כחשכה כאורה – תהילים קלט יב.
לֹא יִגַּע קֹדֶם נְטִילָה לֹא בַפֶּה, וְלֹא בַחֹטֶם, וְלֹא בָעֵינַיִם, וְלֹא בָאָזְנַיִם, וְלֹא בְפִי הַטַּבַּעַת, וְלֹא בָאֳכָלִים[1], וְלֹא בִמְקוֹם הַקָּזָה, מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ רָעָה הַשּׁוֹרָה עַל הַיָּדַיִם קֹדֶם נְטִילָה, מַזֶּקֶת לִדְבָרִים אֵלּוּ.
מקום הקזה – הקזת דם היה טיפול רפואי נפוץ עד לפני כ200 שנה, למגוון בעיות רפואיות. מקום ההקזה הוא הפצע שנוצר בעקבות ההקזה.
טוֹב לְהַקְפִּיד בִּנְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית בִּכְלִי וּבְמַיִם וּבְכֹחַ גַּבְרָא כְּמוֹ בִנְטִילַת יָדַיִם לִסְעוּדָה (סִימָן מ'). אַךְ בִּשְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאֵין לוֹ מַיִם כָּרָאוּי וְהוּא רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל, יָכוֹל לִטֹּל יָדָיו מִתּוֹךְ כָּל דָּבָר וּבְכָל מִינֵי מַיִם וּבְלֹא כֹחַ גַּבְרָא, וְיָכוֹל לְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם. וְאִם יֵשׁ לְפָנָיו נָהָר, טוֹב יוֹתֵר שֶׁיִּטְבֹּל בּוֹ יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹ אֲפִלּוּ בַשָּׁלֶג[2]. אֲבָל אִם אֵין לוֹ מַיִם כְּלָל, יְקַנַּח יָדָיו בְּאֵיזֶה דָּבָר וִיבָרֵךְ עַל נְקִיּוּת יָדַיִם[3] וְדַי לוֹ לִתְפִלָּה. וְלִכְשֶׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ אַחַר כָּךְ מַיִם וְכֵלִים הָרְאוּיִים, יִטֹּל יָדָיו עוֹד הַפַּעַם כָּרָאוּי. אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עוֹד.
כלי – סוג הכלי, כמבואר בסימן מ סעיפים ב-ג.
במים – סוג המים, המבוארים בסימן מ סעיפים ח-י, וכמות המים המבוארים שם בסעיף ד.
כח גברא – שהמים יבואו על ידיו מכח אדם, כמבואר בסימן מ סעיף יג.
רוצה להתפלל – ואסור להתפלל עם ידיים שאינן נקיות.
מתוך כל דבר... – אפילו לשטוף את הידים מתחת לברז.
יכול לברך – אף שאין רחיצה זו מועילה להסיר את רוח הטומאה, מאחר והיא מאפשרת לאדם להתחיל לעבוד את בוראו ביום החדש, יכול לברך.
טוב יותר – כי בזה יתכן שאפילו רוח הטומאה מסתלקת.
באיזה דבר – שמנקה, באבן או בקורת עץ, או בעפר.
ולכשיזדמן... – זה נאמר על כל המקרים של סעיף זה.
הערות:
- יש הלכה אחת שבה נטילת ידים לסעודה קלה יותר מאשר נטילת ידים שחרית, והוא שהנוגע במים שבתוך הכלי, לא פסל את המים לנטילה לסעודה, אבל לנטילת הבוקר הם נפסלו.
כְּתִיב, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. וְכֵיוָן שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם בְּכָל קְרָבָיו, אָסוּר לְבָרֵךְ עַד שֶׁיְּנַקֶּה אֶת הַקְּרָבַיִם מִצּוֹאָה וּמֵי רַגְלָיִם. וּבַבֹּקֶר בְּקוּמוֹ מִסְּתָמָא הוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת לְהַשְׁתִּין, עַל כֵּן לֹא יְבָרֵךְ בִּרְכַּת עַל נְטִילַת יָדַיִם בִּשְׁעַת נְטִילָה עַד לְאַחַר שֶׁיְּנַקֶּה אֶת עַצְמוֹ, וְיִרְחַץ יָדָיו עוֹד פַּעַם אַחַת וְאָז יְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וַאֲשֶׁר יָצַר וּבִרְכַּת הַתּוֹרָה ואֱלֹהַי נְשָׁמָה וְכוּ'.
כתיב – תהילים קג א.
אסור לברך – אם הוא מרגיש שהוא צריך לעשות צרכיו.
בשעת נטילה – של שחרית, שהוא נוטל שלוש פעמים לסירוגין, כמבואר בסעיף א.
את עצמו – את קרביו.
ירחץ ידיו עוד פעם אחת – שהרי נגע במקומות מלכלכים, ואסור לו להתפלל עד שינקה את ידיו.
ואשר יצר – כדין כל העושה צרכיו או מטיל מימיו, כמבואר בסימן ד סעיף ו. ואם קרה שאינו צריך לא להשתין ולא לעשות צרכיו בבוקר, צריך בכל זאת לברך אשר יצר, על עצם תפקוד הגוף מחדש כל בוקר.
וברכת התורה – ויש נוהגים לברך ברכת התורה אחרי ברכת אלהי נשמה, מפני שרוצים להסמיך את ברכת אלהי נשמה לברכת אשר יצר, ויש מברכים ברכת התורה רק לפני פסוקי הקרבנות, וכל אחד יעשה כפי מנהגו.
אלהי נשמה – ברכת הודיה על שהחזיר לנו הקב"ה את הנשמה, שמאפשרת לנו לעבוד אותו. ומן הדין היה צריך לברך אותה מיד כשמתעורר, אבל מפני שאין הידים נקיות דחו אותה לאחרי נטילת ידים, ונהגו לומר במקומה 'מודה אני', כמו שלמדנו בסימן א סעיף ב.
אִם הִשְׁכִּים וְנָטַל יָדָיו בְּעוֹד לַיְלָה כְּדִינוֹ וְהָיָה עֵר עַד אוֹר הַיּוֹם, אוֹ שֶׁהָיָה יָשֵׁן אַחַר כָּךְ שֵׁנִית בְּעוֹד לַיְלָה, וְכֵן הַיָּשֵׁן בַּיּוֹם שִׁתִּין נִשְׁמִין (שֶׁהוּא לְעֵרֶךְ חֲצִי שָׁעָה), וְכֵן הַנֵּעוֹר כָּל הַלַּיְלָה [וְלֹא יָשַׁן שִׁתִּין נִשְׁמִין], בְּכָל אֵלּוּ יֵשׁ סָפֵק אִם צְרִיכִים נְטִילַת יָדַיִם אוֹ לֹא. לָכֵן יִטֹּל יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּסֵרוּגִים כְּדִלְעֵיל סָעִיף ג', אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם.
כדינו – שכך הדין, שנוטל ידיו כשמתעורר אפילו אם הוא עדיין לילה.
שיתין נשמין – ששים נשימות של סוס, שהישן יותר מזה שורה עליו רוח הטומאה, והישן פחות מזה אין נשמתו מסתלקת ממנו ואין רוח טומאה שורה עליו.
יש ספק אם צריכים נטילת ידיים – כי לא ברור אם רוח הטומאה שורה רק בלילה או גם ביום, רק על ישן או גם על מי שער, ואם שורה הרוח בגלל הלילה ולא בגלל השינה, אם דוקא לילה שלם או שדי בתחילת או בסוף הלילה בשביל שתשרה עליו רוח הטומאה.
אֵלּוּ דְבָרִים צְרִיכִין נְטִילַת יָדַיִם בַּמַּיִם הַקָּם מִן הַמִּטָּה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא[4], וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ, וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו[5], וְהַמְגַלֵּחַ שַׂעֲרוֹתָיו[6], וְהַחוֹלֵץ מִנְעָלָיו[7], וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ, וְהַנּוֹגֵעַ בְּכִנָּה[8], וְהַמַּפְלֶה אֶת בְּגָדָיו אֲפִלּוּ לֹא נָגַע בְּכִנָּה, וְהַחוֹפֵף רֹאשׁוֹ, וְהַנּוֹגֵעַ בְּגוּפוֹ בִּמְקוֹמוֹת הַמְּכֻסִּים[9], וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַקְּבָרוֹת[10], וְהַמְלַוֶּה אֶת הַמֵּת אוֹ שֶׁנִּכְנַס בְּאֹהֶל הַמֵּת, וְהַמַּקִּיז דָּם[11] (סִימָן ד').
נטילת ידים במים – אבל אין צריך דוקא כלי, ולא שלוש פעמים, אלא די לשטוף את הידים פעם אחת תחת הברז.
הערות:
- חלק מהדברים בסעיף זה אינם אלא מטעמי נקיות, וחלק בגלל רוח רעה, ובכל מקרה די בשטיפה במים ואין צריכים דוקא נטילה שלוש פעמים לסירוגין.
- חדרי השירותים שלנו אין להם דין בית הכסא מצד הדין, ואין חובה לשתוף ידים אם נכנס לשם בלי לעשות צרכיו. ולכן אם הכיור נמצא בתוך חדר השירותים יכול לשטוף ידיים שם. ומעיקר הדין מותר אפילו לברך שם, אבל נכון להחמיר.
כהיום קוראים צניעות ל'הלכות' הקובעות, כיצד יש לנשים להתלבש במרחב שיש בו גברים. אבל חלק זה, בלי לגרוע מחשיבותו, אינו אלא נספח להלכות צניעות. ומהות הצניעות שונה היא, ואינה מבחינה בין גברים לנשים.
הצניעות הוא רגש הבושה הטבעי, שיש לאדם כאשר נחשפים חלקים של גופו שלא אמורים להיחשף, ולא בגלל שהוא מתבייש מפני הרואים אותו, אלא בגלל שהוא מרגיש שאין זה מתאים לאדם באשר הוא אדם הנברא בצלם אלהים. ואין הצניעות במובן זה הלכה מחייבת, אלא הנהגה מומלצת ביותר, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה 'כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא', ולמדו זאת מהפסוק (שמות כ יז) 'ובעבורתהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו', ואנו למדים מזה שלא התכוונו לבושה מבני אדם, אלא לבושה מהקב"ה.
גם גדרי הצניעות אינם קבועים. שעיקר עניין הצניעות הוא שיתלבש בביתו כמו שמרגיש שצריך להתלבש בחוץ בנוכחות אנשים זרים. ולא יגלה את גופו שלא לצורך, ולאו דוקא החלקים האינטימיים, אלא כל חלקי גופו שלא היה רוצה לחשוף בפני אנשים ברחוב, אין לו לגלות גם בתוך ביתו שלא לצורך.
ולכן גדרי הצניעות משתנים מאדם לאדם ומתקופה לתקופה, שכמה שנפשו של אדם עדינה יותר, הוא יותר חש בושה בלבוש חלקי, ויש שחשים בושה גם בלבוש המכסה את כל חלקי הגוף, אלא שאינו מטשטש את צורת האברים [ולכן הלבוש היהודי המסורתי בכל העדות עד לתקופת ההשכלה היה כולל מעיל ארוך], ויש אנשים גסים שרגש הבושה שלהם אינו דורש מהם אפילו לבוש מינימלי. ויתכן שצורת לבוש שנחשבת מכובדת מאד בזמננו, היתה נחשבת כמביישת בתקופה אחרת.
עוד צריך לדעת שעיקר הרעיון הוא שלא לגלות את גופו שלא לצורך, אבל לצורך מותר ואין צריך להימנע. ולכן כאשר אדם מתרחץ יכול להתפשט, ובמקומות שיש מרחץ ציבורי שכולם רוחצים שם ערומים, אין בכך חוסר צניעות, וכך מתנהלים המקוואות של הגברים עד היום. גם כאשר צריך לעשות צרכיו, מותר לגלות כמה שנצרך, ואסור לגלות מעבר למה שנצרך, כמו שיתבאר בסימן ד סעיף ב.
גם בזמן שמתלבשים או מתפשטים, אם ניתן בקלות לעשות זאת בלי לחשוף את גופו, צריך להיזהר לעשות כן, ולא לגלות את הגוף שלא לצורך, ולכן בזמנם כאשר אין שום קושי בכך ללבוש את החלוק בעודו שוכב, בצורה שכאשר הוא יקום הוא יהיה מכוסה מאליו, היה צריך להקפיד לעשות כן. אבל אם צורת הלבוש היא מורכבת יותר, אין חובה להיכנס למתחת לשמיכה כל פעם שמחליפים חולצה, שאין זה נחשב גילוי שלא לצורך.
כְּתִיב, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת צָנוּעַ בְּכָל אָרְחוֹתָיו. וְלָכֵן כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ אוֹ פּוֹשֵׁט אֶת חֲלוּקוֹ אוֹ שְׁאָר בֶּגֶד שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, יְדַקְדֵּק מְאֹד שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת אֶת גּוּפוֹ, אֶלָּא יַלְבִּישׁוֹ וְיַפְשִׁיטוֹ כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב עַל מִשְׁכָּבוֹ מְכֻסֶּה. וְאַל יֹאמַר הִנְנִי בְחַדְרֵי חֲדָרִים וּבַחֲשֵׁכָה מִי רוֹאֵנִי, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְכַחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וְהַצְּנִיעוּת וְהַבֹּשֶׁת, מְבִיאוֹת אֶת הָאָדָם לִידֵי הַכְנָעָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ[12] (סִימָן ב').
כתיב – מיכה ו ח. 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך'.
חלוקו – הבגד התחתון שלהם היה סוג של חלוק, שהיה לו חור לראש, והיו לובשים אותו דרך הראש.
שעל בשרו – ישירות.
את גופו – לאו דוקא אברים אינטימיים, אלא כל חלק מגופו שהוא רגיל לכסות בנוכחות זרים.
מי רואני – וממי יש לי להתבייש עכשיו?
[1] מאכלים שנגע בהם מי שלא נטל ידיו, יש לשטפם שלש פעמים, ואם אי אפשר לשטפם אפשר להתירם בדיעבד, וטוב להחמיר בזה. (יביע אומר ד, א).
אמנם מותר לקנות לחם ממאפיה של מי שלא נטל ידיו. (יביע אומר ד, א).
[2] יתחוב ידיו בשלג ולא יברך על נטילת ידים. (ילקוט יוסף ד, ב).
לא יקח בגד ממי שלא נטל ידיו, והוא עצמו רשאי להתלבש אף אם לא נטל ידיו.
מי שיש לו גבס יטול יד אחת, ובכל זאת צריך לברך על נטילת 'ידים'. (יחוה דעת ב, יט).
[3] להלכה לא יברך. (ילקוט יוסף ד, עה).
[4] הכניס יד אחת לשירותים, או שחכך יד אחת בראשו מספיק ליטול יד אחת. (יביע אומר ט קח טו)
היוצא מבית הכסא כשעשה צרכיו, אין צריך ליטול ידיו מכלי דוקא, והמחמיר תבא עליו ברכה. הלכה ברורה ד, מט. ילקוט יוסף ד, פא).
לכתחילה לא יטול ידיו בחדר אמבטיה שיש בתוכו בית הכסא, ובשעת הדחק כגון אם אין לו מקום אחר, מותר ליטול שם ידים. (הלכה ברורה ד, מט. ילקוט יוסף ד, פד).
כל חדר בית הכסא נידון כבית הכסא ולא ישתה שם, וכן לא יטול בשירותים אלא בשעת הדחק. (יביע אומר ט קח יג)
היוצא מבית הכסא יכול לנגוע באבריו קודם נטילה, אבל במאכל לא יגע קודם נטילה, ובדיעבד אותו מאכל לא נאסר. (הלכה ברורה ד, כד כט).
[5] הנוטל צפורניו על ידי שיניו, צריך ליטול ידיו. הנוטל צפרניו של אחר אין צריך ליטול ידיו.
הנוטל צפורניו, מספיק שיטול ידיו פעם אחת, אך אם צפורניו היו עודפות על הבשר, על פי הסוד צריך נטילה שלש פעמים. (הלכה ברורה ד, נב).
גם כשאחרים גזרו לו צפורניו, צריך ליטול ידים. ואין חילוק בין גזר צפורניו ביד או בכלי. (ילקוט יוסף ד, מג).
[6] אדם שגילח זקנו לא צריך ליטול ידיו. (אור לציון ב, מד, ה ילקוט יוסף ד, נג)
המספר שערות ראש של אחרים צריך ליטול ידיו, וגם המסתפר יטול ידיו. (ילקוט יוסף ד, נג-נד).
[7] הנוגע בגרביו הנקיות אין צריך ליטול ידיו. (יביע אומר ה, א, ח). ואף אם נגע בגרב בחלק שבתוך הנעל, א"צ ליטול ידיו.(יביע אומר ט קח יד)
הקושר שרוכים ולא נגע בנעליו, אין צריך ליטול ידיו (יביע אומר ה, א).
[8] הבודק ראשו מכינים, צריך ליטול ידיו אפילו אם לא מצא כינים. החופף ראשו צריך ליטול ידיו, אך אם רק נגע בשערותיו לא צריך נטילה. והמחכך בידיו בזקן אין צריך ליטול ידיו. (הלכה ברורה ד, נו, נט).
הנוגע בזבוב ופרעוש, נכון להחמיר ליטול ידיו. (הלכה ברורה ד, נט).
הנוגע בצואת האף, יש אומרים שאין צריך ליטול ידיו ויש אומרים שצריך ליטול ידיו, אבל הנוגע ברוק אין צריך ליטול ידיו. (ילקוט יוסף ד, סה)
הנוגע בבעלי חיים טמאים טוב להחמיר ליטול ידיו, וכן הנוגע בבעלי חיים טהורים, טוב להחמיר ליטול ידיו. (הלכה ברורה ד, נח).
צריך להזהר בתפילה או בלימוד שלא לנגוע במקומות המכוסים. (הלכה ברורה ד, סה). הנוגע בגופו של גוי, נכון להחמיר ליטול ידיו. (הלכה ברורה ד, נח).
[9] אם אחר שהתרחץ נגע בגופו במקומות המכוסים, אינו צריך ליטול ידים כיון שגופו נקי. (יביע אומר ה, א).
[10] אם לא היה בבית קברות אלא היה בד' אמות של מת נוטל ידיו. צריך נטילה. נהגו לא לנגב הידים אחר הנטילה, אלא להניחם שיתייבשו מעצמם. ואם קשה הדבר, אפשר לנגבם. וכן נהגו שאחר נטילה זו לא למסור את הכלי מיד ליד, אלא להניחו וחבירו יקח את הכלי מעצמו. (ילקוט יוסף ד, נה-נט. הלכה ברורה ד, נז).
יש נוהגים גם בכניסה לבית הקברות ליטול ידים, ומעיקר הדין אין צריך. (הלכה ברורה ד, נז. ילקוט יוסף ד, נה).
[11] מי שלא נטל ידיו אחר כל אלו, אין תפלתו נשמעת. ואם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם, יוצא מדעתו. (הלכה ברורה ד, סד).
[12] וגם קטן בן דעת, צריך ללמדו להתלבש בצניעות. (ילקוט יוסף ב, א).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך