אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִים, וְלֹא מִתְדַמִּים לָהֶם, לֹא בְמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי. וְנֶאֱמַר, בְּחֻקּוֹתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. וְנֶאֱמַר, הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם. לֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ הַמְּיֻחָד לָהֶם לְשׁוּם גֵּאוּת וְהוּא מַלְבּוּשׁ שָׂרִים, וּלְדֻגְמָא הָא דְּאָמְרֵינָן בַגְּמָרָא, דְּאָסוּר לְיִשְֹרָאֵל לְהִתְדַּמּוֹת לָהֶם אֲפִלּוּ בִרְצוּעוֹת הַמִּנְעָל. שֶׁאִם הָיָה דַרְכָּם לִקְשֹׁר כָּךְ וְדֶרֶךְ יִשְֹרָאֵל בְּעִנְיָן אַחֵר אוֹ שֶׁהָיָה מִנְהָגָם לִהְיוֹת לָהֶם רְצוּעוֹת אֲדֻמּוֹת וְשֶׁל יִשְֹרָאֵל שְׁחוֹרוֹת מִשּׁוּם דְּצֶבַע שָׁחוֹר מוֹרֶה עַל עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת וּצְנִיעוּת, אָסוּר לְיִשְֹרָאֵל לְשַׁנּוֹת. וּמִזֶּה יִלְמַד כָּל אָדָם לְפִי מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ, שֶׁהַמַּלְבּוּשׁ הֶעָשׂוּי לְיוּהֲרָא וּפְרִיצוּת לֹא יַעֲשֶׂה הַיִשְֹרָאֵל כֵּן, אֶלָּא מַלְבּוּשָׁיו יִהְיוּ עֲשׂוּיִים בְּעִנְיָן הַמּוֹרֶה עַל הַכְנָעָה וּצְנִיעוּת. הָכֵי אָמְרִינָן בְּסִפְרֵי, שֶׁלֹּא תֹאמַר הוֹאִיל וְהֵן יוֹצְאִין בְּאַרְגָּמָן אַף אֲנִי אֵצֵא בְּאַרְגָּמָן, הוֹאִיל וְהֵן יוֹצְאִין בְּקוֹלְסִין (פֵּרוּשׁ, כְּלֵי זַיִן) אַף אֲנִי אֵצֵא בְּקוֹלְסִין, שֶׁדְּבָרִים הַלָּלוּ דִבְרֵי שַׁחַץ וְגַאֲוָה הֵם, וְלֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, אֶלָּא דַּרְכָּם לִהְיוֹת צְנוּעִים וַעֲנָוִים, וְלֹא לִפְנוֹת אֶל רְהָבִים. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁנָּהֲגוּ לְמִנְהָג וּלְחֹק דְאִכָּא לְמֵיחָשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ עֲבוֹדָה זָרָה, לֹא יַעֲשֶׂה הַיִשְֹרָאֵל כֵּן. וְכֵן לֹא יְגַלַּח וְלֹא יְגַדֵּל שַעֲרוֹת רֹאשׁוֹ כְּמוֹהֶם, אֶלּא יְהֵא מֻבְדָּל מֵהֶם בְּמַלְבּוּשָׁיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶם בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.
חוקות הגוים – אין הכוונה לחוקים של הממשלה, שהם תקפים לרוב גם בדין תורה, שהרי אמרו חכמים 'דינא דמלכותא דינא', כלומר – דין המלכות נחשב כדין גמור. אלא הכוונה לתרבות הפנאי של הגוים ולצורת הלבוש שלהם.
לא במלבוש – להתלבש לפי המודה של הגוים, כפי שיפורט בהמשך.
לא בשער – לא להסתפר לפי המודה שלהם, כפי שיפורט בהמשך, גם אם נזהרים להשאיר את הפאות ואת הזקן,
שנאמר – ויקרא כ כג.
ונאמר – ויקרא יח ג.
השמר לך פן תינקש אחריהם – דברים יב ל. היזהר שלא תימשך אחריהם להידמות להם ולעשות כמעשיהם.
המיוחד להם לשום גאות והוא מלבוש שרים – בגדים שלובשים אותם בשביל לעשות רושם על האנשים.
הא דאמרינן – מה שאנחנו אומרים.
כך – באופן מסויים.
בעניין אחר – בצורה עדינה יותר.
העשוי ליוהרא ופריצות – למשוך תשומת לב ולהתבלט.
ארגמן – צבע מלכותי ויקר, שהיו לובשים אותו השרים כדי לעשות רושם.
קולסין – סוג של שריון.
לא כאלה חלק יעקב – לשון הפסוק בירמיהו י טז.
רהבים – גסות וגאווה. והוא לשון הפסוק בתהילים מ ה.
שנהגו למנהג ולחוק – שיש מנהג ברור או אפילו חוק להתלבש בצורה מסוימת.
דאיכא למיחש – שחוק או מנהג כזה יוצר חשש שמא מדובר במנהג עבודה זרה.
לא יגלח ולא יגדל שערות ראשו כמוהם – שלא ילמד מהם כיצד להסתפר, כגון להאריך שערות מסויימות ולספר שערות אחרות.
בדיבורו – שידבר בשפה עדינה ולא רחובית.
במדעו – בכך שהוא לומד תורה והיא חכמתו.
בדעותיו – שהוא מתקן את מידותיו.
הוא אומר – ויקרא כ כו.
הערות:
- לסיכום: אסור להתלבש כמו הגוים, אלא אם כן מדובר בלבוש שהוא צנוע לא פחות מהלבוש המקובל אצל היהודים, ואין לגוים עניין מיוחד שכולם ילבשו כן.
- הרמב"ם הביא בהקשר לזה את הפסוק בצפניה (א ח) איך ה' יעניש את 'כל הלובשים מלבוש נכרי'.
לֹא יִלְבַּשׁ בְּגָדִים יְקָרִים כִּי דָבָר זֶה מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי גַאֲוָה, וְלֹא בְגָדִים פְּחוּתִים מְאֹד אוֹ מְלֻכְלָכִים, שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, אֶלָּא יִהְיוּ לוֹ בְּגָדִים מְמֻצָּעִים וּנְקִיִּים[1] (רמב"ם פ"ה מהלכות דעות). לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם אֲפִלּוּ קוֹרוֹת בֵּיתוֹ וְיִקַּח מִנְעָלִים לְרַגְלָיו (אוֹרַח חַיִּים סִימָן ב).
יקרים – כגון ממותגים, ובפרט אם הדבר ניכר לסביבה.
פחותים מאד – כגון ג'ינס קרועים.
שלא יתבזה בעיני הבריות – שלא יתייחסו אליו בזלזול.
ממוצעים – של בני אדם רגילים במעמד שלו.
ימכור אדם אפילו קורות ביתו – יותר חשוב שיהיו לאדם נעליים, מאשר קורת גג משלו.
לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהַיָּמִין הִיא חֲשׁוּבָה בַתּוֹרָה לְעִנְיַן עֲבוֹדָה וּלְעִנְיַן בֹּהֶן יָד וּבֹהֶן רֶגֶל שֶׁל מִלּוּאִים וְשֶׁל מְצֹרָע וּלְעִנְיַן מִצְוַת חֲלִיצָה, לָכֵן בִּלְבִישָׁה וְכֵן בִּשְׁאָר דְּבָרִים לְעוֹלָם יַקְדִּים שֶׁל יָמִין לְשֶׁל שְׂמֹאל[2]. וּבַחֲלִיצַת הַמִּנְעָלִים וּשְׁאָר בְּגָדִים, יַחֲלוֹץ שֶׁל שְׂמֹאל תְּחִלָּה (שֶׁזֶּהוּ כְּבוֹדָהּ שֶׁל יָמִין). וְאַךְ לְעִנְיַן קְשִׁירָה, הַשְּׂמֹאל חָשׁוּב יוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹשְׁרִים עָלָיו אֶת הַתְּפִלִּין. וְלָכֵן כְּשֶׁצָּרִיךְ לִקְשֹׁר יִקְשֹׁר שֶׁל שְׂמֹאל תְּחִלָּה, כְּגוֹן מִנְעָלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קְשִׁירָה, נוֹעֵל שֶׁל יָמִין וְאֵינוֹ קוֹשְׁרוֹ, וְנוֹעֵל אֶת שֶׁל שְׂמֹאל וְקוֹשְׁרוֹ, וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר שֶׁל יָמִין. וְכֵן בִּשְׁאָר בְּגָדִים[3].
עבודה – עבודת הכהנים בבית המקדש מתבצעת ביד ימין דוקא, ואם עשאה ביד שמאל העבודה פסולה.
בוהן יד ובוהן רגל של מילואים – ויקרא ח כג-כד.
של מצורע – ויקרא יד יד, יז, כה, כח.
מצוות חליצה – דברים כה ט, והיא צריכה להתבצע ברגל ימין דוקא.
זהו כבודה של ימין – שנשארים לבושים בימין גם אחרי שכבר פושטים את של שמאל.
מפני שקושרים עליו את התפילין – בסימן י סעיף ג.
בשאר בגדים – שיש בהם קשירה.
יִזָּהֵר מִלִּלְבּוֹשׁ שְׁנֵי בְגָדִים בְּיַחַד, מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְשִׁכְחָה[4].
קשה לשכחה – גורם לאדם לשכוח את לימודו.
אָסוּר לֵילֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ לְהוֹצִיא מִפִּיו דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְגִלּוּי הָראֹשׁ[5]. וְגַם הַקְּטַנִּים צְרִיכִים לְהַרְגִּילָן לְכַסּוֹת רֹאשָׁן, כִּי הֵיכִי דְתֶהֱוֵי עֲלַיְהוּ אֵימְתָא דִשְׁמַיָּא. כִּדְמָצִינוּ בְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. אִמֵּהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַרוּ לַהּ כַּלְּדָאֵי (חוֹזִים בַּכּוֹכָבִים), בְּרֵיךְ גַּנָּבָא הֲוָה, לָא שְׁבַקְתֵּהּ גַּלּוּיֵי רֵישָׁא. אֲמַרָה לֵהּ, כַּסֵּי רֵישָׁךְ כִּי הֵיכִי דְתֶהֱוֵי עֲלָךְ אֵימְתָא דִשְׁמַיָּא וְכוּ' (שַׁבָּת דף קנ"ו ע"ב).
ארבע אמות – כשתי מטר.
דבר שבקדושה – תפילות, ברכות, או דברי תורה.
כי היכי דתהוי עלייהו אימתא דשמיא – כדי שיהיה עליהם יראת שמים.
אמה – אמו.
ברך גנבא הוה – בנך יהיה גנב.
לא שבקתיה גלויי רישא – לא הסכימה שיגלה את ראשו.
אמרה לה – אמרה לו.
כסי רישך – תכסה את ראשך.
וכו' – המשך הסיפור היה שפעם רב נחמן בר יצחר היה יושב תחת דקל ולומד, ונפל ממנו כיסוי הראש, וראה שיש מעליו תמרים, ומיד יצרו גבר עליו והוא טיפס וחתך אשכול תמרים בשיניו.
הערות:
- אמנם כיסוי הראש גורם ליראת שמים, אבל האיסור ללכת בגילוי ראש נובע בעיקר מזה שהגוים עשו לעצמם חוק שדוקא גילוי הראש הוא מכובד יותר, וכך הם יושבים בבתי עבודת זרה שלהם. ולכן אין בנות פנויות מקפידות לכסות את ראשן, אפילו בשעה שהן מברכות או מתפללות.
- אין הכיפה מיסודות היהדות. וכבר לפני 500 שנה התלוננו גדולי ישראל על התופעה שמי שהולך בלי כיפה מתייחסים אליו כאילו הוא גוי, ואם הוא הולך עם כיפה, גם אם עובר על איסורים שונים ומשונים, ואורחות חייו רחוקות מהמצופה מיהודי, מכבדים אותו, בפרט אם הוא עשיר.
אָסוּר לֵילֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְגָרוֹן נָטוּי, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וְגוֹ' (אוֹרַח חַיִּים שָׁם). וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יָכוֹף רֹאשׁוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, אֶלָּא בְּמִדָּה בֵינוֹנִית, בִּכְדֵי שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַבָּא כְּנֶגֶד פָּנָיו וְגַם יִרְאֶה מִדְרַךְ כַּף רַגְלוֹ (הר"י בספר היראה). גַּם מִמַּהֲלָכוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר[6], אִם חָכָם וּבַעַל דֵּעָה הוּא אוֹ שׁוֹטֶה וְסָכָל. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ, וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהַסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר, וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא הוּא. מוֹדִיעַ לַכֹּל עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא סָכָל (רמב"ם שָׁם).
קומה זקופה וגרון נטוי – אם הראש למעלה, שזה סימן לגאוה, שלא נאה לו להסתכל על האנשים הבאים מולו.
שנאמר – ישעיהו ג טז, הפסוק מונה את חטאי בנות ציון שהן נענשו עליהן, וביניהן צורת הליכתן ברחוב.
יותר מדאי – עם הפנים לרצפה.
בכדי שיראה... – עם הראש כפוף מעט, כדי ששדה הראייה שלו תכלול את הבאים מולו וגם את מקום הילוכו.
אמר שלמה – קהלת י ג.
יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אִישׁ בֵּין שְׁתֵּי נָשִׁים, וְלֹא בֵּין שְׁנֵי כְלָבִים אוֹ שְׁנֵי חֲזִירִים. וְכֵן לֹא יַנִּיחוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁתֵּלֵךְ בֵּינֵיהֶם אִשָּׁה, אוֹ כֶלֶב אוֹ חֲזִיר (פסחים קיא).
[1] יזהר שיהא מלבושו נקי, וכן שלא יצא ממנו ריח רע. ובפרט לומדי תורה צריכים להזהר בזה. וכן אסור שימצא בבגדו כתם או שמנונית. (ילקוט יוסף ב, ד).
[2] וגם איטר יד ילבש את של ימין קודם, ובקשירת נעליו יקשור של שמאל קודם. וגם אשה צריכה להקפיד ללבוש של ימין קודם. (ילקוט יוסף ב, ז).
[3] כשמתלבש יקדים תחילה את הראש, וכן כשרוחץ גופו ירחץ את ראשו תחילה, שהוא מלך של האיברים. (ילקוט יוסף ב, ה. הלכה ברורה ב, ט).
[4] לא ילבש שני בגדים יחד משום שקשה לשכחה. ויש אומרים שגם כיפה וכובע לא יחבשם ביחד. ובנעלים לא צריך להקפיד בזה. וכן כדאי להזהר שלא לפשוט שני בגדים ביחד.
לא ילבש בגדיו הפוך אפילו בגדים הפנימיים, ואם לבש הפוך צריך לתקן. (הלכה ברורה ב, ג, ה).
[5] ראוי לחבוש כיפה המכסה את רוב הראש, ומכל מקום אם נראית מכל הצדדים מועיל מעיקר הדין. (ילקוט יוסף ב, טז). אם נפלה כיפתו, וצריך ללכת יותר מד' אמות, יכסה ראשו בשרוול (ולא בידו), או ביד חבירו, ובכל דבר המכסה. (ילקוט יוסף ב, כ).
טוב להקפיד שגם כשישן יהיה ראשו מכוסה. וכן יש לחנך לכסות את ראש הקטנים לפחות מגיל שלש. (ילקוט יוסף ב. יח,יט). מי ששמע קדיש מותר לו לענות אמן בגילוי ראש. (יביע אומר ט, א).
אף שגילוי הראש אינו אסור מן הדין, בזמנינו צריך להזהר יותר לכסות את הראש. (יביע אומר ט, ז). ולכתחילה ראוי להורות שרווקות יכסו ראשן בתפילת שמונה עשרה, אך מי שלא עושה כך, יש לה על מה לסמוך. (יחוה דעת ה, ו. אור לציון ב, ז, יד).
[6] בחוץ לארץ אין ללכת על העפר יחף, ובארץ ישראל אין איסור מעיקר הדין ללכת יחף על העפר. (יביע אומר ט, פא).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך