כְּשֶׁיּוֹצְאִין מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, יֵשׁ לָלֶכֶת בְּשׁוּבָה וָנַחַת, שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, בְבִטָּחוֹן כִּי שָׁמַע ה' בְּקוֹל תְּפִלָּתֵנוּ וּתְקִיעוֹתֵינוּ בְּרַחֲמִים, וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין כְּיַד ה' הַטּוֹבָה. וּמִכָּל מָקוֹם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֲכִילָה גַּסָּה, וּתְהֵא יִרְאַת ה' עַל פָּנָיו. וְיֵשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה עַל הַשֻּׁלְחָן. לְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֵין לִישֹׁן, אֶלָּא הוֹלְכִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְאוֹמְרִים תְּהִלִּים בְּצִבּוּר עַד תְּפִלַּת מִנְחָה. וְאַךְ מִי שֶׁרֹאשׁוֹ כָּבֵד עָלָיו, יָכוֹל לִישוֹן מְעַט קֹדֶם שֶׁיֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת[1].
בשובה – ברוגע, על פי לשון הפסוק בישעיה ל טו.
בבטחון כי שמע ה'... – אף שהוא יום הדין, אין אנחנו מצטערים ולא לחוצים בראש השנה, כמו שהתבאר כבר בסימן קכח סעיף טו, ורצון ה' שנהיה בשמחה בראש השנה, והוא יום חג, יום שבו אנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא כמבואר בסעיף כא, כמו שאמר עזרא לעם (נחמיה ח י) 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם'. וכך הם עשו, כמו שכתוב שם (נחמיה ח יב) 'וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם'.
כיד ה' הטובה – כל אחד לפי יכולותיו הכלכליות.
אכילה גסה – אכילה אחרי ששבעים כבר, והיא רק לשם תאוות האכילה, מאחר והיא לא מביאה לגוף שום תועלת.
יראת ה' על פניו – שהאווירה תהיה שמחה, אך בכל זאת רצינית ולא קלילה מדאי.
ללמוד תורה על השולחן – לדבר בדברי תורה, ויש נוהגים ללמוד משניות של מסכת ראש השנה כמו שלמדנו בסעיף ט.
אומרים תהילים בציבור – וגם במקומות שאין אומרים תהילים בציבור יש לנצל את שארית היום ללימוד תורה או אמירת תהילים וכדומה, ולא לטיולים ומשחקים ופטפוטים.
יכול לישון מעט – אין להתפנק בשינה כמו בשבת כמבואר בסימן עז סעיף כב, ואפילו אם חל ראש השנה בשבת, אלא יש לישון לפי הנחיצות.
לְאַחַר תְּפִלַּת מִנְחָה[2], הוֹלְכִין אֶל הַנָּהָר (לִזְכֹּר זְכוּת הָעֲקֵדָה, דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ כְּשֶׁהָלַךְ אַבְרָהָם אָבִינוּ עִם יִצְחַק בְּנוֹ לָעֲקֵדָה, עָשָׂה הַשָּׂטָן אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ נָהָר לְעַכְּבוֹ, וְעָבַר אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בַּנָּהָר עַד צַוָּארוֹ וְאָמַר, הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. וְעוֹד יֵשׁ טַעַם, מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מַמְלִיכִין הַיּוֹם אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ, וְהַדֶּרֶךְ הוּא לִמְשֹׁחַ אֶת הַמְּלָכִים אֵצֶל הַנָּהָר, לִרֶמֶז שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתָם) וְטוֹב שֶׁיִּהְיֶה מִחוּץ לָעִיר וְיֶשׁ בּוֹ דָּגִּים[3] (לְזֵכֶר שֶׁאָנוּ מְשׁוּלִים כְּדָגִים חַיִּים הַלָּלוּ שֶׁנֶּאֱחָזִים בַּמְּצוֹדָה, כָּךְ אָנוּ נֶאֱחָזִים בִּמְצוּדַת הַמָּוֶת וְהַדִּין, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נְהַרְהֵר יוֹתֵר בִּתְשׁוּבָה. עוֹד טַעַם, סִימָן שֶׁלֹּא תִשְׁלֹט בָּנוּ עַיִן רָעָה כְּמוֹ בְּדָגִים, וְנִפְרֶה וְנִרְבֶּה כְּדָגִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, הַטַּעַם, כִּי לְדָגִים אֵין גְּבִינִים [עַפְעַפַּיִם] וְעֵינֵיהֶם תָּמִיד פְּתוּחוֹת, כְּדֵי לְהִתְעוֹרֵר עֵינָא פְּקִיחָא דִּלְעֵילָא) וְאִם אֵין שָׁם נָהָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דָּגִּים, הוֹלְכִין לְנָהָר אַחֵר אוֹ לִבְאֵר, וְאוֹמְרִים הַפְּסוּקִים מִי אֵל כָּמוֹךָ וְכוּ' כַּכָּתוּב בַּסִּדּוּרִים בְּסֵדֶר תַּשְׁלִיךְ. וּמְנַעֲרִים שׁוּלֵי הַבְּגָדִים, וְהוּא לְרֶמֶז בְּעָלְמָא, לִתֵּן לֵב לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַחֲטָאִים וּלְחַפֵּשׂ וְלַחֲקֹר דְּרָכָיו מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה, שֶׁיִּהְיוּ בְּגָדָיו לְבָנִים וּנְקִיִּים מִכָּל חֵטְא. אִם חָל יוֹם רִאשׁוֹן בַּשַׁבָּת הוֹלְכִין בְּיוֹם שֵׁנִי (תקפ"ג ובסידור).
איתא – יש.
השטן – שתפקידו שהקדוש ברוך הוא הטיל עליו הוא לנסות למנוע מבני האדם לעשות את מה שמוטל עליהם, כדי שיוכלו לקבל שכר על הבחירה בעשיית הטוב.
הושיעני אלהים... – פסוק הוא בתהילים (סט ב). אברהם הבין שאם הקב"ה אמר לו להעלות את יצחק לעולה, חייב להיות שיש לו את היכולת לעשות זאת, וצריך להתפלל לה' שיעזור לו להתגבר על השטן שמנסה להערים עליו קשיים, ולא להתייאש. וגם אנחנו יכולים להתמודד עם הקשיים שיש לנו, גם אם הם נראים בלתי עבירים, כי אינם אלא מעשה השטן, וצריכים אנחנו להיות איתנים בדעתנו שאנחנו רוצים לעשות את רצון ה', ולהתפלל לה' שיעזור לנו.
ממליכים היום את הקדוש ברוך הוא עלינו – הוא היום שבו נברא אדם הראשון, ובכך התבטאה לראשונה מלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולם, כמו שאנחנו אומרים בפיוט אדון עולם "לעת נעשה בחפצו כל – אזי מלך שמו נקרא", ובכל שנה באותו יום אנחנו מקבלים עלינו מחדש את מלכותו. ולכן מלכות ה' הוא נושא מרכזי בתפילות ראש השנה, והוא גם אחד הנימוקים שנאמרו לתקיעת שופר, שכך היה הדרך לתקוע בשופר להמלכת מלך, כמסופר במלכים (א א לט, ב ט יג), וכן נאמר (תהלים צח ו) 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' '.
הדרך הוא למשוח את המלכים אצל הנהר – כמו שציווה דוד למשוח את שלמה למלך ליד נחל גיחון, כמסופר במלכים (א א לג).
שנאחזים במצודה – שפתאום נתפסים באמצע החיים, ללא התראה מראש, כמו שנאמר (קהלת ט יב) כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה ... כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאם.
בדגים – אין שולט עין הרע, כיון שהם נסתרים מן העין.
ונפרה ונרבה כדגים – זה טעם נוסף.
להתעורר עינא פקיחא דלעילא – לעורר את העין שלמעלה שפקוחה תמיד, לא ינום ולא יישן, שירחם עלינו.
נהר אחר – בלי דגים.
או לבאר - באירופה כמעט ליד כל עיירה היה נהר כלשהו, או לפחות באר מים. ובמציאות שלנו כאן בארץ ישראל, יש ללכת למקומות שרואים בהם את הים, או מאגר מים כלשהו.
אומרים הפסוקים מי אל כמוך – שלושת הפסוקים האחרונים של ספר מיכה, זהו עיקר תשליך. ובדורות האחרונים התחילו להוסיף תחינות ובקשות רבות, וכל זה אינו חלק מן המנהג המקורי, ואין חובה לאומרם.
לרמז בעלמא – רמז בלבד, שלא כמו שחושבים פשוטי העם שעל ידי הניעור זורקים את העבירות לדגים.
שיהיו בגדיו לבנים ונקיים מכל חטא – על פי הפסוק (קהלת ט ח) 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים', שרומז על כך שהאדם צריך לדאוג לכך שבכל עת הוא נקי מחטא, ויחזור בתשובה כל יום שמא ימות מחר, ונמצא מגיע לעולם האמת נקי.
ביום שני – כדי שלא יטלטלו את המחזורים מחוץ לעירוב בשבת.
לְאַחַר שֶׁחוֹזְרִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן עַרְבִית, יִזָּהֵר מֵחֶבְרַת מְרֵעִים, שֶׁלֹּא יָבוֹא חַס וְשָׁלוֹם, לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אַךְ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה אוֹ בַּתְהִלִּים אוֹ בְּסִפְרֵי מוּסָר, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדוֹנֵנוּ.
חוזרין לבית הכנסת – אחרי שסיימו כל הקהל את התשליך שליד הנהר.
מרעים – חברים.
שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּיוֹם אֶחָד אָרוֹך הֵן חֲשׁוּבִים, וּקְדֻשָּׁה אַחַת הֵן (עַיֵן לְעֵיל סִמָן צט סָעִיף ב) וְלָכֵן נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים, אִם לְבָרֵךְ בְּלֵיל שֵׁנִי בַּקִּדּוּשׁ וְכֵן בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת וְכֵן בַּתְּקִיעוֹת שֶׁל הַיּוֹם שֵּׁנִי שֶׁהֶחֱיָּנוּ אוֹ לֹא, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים, כֵּיוָן דִּקְדֻשָּׁה אַחַת הֵן וּכְבָר בֵּרַךְ שֶׁהֶחֱיָּנוּ בָּרִאשׁוֹן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עוֹד בַּשֵּׁנִי. וְעַל כֵּן נוֹהֲגִים שֶׁבְּקִדּוּשׁ לֵיל שֵׁנִי, מַנִּיחִין עַל הַשֻּׁלְחָן פְּרִי חָדָֹש, שֶׁתְּהֵא בִרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ שֶׁבַּקִּדּוּשׁ גַּם עַל הַפְּרִי, אוֹ שֶׁלּוֹבֵשׁ בֶּגֶד חָדָשׁ. וְאִם אֵין לוֹ אֵינוֹ מְעַכֵּב, וְאוֹמֵר שֶׁהֶחֱיָנוּ בַּקִּדּוּשׁ (כִּי אָנוּ תּוֹפְסִין הָעִקָּר כְּהַפּוֹסְקִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ) וְכֵן הָאִשָּׁה בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת בְּלֵיל שֵׁנִי[4] (אִם נוֹהֶגֶת לְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ אֲזַי עַל כָּל פָּנִים) אִם אֶפְשָׁר, תִּלְבַּשׁ בֶּגֶד חָדָשׁ אוֹ תַנִּיחַ פְּרִי חָדָשׁ, שֶׁתְּהֵא בִּרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ גַּם עַל זֶה. וְאִם אֵין לָהּ, אֵינוֹ מְעַכֵּב. וְכֵן הַתּוֹקֵעַ בְּיוֹם שֵׁנִי[5], אִם אֶפְשָׁר, יֵשׁ לוֹ לִלְבּוֹשׁ בֶּגֶד חָדָשׁ. וְאִם חָל יוֹם רִאשׁוֹן בַּשַׁבָּת אֵינוֹ צָרִיךְ, דְּהָא עֲדַיִן לֹא בֵּרְכוּ שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל הַשּׁוֹפָר (סִימָן ת"ר).
כיום אחד ארוך הן חשובים – בניגוד ליומיים חג שנהוגים בחוץ לארץ בשאר החגים [=יום טוב שני של גלויות], שההתייחסות אליהם היא כאל ספק, שמא החג הוא ביום הראשון ושמא ביום השני, ויש לכך השלכות מעשיות שונות [בסימן צט סעיף ב, ובסימן קב סעיף ז], ההתייחסות ליומיים ראש השנה היא כאל יומיים חג ודאיים.
אם לברך בליל שני... – ביום טוב שני של גלויות מברכים שהחיינו בשני הימים, כי אם היום השני הוא חג אז הברכה שבירכו ביום הראשון לא היתה בכלל בחג, ואינה נחשבת.
בהדלקת הנרות – מנהג הנשים לברך שהחיינו בלילות חג בשעת הדלקת הנרות, אף שאין למנהג זה שורש בפוסקים, כמבואר בסימן קג סעיף ד.
פרי חדש – דיני ברכת שהחיינו על פרי חדש מתבארים בסימן נט סעיפים יד-יז. ואין צריך מיד לאכול את הפרי, כי הברכה היא על השמחה שיש בראיית פרי חדש, ודי בכך שאוכלו אחר כך בשעת הסעודה.
בגד חדש – שלא היה מוכן ללבישה בשעת הקנייה, כי אם היה מוכן צריך לברך מיד בשעת הקנייה, כמבואר בסימן נט סעיף ז.
אם נוהגת לברך שהחיינו – בכל חג בשעת הדלקת נרות.
[1] טוב שלא לישן ב'יום' ראש השנה, וגם לא לישב בטל. ואם קשה לו ישן מעט אחרי חצות היום. ונהגו לומר ביום ראש השנה פעמיים את כל ספר תהילים. (חזון עובדיה ימים נוראים, קפה).
[2] עושין התשליך ביום ראשון של ראש השנה, ואף כשחל בשבת יכולין לעשות תשליך. ואם אין שם עירוב ואי אפשר להוציא הסידורים, יאמרו הפסוקים בלבד (בלי יהי רצון). ואם יש חשש שיוציאו הסידורים, ידחו את התשליך ליום ב' של ראש השנה. (חזון עובדיה ימים נוראים, קפז).
[3] אין אנו מקפידין על דגים.
[4] נכון שהנשים לא יברכו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות גם ביום הראשון. (חזון עובדיה ימים נוראים, סב).
[5] ואנו אין מברכין שהחיינו ביום השני על השופר, אלא אם כן יום ראשון של ר"ה חל בשבת. (חזון עובדיה ימים נוראים, סב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך