברכה.
בכוונה – בסימן ו סעיף ח מתבארת הכוונה שצריך לכוון בעניית אמן.
להפסיק – בדיבור, שהרי הברכות מתייחסות לכל התקיעות שיתקעו מעכשיו עד לאחר חזרת הש"ץ.
שהוא נוהג כן – מנהג נאה זה היה מקובל בעיקר בארצות מערב אירופה, להכריז כן לפני חזרת הש"ץ כל השנה. והיו מקומות שהיו מכריזים בראש השנה לפני הברכות על התקיעות 'שתיקה יפה עד גמר כל התקיעות'.
נוֹהֲגִין הָעוֹלָם לוֹמַר בֵּין הַסְּדָרִים יְהִי רָצוֹן[2] וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁנִּדְפַּס בַּמַּחֲזוֹרִים. וּצְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא בַּפֶּה שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים הַנִּזְכָּרִים שָׁם. וּבְהַרְבֵּה קְהִלּוֹת אֵין אוֹמְרִים כְּלָל אֶת הַיְהִי רָצוֹן, וְכֵן נָכוֹן יוֹתֵר. וְהָעִקָּר הוּא לְהִתְעוֹרֵר אָז בִּתְשׁוּבָה בְּלֵב שָׁלֵם (תקצ"ב תקפ"ד ובסד"ה) וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה פֶּרֶק ג הֲלָכָה ד), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בָּהּ, כְּלוֹמַר, עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם, וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם, וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, וְזִכְרוּ בּוֹרְאֲכֶם אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְהַבְלֵי הַזְּמָן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, וְהֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם. יַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחְשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה וְכוּ', עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
בין הסדרים – כל קבוצה של שלוש פעמים תשר"ת או תש"ת או תר"ת נקראת סדר, כמו שביארתי בסעיף הקודם.
כמו שנדפס במחזורים – ויש מחזורים שמודפסים שמות המלאכים בטעות, ואפילו השתרבב לתוך חלק מן המחזורים "אליהו זכור לטוב וישוע שר הפנים", ואין כזה שר, והכוונה לישו הנוצרי שר"י, וצריך למחוק שם זה מן המחזור.
שלא להוציא בפה שמות המלאכים – כן הזהירו חלק מהמקובלים, אבל רבים אחרים כתבו שבמסגרת תפילה או פיוט מותר להזכירם, כמו שמותר להזכיר את שם ה', ורק לחינם אין להזכירם.
גזירת הכתוב – מצוה שהקדוש ברוך הוא ציוונו בתורה, ואין אנחנו יודעים את טעמי המצוות, וצריך להיזהר מאד, שלא ישכח לכוון לשם מצוות הבורא שציוונו לתקוע בשופר, מרוב שהוא חושב על טעמים ורמזים ותשובה.
כלומר – כאילו השופר אומר:
משנתכם – מחוסר ההתבוננות שלכם במטרות החיים, כאילו שאתם ישנים.
האמת – שהעולם הזה כולו כפרוזדור בפני העולם הבא, וחיינו כאן שבעים או שמונים שנה אינם אלא כמו חלום מול חיי הנצח בעולם האמיתי שמצפה לנו אחר המוות, ומנקודת הסתכלות זאת מבינים פתאום עד כמה אנחנו מתעסקים בדברים קטנוניים, במקום לעסוק בדבר האמיתי, לחסוך לעולם הבא תורה ומעשים טובים שהם הדברים היחידים שילוו אותנו לשם.
בהבלי הזמן – הדברים שאין להם ערך אמיתי, ששגרת החיים שלנו שואבת אותנו לתוכם.
כל שנתם – במשך כל השנה.
לא יועיל ולא יציל – ביום הדין הגדול.
לנפשותיכם – ולא רק לצרכי הגוף.
דרכיכם – התנהגותכם.
מעלליכם – מעשיכם.
בַּחֲזָרַת הַתְּפִלָּה, כְּשֶׁאוֹמֵר שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים, נוֹהֲגִין שֶׁגַם הַצִּבּוּר אוֹמְרִים עִמּוֹ, וְגַם כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים, אֲבָל אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, רַק בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּסֵדֶר הָעֲבוֹדָה. וְגַם שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו, אֲבָל אָסוּר לַעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. וְלָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁיַּעֲמֹד קְצָת רָחוֹק מִן הָעַמּוּד, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִכְרֹעַ עַל בִּרְכָּיו בְּלִי עֲקִירָה מִמְּקוֹמוֹ, וְהָעוֹמְדִים אֶצְלוֹ מְסַיְּעִים אוֹתוֹ לַעֲמוֹד, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַעֲקֹר רַגְלָיו. הַתְּקִיעוֹת שֶׁבְּתוֹךְ חֲזָרַת הַתְּפִלָּה, אֵין לִשְּׁלִיחַ הַצִבּוּר לִתְקֹעַ, אֶלָּא אִם הוּא בָּטוּחַ שֶׁלֹּא תִּתְבַּלְבֵּל דַּעְתּוֹ עַל יְדֵי כָּךְ (קל"ה תקפ"ה תרכ"א).
התפילה – תפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים.
כורעים – על ברכיהם.
משתחווים – מכופפים את הגוף עד הרצפה.
נופלים על פניהם – שוכבים לגמרי על הרצפה והפנים נוגעים ברצפה, ובסימן קלג סעיף כג יתבאר כיצד עושים זאת ביום הכיפורים.
בסדר העבודה – יתבאר בסימן קלג סעיף כג בעזרת ה'.
לעקור ממקומו – לזוז מן המקום שהוא עומד בו.
יעמד קצת רחוק – ואם יש אפשרות אפשר להעמיד לפניו סטנדר נייד, שניתן להסירו בשעת הכריעה.
מסיעים אותו – עוזרים לו.
שבתוך חזרת התפילה – אבל התקיעות שלפני תפילת מוסף יכול לתקוע.
בַּתְּקִיעוֹת שֶׁבְּתוֹךְ חֲזָרַת הַתְּפִלָּה, יֵשׁ מִנְהָגִים שוֹנִים כַּמָּה תּוֹקְעִין[3], וְכָל מָקוֹם יַחְזִיק מִנְהָגוֹ. וְכֵן בַּתְּקִיעוֹת שֶׁלְּאַחַר הַתְּפִלָּה, יֵשׁ מִנְהָגִים שׁוֹנִים[4]. וּלְאַחַר שֶׁגָּמְרוּ כָּל הַתְּקִיעוֹת כְּפִי מִנְהַג הַמָּקוֹם, יֵשׁ לְהַצְנִיעַ אֶת הַשּׁוֹפָר וְלֹא יִתְקְעוּ יוֹתֵר. אֲפִלּוּ מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת תּוֹקֵעַ בְּיוֹם שֵׁנִי, אֵין לוֹ לִתְקֹעַ בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְהִתְלַמֵּד (תקצ"ב תקצ"ו).
מנהגים שונים – יש שלוש ברכות אמצעיות בראש השנה, שבכל אחת מהם מזכירים עשרה פסוקים מן התנ"ך שקשורים לנושא הברכה, מלכויות, זכרונות, ושופרות, ואחרי כל אחת מהם תוקעים בשופר. המנהג הקדום כמעט בכל העדות היה לתקוע תשר"ת במלכויות, תש"ת בזכרונות, תר"ת בשופרות, הכל פעם אחת. בעקבות פקפוקים בנכונות המנהג שהתחילו להתעורר במאה ה-12 נוצרו עם הזמן מנהגים שונים. במזרח אירופה נהגו בקהילות רבות לתקוע בכל אחת מן הברכות תשר"ת פעם אחת. היום המנהג ברוב המקומות שתוקעים תשר"ת תש"ת תר"ת במלכויות, וכן בזכרונות, וכן בשופרות.
שלאחר התפילה – בסוף התפילה, נוהגים ברוב הקהילות לתקוע עוד תקיעות, ולהשלים את המספר למאה קולות, ויש בזה מנהגים שונים מתי וכמה תקיעות לתקוע.
ולא יתקעו יותר – כי אסור לתקוע בשופר בשבת ויום טוב, ורק בגלל המצווה הותר הדבר.
להתלמד – להתאמן.
הערות:
- בזמננו ישנם הרבה מקומות שנהוג לתקוע בהם גם בתפילת הלחש, ותוקעים כאשר השליח ציבור מגיע לסוף כל אחת מהברכות הנזכרות, והציבור משתדל להתפלל בקצב שיאפשר גם לכל אחד ואחד לשמוע תקיעות בשעת כל אחת מן הברכות.
אִם יֵשׁ מִילָה, מָלִין לְאַחַר הַהַפְטָרָה קֹדֶם תְּקִיעַת שׁוֹפָר. וְהָרֶמֶז, זְכֹר בְּרִית אַבְרָהָם (זוֹ מִילָה). וַעֲקֵדַת יִצְחָק (זֶה שׁוֹפָר). וּבְשַׁבָּת, מָלִין אַחַר אַשְׁרֵי. וְאִם צְרִיכִין לָמוּל אֵצֶל הַיּוֹלֶדֶת, מָלִין אַחַר הַיְצִיאָה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת (תקפ"ד).
מילה – כבר התבאר בסימן קצו סעיף טז, שהמנהג היה לעשות ברית מילה בבית הכנסת, ולא באולמות כמו שמקובל היום. ואין דוחים את ברית המילה עד לאחר סוף התפילה כמו שנוהגים ביום חול, אלא עושים אותה בין שחרית למוסף.
זכור ברית אברהם – פיוט עתיק, שאומרים אותו במסגרת הסליחות [של בני אשכנז], והפזמון הוא "זכור ברית אברהם ועקדת יצחק והשב שבות אהלי יעקב והושיענו למען שמך".
זו מילה – היא הברית שנכרתה עם אברהם, כמסופר בסוף פרשת לך-לך (בראשית יז).
זה שופר – שהוא מזכיר את האיל שהעלה אברהם לעולה במקום יצחק, כמסופר בסוף פרשת וירא (בראשית כב יג).
בשבת – אין תוקעים בשופר.
אחר אשרי – לפני שמחזירים את ספר התורה למקומו.
צריכין – יש אילוצים שלא מאפשרים להביא את התינוק לבית הכנסת.
מִי שֶׁיָּצָא בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר וְצָרִיךְ לִתְקֹעַ בִּשְׁבִיל אֲחֵרִים, יָכוֹל גַּם כֵּן לְבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם יוֹתֵר נָכוֹן שֶׁזֶּה שֶׁצָרִיךְ לָצֵאת, הוּא יְבָרֵךְ אֶת הָבְּרָכוֹת. וְהַתּוֹקֵעַ בִּשְׁבִיל נָשִׁים, אִם הוּא כְּבָר יָצָא, לֹא יְבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכוֹת, אֶלָּא הָאִשָּׁה תְּבָרֵךְ[5], כֵּיוָן דְּמִצַּד הַדִּין נָשִׁים פְּטוּרוֹת מִתְּקִיעַת שׁוֹפָר, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּמִי שֶׁיָּצָא, לֹא יִתְקַע כְּלָל בִּשְׁבִיל נָשִׁים, וְהָרוֹצֶה לִתְקֹעַ בִּשְׁבִיל נָשִׁים, יִתְקַע קֹדֶם שֶׁיִשְׁמַע הַתְּקִיעוֹת בְּבֵית הַכְנֶסֶת, וִיבָרֵךְ עַל הַתְּקִיעוֹת וִיכַוֵּן שֶׁיֵּצֵּא בָּהֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַיּוֹם, כִּי אָז אֵין לִתְקֹעַ בִּיחִידוּת, אוֹ שֶׁיִּתְקַע לָהֶן בְּשָׁעָה שֶׁתּוֹקְעִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ לְאַחַר הַתְּקִיעוֹת שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא שֶׁיְכַוֵּן שֶׁלֹּא לָצֵאת בִּתְקִיעוֹת אֵלּוּ, אֶלָּא בַּתְּקִיעוֹת שֶׁהוּא יִתְקַע לִפְנֵי הָאִשָּׁה וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶן. וְאַף עַל גַּב שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר כָּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל מוּסָף וְלִשְׁמֹעַ הַתְּקִיעוֹת שֶׁבַּתְּפִלָּה, אֵין הַהֶפְסֵק מַצְרִיכוֹ לְבָרֵךְ שֵׁנִית, דְּכֻלְהוּ תְּקִיעוֹת חֲדָא מִצְוָה נִינְהוּ. וְאִם הָאִשָּׁה חֲלוּשָׁה וּצְרִיכָה לֶאֱכוֹל קֹדֶם הַתְּקִיעוֹת, יְכוֹלָה לֶאֱכוֹל (תקפ"ה תקפ"ט).
לברך את הברכות – אף על פי שהוא בעצמו אינו מקיים מצוה כרגע.
דהוי מצות עשה שהזמן גרמה – כל מצות עשה שקשורה לזמן מסוים, נשים פטורות ממנה, מלבד יוצאים מן הכלל מעטים [קידוש והבדלה, אכילת מצה, נר חנוכה, קריאת מגילה].
לא יתקע כלל בשביל נשים – שהרי אסור לתקוע שלא לצורך מצוה ביום טוב, כמו שהתבאר בסעיף יז.
קודם שישמע התקיעות – ואז גם הוא בעצמו חייב בהם.
בשלוש שעות הראשונות של היום – יש כמה צורות חישוב לזמן זה, והוא מתפרסם בלוחות השנה בתור "סוף זמן קריאת שמע".
אין לתקוע ביחידות – שאז היא שעת הדין בשמים, וכדי לעורר את הרחמים בשמים באותה שעה צריך את זכות הציבור.
בשעה שתוקעין בבית הכנסת – שילך באותו זמן לבית האשה כדי לתקוע לה.
ויברך עליהן – שהרי תוקע גם לעצמו.
ולשמוע התקיעות שבתפילה – ותקיעות אלו הרי נפטרות באותה ברכה כמו התקיעות הראשונות, ואסור להפסיק ביניהם כמו שהתבאר בסעיף יד.
ההפסק – ההליכה מבית האשה לבית הכנסת.
חדא מצוה נינהו – מצוה אחת הם, ואין הליכה באמצע מצוה מהווה הפסק בין הברכה לחלק השני של המצווה.
אם האשה חלושה וצריכה לאכול קודם התקיעות – כי מן הדין אסור לאכול לפני התקיעות, ורק מי שחלש ואינו יכול להתרכז על המשך התפילה מותר לו לטעום כמות קטנה של מיני מזונות לפני התקיעות.
הערות:
- אף שבזמננו התקבל שעושים "קידוש" לפני התקיעות, צריך לדעת שאין זה אלא לחלשים הצריכים לכך [ולפי אורך התפילה יש יותר אנשים שצריכים], ואין עצם קיומו של קידוש ציבורי מהוות הוכחה לכך שמותר לאכול שם חופשי.
- גם האוכל צריך להיזהר שלא לאכול עוגה יותר מנפח של ביצה.
[1] ואם דיבר בין ברכה לתקיעה יחזור ויברך. ובין תשר"ת לתר"ת גם אין לדבר. ולכן אין להתודות בין סדר לסדר ודי להרהר בתשובה. וגם בין תקיעות מיושב לתקיעות מעומד אין לדבר אלא רק בענין התפלה. ומכל מקום אם הוצרך להתפנות, יברך שם אשר יצר. (חזון עובדיה ימים נוראים, קלה- קמ).
[2] אין להתודות בין סדר לסדר ודי להרהר בתשובה. (חזון עובדיה ימים נוראים, קלה- קמ).
[3] והמנהג לתקוע במלכויות תשר"ת תש"ת תר"ת, וכן בזכרונות, וכן בשופרות, בין בתפילת לחש ובין בחזרת השליח ציבור, על אף שדעת השולחן ערוך לא כך. (חזון עובדיה ימים נוראים, קמב).
[4] ומנהגנו לתקוע בסך הכל 100 קולות ועוד אחד. 30 לפני העמידה, 30 בתפילת לחש, 30 בחזרת השליח ציבור. ועוד עשרה קולות אחרי העמידה, הרי זה מאה קולות, ונוהגים לתקוע בסוף התפילה תרועה גדולה לערבב השטן. (חזון עובדיה ימים נוראים, קס).
[5] למנהגנו התוקע לנשים אסור לו לברך על התקיעות. והאשה אינה מברכת על כל מצוות שהזמן גרמא. כגון מצות שופר. (חזון עובדיה ימים נוראים, קלב).
ואשה שנהגה כל שנה לשמוע שופר, ונאנסה שנה אחת ולא יכולה לשמוע, אינה צריכה התרה. אך אם רוצה להפסיק מנהגה לתמיד, צריכה לעשות התרת נדרים על זה. (חזון עובדיה ימים נוראים, קל קלב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך