אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְהַשְׁכִּים וְלָקוּם בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, לַעֲרֹךְ אָז תִּקּוּן חֲצוֹת, מַה טּוֹב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת וְגוֹ'. וּכְמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקוֹנֵן בָּעֵת הַהִיא, שֶׁנֶּאֱמַר, ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ, וְאוֹמֵר, אוֹי לַבָּנִים שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלֵיתִים לְבֵין הָאֻמּוֹת. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לָקוּם בַּחֲצוֹת, יִתְגַּבֵּר עַל כָּל פָּנִים לָקוּם קֹדֶם עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אָעִירָה שָּׁחַר, אֲנִי מְעוֹרֵר אֶת הַשַּׁחַר וְאֵין הַשַּׁחַר מְעוֹרֵר אוֹתִי. וְגַם לְאַחַר חֲצוֹת הַלַּיְלָה, יָכוֹל לַעֲרֹךְ תִּקּוּן חֲצוֹת, וְאַחַר כָּךְ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה אִישׁ אִישׁ כְּפִי יְכָלְתּוֹ. וְשִׁעוּר מִשְׁנָיוֹת קוֹדֵם לְכָל דָּבָר (וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לִנְשָׁמָה, מִשְׁנָה אוֹתִיּוֹת נְשָׁמָה). וְאִם אֵינוֹ בַר הָכֵי, יַעֲסֹק בַּתְּהִלִּים וּמַעֲמָדוֹת וְסִפְרֵי מוּסָר. וְטוֹב מְעַט בְּכַוָּנָה, מֵהַרְבּוֹת בְּלֹא כַוָּנָה. תָּנָא רַבִּי חִיָּא, כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'. פֵּרוּשׁ, שֶׁהַשְּׁכִינָה הִיא אָז כְּנֶגְדֶּךָ. עוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, נִקְרָא עֶבֶד ה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כָּל עַבְדֵי ה' הָעוֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵילוֹת (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן עא). וּבַלֵּילוֹת הַקְּצָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַשְׁכִּים כָּל כָּךְ, לְכָל הַפָּחוֹת יִתְאַמֵּץ לָקוּם בְּעוֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זְמָן לְהָכִין אֶת עַצְמוֹ לָלֶכֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר (אוֹרַח חַיִּים סִימָן א').
להשכים ולקום – לישון בתחילת הלילה, ולהשכים בחצות, אחרי שכבר ישן 5-6 שעות.
חצות הלילה – נקודת האמצע בין שקיעת החמה לזריחתה, וזמן חצות נע באזור ארץ ישראל בין 23:20 ל23:55, ובשעון קיץ בין 0:20 ל0:55.
תיקון חצות – מהות תיקון חצות היא תפילה על חורבן בית המקדש, והיא מורכבת בעיקר מפרקי תהילים שהנושא שלהם הוא קינה על החורבן. ומפרקים אחרים שיש בהם שבח להקב"ה. ולשון 'תיקון' הוא מושג קבלי, ומשמעותו שכאשר עם ישראל חוטאים הדבר פוגם ומקלקל את העולמות הרוחניים שהעולם שלנו תלוי בהם ומושפע מהם, וכל הרע שבעולם שלנו נגרם בעקבות פגמים אלו, והפגם הגדול ביותר שבעולם הוא חורבן בית המקדש וגלות השכינה, שנגרמו על ידי עוונותיהם של ישראל, ועל ידי בכייה בחצות הלילה מתקנים במקצת את הקלקולים הללו, מה שיוביל בסופו של דבר לעולם מתוקן יותר, בניין בית המקדש והשראת השכינה.
שנאמר – איכה ב יט.
רוני – תתפללי.
לראש אשמורות – בתחילת המשמרות של המלאכים בשמים, שהם מתחלפים כמה פעמים במהלך הלילה. ומי שאינו יכול לקום בחצות, יכוון לשעות חילופי משמרות אלו, שהם אחרי שליש לילה, ואחרי שני שלישי לילה.
וגו' – המשך הפסוק הוא 'שפכי כמים לבך נוכח פני ה'.
בעת ההיא – בשלשת זמנים אלו, שליש לילה, חצות לילה, ושני שלישי לילה.
נווהו – ביתו, שהוא בית המקדש.
אי אפשר לו לקום בחצות – שמכיר את עצמו, ויודע שאם ישכים קום יישן אחר כך בזמן של התפילה, או לא יהיה ערני לעבודת ה' כל היום. אבל הרבה פעמים אין הדבר כן באמת, אלא היא עצת היצר הרע, ונכון הדבר לנסות במשך ארבעה או חמשה לילות ברצף לפני שמחליט שהדבר אינו מתאפשר לו, כמבואר בסעיף ד.
קודם עלות השחר – לפני האור הראשון של היום, כשעה ורבע לפני הנץ החמה.
אמר דוד המלך – בתהילים (נז ט, קח ג)
יכול לערוך תיקון חצות – ויש לכך משמעות על פי הסוד עד עלות השחר.
שיעור משניות – שיקבע לעצמו כמות מסויימת של משניות ללמוד מדי יום בשעה זו.
בר הכי – מילולית: 'בן כך', כלומר שאינו יכול ללמוד משניות מצד ידיעותיו בתורה.
מעמדות – בזמן בית המקדש היו עם ישראל מחולקים לעשרים וארבע קבוצות, שבכל שבוע קבוצה אחרת היו עולים לירושלים כדי לעמוד ליד הכהנים כאשר הם מקריבים את קרבנות הציבור עבור כל עם ישראל. ואלו שלא יכלו לעלות, היו מתאספים בעריהם, וצמים וקוראים בתורה ומתפללים על עם ישראל. והקדמונים סידרו סדר של פסוקים ומשנה של מסכת תמיד, מחולקים לימי השבוע, זכר למעמדות שהיו בזמן בית המקדש, וקוראים להם 'סדר מעמדות', ואין אומרים אותם בציבור כדי לא להטריח את הציבור.
כמו שכתוב – תהלים קלד א.
להכין את עצמו – להתלבש, להתפנות, להתנקות, ללכת לבית הכנסת, להתעטף בציצית ולהניח תפילין, וכל זאת לפני שמתחילים לומר בבית הכנסת ברכות השחר וקרבנות, כדי שיוכל להתפלל בנחת עם הציבור.
הערות:
- הדרך הנכונה בעבודת ה' היא לשכב בשעות הערב המוקדמות, ולקום לפנות בוקר, ולא כמו שמקובל היום אצל מרבית שומרי המצוות, למשוך את סדר היום עד אמצע הלילה, ולקום אחרי תחילת היום. והיום בגלל המצאת החשמל וסדר היום המנותק מן היום הטבעי, השתבש הכל. ואמנם חצות הלילה היא עת רצון גם למי שעדיין לא שכב עד אז, אבל לשון הפסוק הוא 'קומי רוני בלילה', שיש לקום אז, ולהתגבר על היצר שרוצה שישכב עוד, ולא שיהפוך את העצלות שגרמה לו שלא לישון עדיין בחצות, לעבודת ה', ויתן לה לגטימציה על ידי זה, שכל זה מדרכי היצר הרע.
- ומכל מקום, מי שלמעשה הולך לישון רק אחרי כמה שעות לתוך הלילה, לא יקום בחצות, כי מחסור בשינה פוגע בעבודת ה', אלא ישקול כששוכב לישון מתי נכון שיקום מצד הבריאות, ויקום אז מיד בזמן שקבע לעצמו.
- גם מי שאינו יכול ללכת לבית הכנסת מסיבה כלשהי, יכוון להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, שגם זה נחשב במידת מה תפילה בציבור.
- חובה גמורה לקרוא קריאת שמע בזמנה שיתבאר בסימן יז סעיף א, וגם אם הוא עייף מאד או חולה, ומי שאינו נזהר בזה הוא מבטל מצוות עשה, והוא כמו לא לאכול מצה בליל הסדר, לא לשמוע שופר בראש השנה, או לא לברך ברכת המזון.
מִזְמוֹרֵי תְהִלִּים וְכֵן שְׁאָר פָּרָשִׁיּוֹת מִתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים שֶׁאֵינָם שְׁגוּרִים בְּפִי הַכֹּל, אָסוּר לְאָמְרָם בְּעַל פֶּה[1]. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְאָמְרָם בְּעַל פֶּה, יֶשׁ לוֹ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְאָמְרָם בְּעַל פֶּה. וְסוּמָא מֻתָּר (סִימָן מ"ט. א).
אסור לאמרם בעל פה – שמא יאמרם בשיבוש.
יש לו ליזהר שלא לאמרם בעל פה – מן הדין מותר, כי האיסור לומר בעל פה דברים שבכתב לא נאמר אלא כאשר קורא בציבור להוציאם ידי חובתם, אבל מאחר ויש הרבה שחושבים שהם יודעים לומר בעל פה בדקדוק כי הפסוקים שגורים על פיהם, ובאמת אינם יודעים, וגם יש שידעו בעבר ושכחו.
סומא – עוור.
יֵשׁ לִמְחוֹת בְּיַד הָאוֹמְרִים תְּחִנּוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָדוֹת שֶׁמְּסַיְּמִים, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, אֶלָּא יֵשׁ לוֹמַר, בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, בְּלֹא שֵׁם (טו"ז סוֹף סִימָן קל"א).
תחינות שבמעמדות – אחרי סדר המעמדות שבכל יום, יש תחינה שמתפללים בה על קירבת ה', והיו סידורים שהיו מסיימים תחינה זו ב'ברוך אתה ה' שומע תפילה'.
לְפִי שֶׁהָאָדָם כַּאֲשֶׁר קָם מִמִּטָּתוֹ שַׁחֲרִית הוּא כְּמוֹ בְרִיָּה חֲדָשָׁה לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, לָכֵן צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ וְלִטֹּל יָדָיו מִן הַכְּלִי[2], כְּמוֹ כֹּהֵן שֶׁהָיָה מְקַדֵּשׁ יָדָיו בְּכָל יוֹם מִן הַכִּיּוֹר קֹדֶם עֲבוֹדָתוֹ. וְסֶמֶךְ לִנְטִילָה זוֹ מִן הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר, אֶרְחַץ בְּנִּקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה' לַשְׁמִיעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וְגוֹ'. וְעוֹד יֵשׁ טַעַם לִנְטִילָה זֹאת, לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת שֵׁנָה שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ נִשְׁמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בָּא רוּחַ הַטֻּמְאָה וְשׁוֹרֶה עַל גּוּפוֹ. וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, מִסְתַּלֵּק רוּחַ הַטֻּמְאָה מִכָּל גּוּפוֹ חוּץ מִן אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר מֵעֲלֵיהֶן עַד שֶׁשּׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מַים בְּסֵרוּגִים. וְאָסוּר לֵילֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלִי נְטִילַת יָדַיִם אִם לֹא לְצֹרֶךְ גָּדוֹל מְאֹד[3] (סִימָן ד').
לנטילה זו – לאו דוקא נטילה זו, אלא פסוק זה הוא סמך לכל נטילה לפני תפילה, בין שחרית בין מנחה בין ערבית, כמבואר בסימן יב סעיפים ה-ו, ובסימן סט סעיף ד.
שנאמר – תהילים כו ו-ז, והפסוק יתבאר בהרחבה בסימן יב סעיף ה.
נסתלקה ממנו נשמתו הקדושה – כמבואר בסימן א סעיף ב.
בא רוח הטומאה – רוחות טומאה נתפסות במקומות שהיה בהם קדושה שהסתלקה.
חוץ מן אצבעותיו – ורוח הטומאה שעל האצבעות יכול לגרום נזק כמו שיתבאר בסעיף ה.
הערות:
- בשולחן ערוך מופיעים הלכות נטילת ידים אחרי הלכות לבישת בגדים והנהגות בית הכסא, וכן הוא בכל הפוסקים הקדמונים ובגמרא, כי מן הדין מותר להמתין עם נטילת ידים עד סמוך לתפילה. אבל המקובלים החמירו מאד, שלא ללכת אפילו ארבע אמות בלי נטילת ידים, ובוודאי שלא להתלבש ולעשות צרכיו, ובעקבות דבריהם שינה הקיצור שולחן ערוך את סדר ההלכות.
יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ הָרִאשׁוֹן אֶת הַטַּלִּית קָטָן, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלִי צִיצִית. וּלְפִי שֶׁעֲדַיִן אֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו (סִימָן ח').
ילבש – עוד לפני נטילת ידים, אם צריך לקום וליטול ידים במקום אחר.
טלית קטן – יתבאר בסימן ט סעיף א שטלית קטן הוא בגד עם ציצית שלובשים כל היום, כדי לקיים מצוות ציצית.
לא יברך עליו – בסימן ט סעיף ח יתבאר, שלפני קיום מצוה צריך לברך, ולבישת טלית קטן היא מצוה, אבל אסור לברך עם ידיים שאינם נקיות, ובלילה אין שליטה על הידיים והם נוגעים בכל מיני מקומות, ואסור לברך לפני נטילת ידיים. ובסימן ט סעיף ט יתבאר מתי וכיצד מברך על הטלית קטן אם לבשו בלא ברכה.
נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית הִיא בְּדֶרֶךְ זֶה[4]. נוֹטֵל אֶת הַכְּלִי בְּיַד יְמִינוֹ וְנוֹתְנוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וְשׁוֹפֵךְ תְּחִלָּה עַל יַד יָמִין[5], וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל אֶת הַכְּלִי בִימִינוֹ וְשׁוֹפֵךְ עַל יַד שְׂמֹאל. וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְטוֹב לִטְּלָן עַד פֶּרֶק הַזְּרוֹעַ. אַךְ בִּשְׁעַת הַדְּחָק, דַּי עַד קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו. וְרוֹחֵץ פָּנָיו לִכְבוֹד יוֹצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְגַם יִרְחַץ פִּיו מִפְּנֵי הָרִירִים שֶׁבְּתוֹכוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם הַגָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְאַחַר כָּךְ מְנַגֵּב יָדָיו. וְיִזָּהֵר לְנַגֵּב פָּנָיו יָפֶה.
הכלי – ונכון לכתחילה לקחת כלי שהוא כשר לנטילת ידים לסעודה, כמבואר בסימן מ סעיפים ב-ג.
פרק הזרוע – מפרק כף היד.
קשרי אצבעותיו – מקום חיבור האצבעות לכף היד.
כי בצלם אלהים עשה את האדם – בראשית ט ו. אף שאין אנו מבינים מה פירוש שהאדם נברא בצלם אלהים, אך מאחר והתורה קובעת כן, פני האדם הם דומים להקב"ה במובן כלשהו, והרוחצם מכבד את הקב"ה.
יזהר לנגב פניו יפה – מטעמי בריאות.
צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו דַּוְקָא לְתוֹךְ כֶּלִי. וְאָסוּר לֵהָנוֹת מִמֵּי הַנְּטִילָה, מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם, וְיִשְׁפְּכֵם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים[6].
לתוך כלי – ולא על הרצפה.
ישפכם – אחרי שנטל לתוך כלי, צריך לשפכם, שהרי אסור להנות מהם.
[1] פסוקים שבתפלה ופרשת התמיד יכולים לאמרם בעל פה, כיון שהם שגורים ורגילים בפי כל. ופסוקים שרגילים לאמרם כשמוציא אחרים ידי חובה, יש להחמיר ולאומרם מתוך הכתב. (ילקוט יוסף מט, ב. הלכה ברורה מט, א).
[2] אם נוטל ידיו בלי כלי לא יברך. (יביע אומר ט קח,יא)
[3] במקום צורך(כגון שצריך להתפנות) אפשר לסמוך על סברת המקילים ללכת ד' אמות בלי נטילת ידים. (הלכה ברורה ד, ג). ויש הנוהגים לשים כלי ליד מיטתם וליטול ידיהם ליד מיטתם (ילקוט יוסף ד, מ).
הקם ממטתו מן הדין יכול להתלבש קודם נטילה, אך ממידת חסידות טוב שיניח כלי עם מים סמוך למטתו ויטול ידים ואחר כך יתלבש. (יביע אומר ה, א).
[4] אם נגע בידי אדם שלא נטל ידיו, אף אם היו ידיו יבשות, יחזור ויטול ידיו בלי ברכה. (ילקוט יוסף ד, יד)
[5] וגם איטר, יטול תחילה את יד ימין. (ילקוט יוסף ד, ד).
[6] מותר ליטול ידיו לתוך כיור אף אם המים יורדים לקרקע, כיון שלא דורכים שם אנשים. (יביע אומר ה, ב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך