לְאַחַר גְּמָר תְּפִלַּת מַעֲרִיב בְּלֵיל רִאשׁוֹן, נוֹהֲגִין לוֹמַר כָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵב וְתֵחָתֵם. וְלִנְקֵבָה אוֹמְרִים, תִּכָּתֵבִי וְתֵחָתֵמִי. אֲבָל בַּיּוֹם, אֵין אוֹמְרִים, לְפִי שֶׁכְּבָר נִגְמְרָה הַכְּתִיבָה קֹדֶם חֲצוֹת הַיּוֹם, וּבְלֵיל שֵׁנִי, יֵשׁ נוֹהֲגִין לְאָמְרוֹ, כִּי לִפְעָמִים נִדּוֹנִין בְּיוֹם שֵׁנִי (תקפ"ב).
תכתב ותחתם – כדעת האומרים שצדיקים גמורים ורשעים גמורים נחתמים בראש השנה מיד, ורק בינונים נחתמים ביום הכיפורים, כמו שהתבאר בסימן קכח סעיף ב, ורגילים לאחל לכל אחד שיזכה להיות בין הצדיקים שנכתבים ונחתמים מיד. ויש נוהגים להוסיף 'לאלתר' כלומר 'מיידית', ויש מוסיפים 'לחיים טובים ולשלום'. ורבים אחרים נוהגים שלא לומר אלא 'לשנה טובה תכתב', כדעת האומרים שכולם נכתבים בראש השנה ונחתמים ביום הכיפורים.
ביום – אחרי התפילה.
קודם חצות היום – ורגילים להאריך בתפילה עד אחר חצות.
לפעמים נידונין ביום שני – שהרי הסיבה לכך שעושים ראש השנה במשך יומיים אף שבתורה לא כתוב אלא יום אחד, הוא מפני שבית הדין היה קובע את ראש השנה לפי ראיית הירח בפועל, ומאחר ובחג אי אפשר ליידע את תושבי שאר הארץ מחוץ למקום בית הדין אם נראה הירח החדש או לא, עשו יומיים מחמת הספק, ומנהג זה נותר על כנו גם לאחר שנקבע לוח השנה הקבוע. ונמצא שבעבר היה יכול להיות שהדין יהיה דוקא ביום השני ולא ביום הראשון. ובכל זאת יותר נכון שלא לומר כן, שהרי במציאות העכשווית אנחנו יודעים שראש השנה האמיתי הוא היום הראשון, והשני אינו אלא מדרבנן, והדין ביום הראשון, ואם מאחלים לחבר שייכתב לשנה טובה בלילה השני נראה שהוא מתייחס אליו כאל בינוני שדינו עדיין תלוי ועומד, כמו שביארתי בהערה.
הערות:
– תפילת ערבית מתנהלת בגדול כמו בשאר לילות חג, אלא שנוסח הברכה האמצעית של העמידה שונה. גם הנוהגים לומר לפני תפילת העמידה בשבת את פסוקי ושמרו בני ישראל את השבת, וביום טוב את הפסוק וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, אומרים בראש השנה את הפסוקים 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב' (תהילים פא ד-ה). גם האומרים פיוטים בברכות קריאת שמע בלילות חג [כמו שהתבאר בסימן קכ סעיף ה], אין אומרים פיוטים בליל ראש השנה. גם המנגינה היא שונה, פחות שמחה ויותר מרוממת.
– בקהילות רבות התקבל בשנים האחרונות המנהג שמיד אחרי תפילת ערבית, עוד לפני שהשליח ציבור אומר קדיש, אומרים את מזמור כד שבתהילים לאט ובכוונה עם ארון הקודש פתוח, ומקור המנהג על פי הסוד, ולדבריהם הוא סגולה שלא יחסרו מזונותיו כל השנה.
– צדיקים שנכתבים לחיים, אין הכוונה בהכרח שהם צדיקים גמורים, או שזכויותיהם רבים מעוונותיהם, אלא הכוונה שהם יוצאים בדין צדיקים, לפי שיקול הדעת של הבורא דיין האמת, ויש צדיקים שנגזרים עליהם ייסורים ונסיונות קשים, ויש רשעים שנגזר עליהם שנה טובה, והם צדיקים בדין זה, ואין אנו יודעים את השיקולים. גם צריך לזכור שאין שכר למצוות בעולם הזה, וכל מה שנגזר על האדם אינו אלא כדי לתת לאדם את הכלים לעבוד את ה' בשנה הקרובה, וההשתדלות שלנו הוא במישור של להוכיח להקב"ה ש"שוה לו" כביכול [פירוש מילה זו תמצא בסימן קצג סעיף ד] לתת לנו כלים טובים, כי אנחנו מנצלים אותם לצורך עבודתו בצורה המיטבית. וזאת גם הסיבה מדוע הקב"ה הבטיח לעם ישראל במישור הלאומי, שאם נשמור מצוותיו יהיה גשם בעיתו ושלום בארץ וכל הברכות, ואם חס ושלום לא נשמור מצוותיו יבואו עלינו צרות רבות, כי אם נשמור מצוותיו "מגיע לנו" שיינתנו לנו הזדמנויות נוספות לעבודת ה' מתוך נחת ורוגע ושלום, ואם אנחנו מבזבזים את המשאבים נגדו, הרי הם מיותרים ואינם מגיעים לנו.
– אף שאין מאחלים 'לשנה טובה תכתב' אלא בליל ראש השנה, אנו מתפללים במשך כל עשרת ימי תשובה 'וכתבנו בספר החיים' 'וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך' ועוד, כי כל אדם צריך להתייחס אל עצמו כאל בינוני, שאינו נחתם אלא ביום הכיפורים, ומי יודע מה נכתב עליו בינתיים, אבל לחברו אין זה דרך ארץ להתייחס אליו כאילו שדינו עדיין תלוי ועומד, אלא נכון הוא לברכו כאילו הוא צדיק, ורק מאחלים שכאשר הקב"ה יחתום את הדינים ביום הכיפורים, שלא ישנה חס ושלום את מה שנחתם כבר, ורגילים לאחל 'גמר חתימה טובה' או 'גמר טוב', והנוהגים שלא לומר ותחתם בראש השנה רגילים לאחל 'חתימה טובה'.
בִּסְעוּדַת הַלַּיְלָה, נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת סִימָנִים לְשָׁנָה טוֹבָה[1]. טוֹבְלִין פְּרוּסַת הַמּוֹצִיא בִּדְבָשׁ[2]. וְאַחַר שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, אוֹמֵר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָּה. וְאַחַר כָּךְ טוֹבֵל קְצָת תַּפּוּחַ מָתוֹק בִּדְבַשׁ וּמְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וְאוֹכְלוֹ, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר גַּם כֵּן יְהִי רָצוֹן וְכוּ', וְנוֹהֲגִין לֶאֱכֹל רֹאשׁ שֶׁל בַּעַל חַי וְאוֹמְרִים, יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּהְיֶה לְרֹאשׁ. וְיֵשׁ לְהַדֵּר אַחַר רֹאשׁ כֶּבֶשׂ, שֶׁיִּהְיֶה גַּם כֵּן זֵכֶר לְאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק. וְגַם יְרָקוֹת אוֹכְלִים אוֹתָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בַּמְּדִינָה הַהוּא שֵׁם הַמּוֹרֶה לְטוֹבָה. כְּמוֹ בִּמְדִינָתֵנוּ מֶעהרֶען (גֶּזֶר), וְאוֹמְרִים יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין גַּם כֵּן לְהַדֵּר לֶאֱכֹל דָּגִים[3], שֶׁיֵּשׁ רֶמֶז לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת כְּמוֹ הַדָגִים. וְאֵין לְבַשֵּׁל אוֹתָם בְּחֹמֶץ, כִּי אֵין אוֹכְלִים דְּבָרִים חֲמוּצִים אוֹ מְרִירִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה[4]. וְאוֹכְלִין בָּשָׂר שָׁמֵן וְכָל מִינֵי מְתִיקָה. גַּם נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֱגוֹזִים וְלוּזִים, כִּי אֱגוֹז בְּגִמַטְרִיָּא ח"ט, וְגַם מַרְבִּים כִּיחָה וְנִיעָה הַמְבַטְּלִים אֶת הַתְּפִלָּה (תקפ"ג). וְיֵשׁ לִלְמֹד עַל הַשֻּׁלְחָן תּוֹרָה. וְנוֹהֲגִין קְצָת לִלְמֹד מִשְׁנָיוֹת מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה (חיי"א).
סימנים לשנה טובה – סימנים שמזכירים לנו שכל מה שיקרה בשנה הקרובה ייקבע היום, ושיש להתפלל עליהם.
פרוסת המוציא – פרוסת הלחם הראשונה שאוכלים מיד אחרי ברכת המוציא לחם מן הארץ, שבדרך כלל מטבילים אותה במלח, כמו שמתבאר בסימן מא סעיף ו.
טובה ומתוקה – טובה באמת, ומתוקה שגם אנחנו נחוש בה את המתיקות, ולא כמו תרופה מרה שבולעים אותה מפני שיודעים שהיא תרפא אבל סובלים ממנה.
תפוח מתוק – ולא חמוץ.
מברך עליו בורא פרי העץ – במדינות אירופה לא היו מצויים תמרים ורימונים שהם משבעת המינים, ולכן היו מברכים בורא פרי העץ על התפוח, אבל בארץ ישראל, וכן מי שיש לו תמרים או רימונים בחוץ לארץ, יש אומרים שצריך לברך בורא פרי העץ על התמרים שהם משבעת המינים, ויש אומרים שמאחר ומנהג האשכנזים הוא שפותחים את ארוחת ליל החג עם תפוח בדבש, הרי התפוח חביב עליו יותר מן התמרים, ומברך עליו ולא על התמרים, כמבואר בסימן נה סעיף א. ויש פוסקים שחולקים שם וסוברים שצריך לברך על שבעת המינים גם אם המין השני חביב עליו יותר, ולדבריהם מברך על התמרים תחילה.
שנהיה לראש – ולא לזנב, על פי הפסוק דברים כח יג.
לאילו של יצחק – האיל שאותו הקריב אברהם אבינו לעולה במקום יצחק בנו, אחרי עקידת יצחק, כמסופר בבראשית כב יג.
אותן שיש להן במדינה ההוא שם המורה לטובה – שאין פירות או ירקות מוגדרים שאותם יש לאכול, אלא העיקר הוא להתעורר בעקבות המאכלים ולהיות מודעים ליום הדין, ולכן בכל מדינה צריך לאכול מאכלים שבשפת המדינה יש להם משמעות של ברכה כלשהיא.
מעהרען – פירושו גזר, אבל גם הִתְרַבּוּת.
שירבו זכויותינו – כמשמעות שם הירק באידיש.
רמז – בתכונתם, ולא בשם, כמו הדבש.
וכל מיני מתיקה – בהקשר זה המושג מתוק הוא שם נרדף לטעים.
אגוזים – אגוזי מלך.
כיחה וניעה – ליחה בגרון.
מבטלים את התפילה – וגם גורמים לאוכלים אותם לכחכח בשעת תקיעת שופר, והדבר מפריע לשמוע ולפעמים גם פוסל את המצווה של תקיעת שופר.
משניות מסכת ראש השנה – יש בה ארבעה פרקים, ונוהגים ללמוד פרק בכל סעודה.
הערות:
- בניגוד לבני אשכנז, בני עדות המזרח נוהגים לאכול רשימה מסוימת של סימנים מוגדרים וקבועים מראש, בסדר קבוע. בשנים האחרונות, עם גידול תפוצת 'ברכונים' שבהם 'סדר סימני ליל ראש השנה', יש שחיקה מתמדת במנהג האשכנזי המקורי לאכול דוקא מאכלים שמשמעותם טובה בשפת המקום, ועקרות בית רבות מוצאות את עצמן מכינות סלקא ו(ר/ל)וביא וקרא וכרתי, אף שאין אלו שמותיהם המקובלים של המאכלים הללו, ולפי המנהג האשכנזי הרבה יותר נכון לאכול סלק, מאשר ירק לא מוכר שהמסורת אומרת עליו ששמו בארמית סילקא.
נָכוֹן שֶׁלֹּא לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי לֵילוֹת דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה[5], אֲפִלּוּ כְּשֶׁחָל בְּשַׁבָּת. אַךְ אִם הוּא לֵיל טְבִילָתָהּ, אַל יְבַטֵּל עוֹנָתָהּ. וְיִטְבֹּל אֶת עַצְמוֹ בַּבֹּקֶר מִטֻּמְאָתוֹ (תקפ"א).
שלא לשמש מיטתו – שלא לקיים ייחסי אישות, כדי לעמוד בדין למחרת בטהרה, והמשמש מיטתו נטמא, כמבואר בתורה (ויקרא טו יח). ויש נמנעים כי תשמיש המיטה סותר את אימת הדין.
אפילו כשחל בשבת – ועל פי הסוד זמן תשמיש המיטה הוא דוקא בליל שבת, וגם על פי הפשט הוא בכלל מצוות עונג שבת כמו שהתבאר בסימן עז סעיף כב, והיא עונת תלמידי חכמים כמבואר בסימן קנ סעיף ז.
ליל טבילתה – והוא הדין אם הוא רואה שהיא משתוקקת אליו, כמבואר בסימן קנ סעיף ח.
ויטבול את עצמו בבוקר מטומאתו – ויזהר לטבול במים קרים או פושרים, כי אסור לטבול במים חמים בשבת ויום טוב, כמבואר בסימן קסב סעיף יא. ואף שרבים נוהגים להקל בזה בשאר ימות השנה, בראש השנה נכון לדקדק יותר, כמבואר בסימן קל סעיף ב.
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּשֶׁאוֹמֵר אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ[6] חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, אֵין לְהַכּוֹת בְּאֶגְרוֹף עַל הֶחָזֶה כְּמוֹ בַּחֹל וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי אֵין אוֹמְרִים וִדּוּי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהוּא יוֹם טוֹב[7]. אֶלָּא יְכַוֵּן הַפֵּרוּשׁ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, כְּלוֹמַר, אֲבוֹתֵינוּ חָטְאוּ לְפָנֶיךָ שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אֲבָל אֲנַחְנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה. לָכֵן אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ (תקפ"ד).
אבינו מלכנו חטאנו לפניך – כל עשרת ימי תשובה נוהגים לומר אחרי תפילת שחרית ומנחה רשימת בקשות שפותחים ב'אבינו מלכנו', ואין אומרים אותו בשבת כמו שאבאר בעזרת ה' בסימן קלא סעיף ב, ובראש השנה אומרים אותו, אלא שהקטע "אבינו מלכנו חטאנו לפניך" יש פוסקים שכותבים שלא לאומרו בראש השנה, שאסור לומר וידוי בראש השנה.
להכות באגרוף על החזה כמו בחול וביום הכיפורים – כמבואר בסימן קלא סעיף ט.
יכוון הפירוש – כדי שזה לא יישמע כוידוי.
אבל אנחנו אין לנו מלך אלא אתה – זה הקטע השני של התפילה הזאת, 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה'.
בִּשְׁעַת הוֹצָאַת סֵפֶר תּוֹרָה, נוֹהֲגִין לוֹמַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת[8], וְיֵשׁ לְהַתְחִיל מִן וַיַּעֲבֹר. וְיֹּאמַר, וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא, ה', ה' וְגוֹ' (עַיֵּן מ"א סִימָן תכ"ב וְעַיֵּן בנ"א כלל ה' סִימָן ב'). וּבְשַׁבָּת, יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אוֹמְרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, וְלֹא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם (מטה אפרים).
נוהגין לומר שלש עשרה מידות – גם ביום טוב נוהגים כך, והוא על פי הסוד. והמושג שלוש עשרה מידות התבאר בסימן קכח סעיף ו.
להתחיל מן ויעבור – כדי שיהיה פסוק שלם (שמות לד ו). ולמעשה אין נוהגים כן.
ובשבת – אין לומר דברי תחינה ובקשה.
רבונו של עולם – תפילה שתיקנה האר"י ז"ל לאומרה בימים טובים בשעת הוצאת ספר תורה.
הקדמה לסעיף יג:
כתוב בתורה (במדבר כט א) יום תרועה יהיה לכם, וקיבלו חכמינו זכרונם לברכה שצריך לתקוע בראש השנה שלוש תרועות, וכל תרועה צריכה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, ונמצא שיש לתקוע בראש השנה תשע קולות, תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה.
התקיעה היא קול ארוך וישר, והתרועה היא כעין בכי, ועם רבות השנים נוצרו מנהגים שונים כיצד לתקוע קול של בכי, אם לתקוע קולות קצרצרים, כמו יבבה בסוף הבכי, או קולות שבורים ארוכים מעט יותר, כמו בתחילת הבכי, או שניהם ברצף בזה אחר זה, ותיקנו חכמים לתקוע את שלושתם שלוש פעמים, ובכל פעם תקיעה לפני ותקיעה אחרי. וקראו לקולות השבורים 'שברים', ולקולות הקצרצרים 'תרועה' [אף שלא בהכרח זאת התרועה שהתורה התכוונה אליה]. ונמצא שצריך לתקוע בראש השנה שלושה פעמים 'תקיעה שברים תרועה תקיעה' [=קשר"ק או תשר"ת], שלשה פעמים 'תקיעה שברים תקיעה' [קש"ק או תש"ת], ושלושה פעמים 'תקיעה תרועה תקיעה' [קר"ק או תר"ת].
שִׁעוּר הַתְּקִיעוֹת, לְכַתְּחִלָּה צְרִיךְ לִהְיוֹת כָּךְ, הַתְּרוּעָה הִיא ט' כֹּחוֹת קְצָרִים[9]. וְהַשְׁבָרִים יַעֲשֶׂה גּ' שְׁבָרִים זֶה אַחַר זֶה[10], וְכָל שֶׁבֶר יְהֵא אָרוֹךְ כְּמוֹ גּ' כֹּחוֹת קְצָרִים מִן הַתְּרוּעָה, וְנִמְצָא שֶׁגַּם הַשְּׁבָרִים הֵם כְּמוֹ ט' כֹּחוֹת. וְיִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לְהַאֲרִיךְ בִּשְּׁבָרִים עַד שֶׁיְהֵא כָּל שֶׁבֶר כְּמוֹ ט' כֹּחוֹת. כִּי בָזֶה, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אֵינוֹ יוֹצֵא. וְהַתְּקִיעוֹת הֵמָּה הֲבָרוֹת פְּשׁוּטוֹת. וּבְסֵדֶר תְּקִיעָה שְׁבָרִים תְּרוּעָה תְּקִיעָה, תְּהֵא כָּל תְּקִיעָה, אֲרֻכָּה כְּמוֹ הַשְּׁבָרִים עִם הַתְּרוּעָה, דְּהַיְנוּ כְּמוֹ ח"י כֹּחוֹת. וּבְסֵדֶר תְּקִיעָה שְׁבָרִים תְּקִיעָה, תְּהֵא כָּל תְּקִיעָה, אֲרֻכָּה כְּמוֹ הַשְּׁבָרִים, דְּהַיְנוּ כְּמוֹ ט' כֹּחוֹת. וְכֵן בְּסֵדֶר תְּקִיעָה תְּרוּעָה תְּקִיעָה. בַּתְּקִיעוֹת שֶׁקֹּדֶם תְּפִלַּת מוּסָף, יֵשׁ לַעֲשׂוֹת הַשְּׁבָרִים עִם הַתְּרוּעָה בִּנְשִׁימָה אֶחָת[11]. וְלָכֵן הַמַּקְרֶא יַקְרֶא בְּפַעַם אַחַת שְׁבָרִים תְּרוּעָה. וּבַתְּקִיעוֹת שֶׁבְּתוֹךְ חֲזָרַת הַתְּפִלָּה יֵשׁ לַעֲשׂוֹתָם בִּשְׁתֵּי נְשִׁימוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם אֶלָּא יִהְיוּ תְּכוּפִים זֶה לָזֶה, וְהַמַקְרֶא יַקְרֶא גַּם כֵּן שְׁנֵיהֶם בְּפַעַם אֶחָת (תק"צ).
שיעור התקיעות לכתחילה – באופן זה יוצאים ידי חובה לדברי הכל.
כוחות – קול שאין קצר ממנו.
כמו ט' כוחות – אורך שלושה שברים כאורך תרועה.
אפילו בדיעבד אינו יוצא – כי בכך הפך את השברים לתקיעות.
הברות פשוטות – קולות ישרים.
סדר – כל סדרה של שלוש פעמים תקיעה בתחילה ותקיעה בסוף וקול אחר באמצע, כפי שביארתי בהקדמה, נקראת 'סדר', ויש שלושה סדרים, סדר תשר"ת, סדר תש"ת, וסדר תר"ת.
כל תקיעה – שלפני 'שברים תרועה' ושלאחריהם.
כמו השברים עם התרועה – כי כשתוקע תשר"ת הוא חושש ששברים ותרועה יחד הם התרועה של התורה, והתקיעה צריכה להיות באורך של תרועה.
תקיעות שקודם תפילת מוסף – אחרי קריאת התורה תוקעים בשופר את כל שלושים הקולות האלו ברצף, ואחר כך תוקעים עוד הפעם תוך כדי תפילת מוסף כמו שיתבאר בסעיף יז.
בנשימה אחת – ברצף ממש, בלי שום הפסק ביניהם.
בשתי נשימות – לאו דוקא שינשום באמצע, אבל יפסיק ביניהם הפסק קטן שניתן לנשום בו.
לא יפסיק ביניהם – הפסק ארוך.
המקרא יקרא גם כן שניהם בפעם אחת – כדי שלא יהיה ביניהם הפסק גדול, ונוהגים שהמקרה מפסיק מעט בין המילה שברים למילה תרועה, כדי שידע התוקע שעליו לתקוע בשתי נשימות.
הערות:
- כל הדינים המבוארים בסעיף זה הם לכתחילה, בדיעבד כאשר התוקע לא תקע כראוי, צריך שרב שבקי בהלכות אלו יוכל להכריע אם הדבר מעכב או לא, ואם צריך לחזור ולתקוע, ואם רק את הקול שנתקע שלא כראוי, או גם קול או שנים לפני כן, וזאת הסיבה שמשתדלים עד כמה שהדבר אפשרי שהמקרא לתוקע יהיה תלמיד חכם, כמו שהתבאר בסימן קכח סעיף יא.
- מה שכתב הקיצור שולחן ערוך לתקוע תשר"ת בתקיעות שלפני מוסף בנשימה אחת, ובתקיעות שעל סדר הברכות [=בחזרת הש"ץ] בשתי נשימות, הוא מפני שיש מחלוקת בין הפוסקים איך צריך לתקוע, ורוצים לצאת ידי חובת כולם.
[1] מנהגנו לעשות הסדר כך, תחילה יטול ידיו ויברך על הפת המוציא. לאחר מכן יקח תמר ויברך עליו 'העץ', ויכוון לפטור כל פירות העץ שיאכל. אחר כך, יקח עוד תמר ויאמר יהי רצון שיתמו אויבנו וכו', וטוב שיקח פרי ויברך עליו 'האדמה' ויכוון לפטור כל פירות האדמה, לאחר מכן יקח רוביא ויאמר יהי רצון שירבו זכויותנו וכו'. אחר כך יקח כרתי ויאמר שיכרתו אויבנו וכו'. לאחר מכן יקח סלקא ואומר שיסתלקו אויבנו וכו'. אחר כך יקח קרא (דלעת) ויאמר שתקרע רוע גזר דיננו וכו'. לאחר מכן יקח רימון ואומר שנהיה מלאים מצוות כרימון. אחר כך יקח תפוח ויטבילו בדבש ואומר שתהא שנה מתוקה. אחר כך יקח ראש כבש או ראש דג ואומר שנהיה לראש ולא לזנב. ויש שעושין סדר אחר.
ועל כולם יברך (אם צריך ברכה) ויטעם קצת ואחר כך יאמר יהי רצון. וסדר זה יש לעשות גם בליל ב' של ראש השנה. (חזון עובדיה ימים נוראים, צו).
נהגו לטבול את פרוסת המוציא בדבש לסימנא טבא. (אור לציון ד ג ב)
ויזהר מאוד מכעס ביום ר"ה, וראוי ללמוד ד' פרקי משניות ר"ה.
נוהגים לגמור ספר תהילים בר"ה ויש שנהגו לגמור פעמיים כמנין כפ"ר. ויש להזהר שלא יעשו ליצנות מהסימנים. (אור לציון ד ג ב)
ומי שאינו יכול לאכול 'סימן' משום שמזיק לו הוא שחושש לתולעים, יכול לומר ה'יהי רצון' בראיה בלבד.(כף החיים תקפג ו)
[2] ויש נוהגין לטבול הפת בסוכר ובמלח.
[3] ויש נמנעים לאכול דג בראש השנה שהוא מלשון דאגה. וכן מטעם עינא פקיחא. (חזון עובדיה ימים נוראים, ק בהע').
[4] יש הנוהגים שלא לאכול מאכלים חריפים או חמוצים בר"ה, אלא רק דברים מתוקים לסימן טוב. (חזון עובדיה ימים נוראים, צז).
[5] ואם יודע בעצמו שיכול לבוא לידי טומאת קרי לא ידחה.(בן איש חי ש"א ניצבים ט)
[6] המנהג לומר אבינו מלכנו בר"ה ויום הכיפורים אפילו אם חלים בשבת, וכן בשבת שובה. ומדלגים כל חטא ועוון, חוץ מביום כיפור שאומרים אותו. (חזון עובדיה ימים נוראים, קד).
[7] ולכן אין להביא את עצמו לבכיה בראש השנה. (חזון עובדיה, פז).
[8] יש שנהגו לומר י"ג מדות ויש שלא נהגו, ושב ואל תעשה עדיף. (חזון עובדיה, קט).
[9] ואם האריך בתרועה או בתקיעה אין בכך כלום. (חזון עובדיה ימים נוראים, קלד). וכן אם עשה שברים נוספים נוסף על השלושה יצא, ובלבד שלא יעשה בסדר תש"ת שבר קטן בסוף השברים שהוא הפסק בין השברים לתקיעה שאחריה. וכן בסוף התרועה לא יאריך בקול אחרון שלא יהיה שבר, כי הוא הפסק בין תרועה לתקיעה שאחריה. (ילקוט יוסף תקצ, ז). ואם עושים תקיעה תנועה מסיימת, אין חוששים לזה. (ילקוט יוסף תקצ, ח).
[10] ושלושת השברים צריך לעשותם בנשימה אחת וכן את התרועה. ואם לא עשה כך, אף בדיעבד לא יצא. (ילקוט יוסף תקצ, ט).
[11] ואם עשה התוקע בשתי נשימות, יצא ידי חובה. (ילקוט יוסף תקצ, ט).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך