לימוד יומי כ"ג תשרי

סעיף יז

מִשְׁתַּדְּלִים שֶׁשְּׁלִיחַ הַצִבּוּר לֹא יִהְיֶה כֹּהֵן. וְאִם הוּא כֹּהֵן, לֹא יַעֲלֶה לַדּוּכָן, וְגַם לֹא יַקְרֶא לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים, אֶלָּא אִישׁ אַחֵר יַעֲמֹד אֶצְלוֹ שֶׁיִּקְרָא כֹּהֲנִים[1], וְגַם יִקְרֶא לִפְנֵיהֶם אֶת הַתֵּבוֹת יְבָרֶכְךָ וְגוֹ', וּשְּׁלִיחַ הַצִבּוּר עוֹמֵד וְשׁוֹתֵק עַד שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן, אַף שֶׁזֶּה קָרָא כֹּהֲנִים בְּקוֹל, כִּי אֵין הַכַּוָּנָה אֶלָּא עַל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בִּתְּפִלָּה וְעָקַר רַגְלָיו בִּרְצֵה. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אַחֵר אֶלָּא הוּא[2], אֲזַי כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְבַּטֵּל מִצְוַת נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, יַעֲלֶה הוּא לַדּוּכָן[3] וְסוֹמֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם שֶׁל שַׁחֲרִית. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. עוֹקֵר רַגְלָיו קְצָת כְּשֶׁאוֹמֵר רְצֵה, וְאוֹמֵר עַד וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת, וְאַחֵר אוֹמֵר, אֱלֹקֵינוּ וֵאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה וְכוּ', וּשְּׁלִיחַ הַצִבּוּר עוֹלֶה לַדּוּכָן, וְזֶה הָאַחֵר מַקְרֶא לוֹ, וְחוֹזֵר שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר וְאוֹמֵר שִׂים שָׁלוֹם, וְלֹא יֹאמַר רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וְכוּ', עַד לְאַחַר הַקַּדִּישׁ. וְאִם לֹא עָקַר רַגְלָיו בִּרְצֵה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲלוֹת[4].

 

לא יהיה כהן – כי מנהגנו שהשליח ציבור מקריא לכהנים את הברכה, ונכון יותר שישראל יקריא לכהנים, ולא כהן.

שיקרא כהנים – ולפי המנהג שהתבאר בסעיף ח, אומר בלחש אלקינו ואלקי אבותינו....

אינו עובר... – על ציווי התורה 'כה תברכו את בני ישראל', כמבואר בסעיף א שכהן שקראו לו לעלות לדוכן ואינו עולה עובר בעשה.

אין הכוונה – של הקורא כהנים לקרוא לכהן זה לעלות, ולכן הדבר נחשב כאילו לא קראו לו, שאז אינו עובר בעשה.

ועקר – ולכן עקר.

כדי שלא תתבטל מצוות נשיאת כפיים – אבל אם יש שם כהן אחר, ונשיאת כפיים לא תתבטל, לא יעלה בשום אופן.

סומך על נטילת ידים של שחרית – שהרי אינו יכול ליטול ידיו תוך כדי שהוא חוזר על התפילה.

עוקר רגליו קצת – עושה פסיעה קטנה לכיוון הדוכן.

אחר אומר... – אף שאינו קורא 'כהנים', שהרי התבאר בסוף סעיף ח שאין קוראים לכהן יחיד, כי תפילה זו לדעת הקיצור שולחן ערוך ועוד פוסקים היא חלק בלתי נפרד מתפילת העמידה.

חוזר שליח ציבור – מהדוכן למקומו שליד עמוד התפילה.

לא יאמר ריבון העולמים וכו' – שאומרים הכהנים אחרי ברכת כהנים כמבואר בסעיף יד, שהרי הוא באמצע תפילת העמידה.

אינו רשאי לעלות – כמבואר בסעיף ז, וברכת כהנים מתבטלת.

הערות:

-       בארץ ישראל, שהכהנים מברכים כל יום, אין נזהרים כל כך שלא יהיה השליח ציבור כהן, בפרט אם הוא אבל על אביו ואמו.

-       בזמננו כהנים רבים מקילים לעצמם לעלות לברך ברכת כהנים כשהם שליחי ציבור, גם אם יש שם כהנים אחרים, והוא נגד הנפסק בשולחן ערוך ורוב הפוסקים. גם נוהגים שלא לעלות לדוכן אלא להישאר במקומם ולברך משם, וזה נגד כל הפוסקים. גם יש כהנים שכשהם שליחי ציבור הם מתפללים על הדוכן את תפילתם במקום להתפלל במקום המיועד לשליח ציבור, ובפוסקים מבואר שאפילו לברכת שים שלום עליו לרדת מהדוכן ולחזור למקומו.

 

סעיף יח

צִבּוּר שֶׁכֻּלָּם כֹּהֲנִים, אִם אֵין שָׁם אֶלָּא עֲשָׂרָה, כֻּלָּם עוֹלִים לַדּוּכָן. לְמִי מְבָרְכִין. לַאַחֵיהֶם שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וּמִי עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן. נָשִׁים וָטָף. וַאֲפִלּוּ אֵין נָשִׁים וָטַף, עֲנִיַּת אָמֵן אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וְאִם יֵשׁ יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה, הַיְתֵרִים מֵעֲשָׂרָה יַעֲלוּ לַדּוּכָן, וַעֲשָׂרָה יִשָּׁאֲרוּ לַעֲנוֹת אָמֵן.

 

לאחיהם שבשדות – שאינם יכולים לבוא לבית הכנסת, שהם נכללים בברכה, כמו שהתבאר בסעיף יא.

טף – ילדים.

היתרים מעשרה – ויעשו תורנות או הגרלה ביניהם, מי עולה לדוכן ומי נותר למטה.

עשרה יישארו לענות אמן – כי אמנם התבאר בסעיף ב שגם אם יש עשרה רק בצירוף עם הכהנים, עולים הכהנים לדוכן, אבל לכתחילה צריך שיהיו עשרה מתברכים בבית הכנסת.

 

סעיף יט

כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא אֶת כַּפָּיו וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר, אִם רוֹצֶה, יָכוֹל לַעֲלוֹת לַדּוּכָן גַּם כָּאן. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה, אַף שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹרְאִין כֹּהֲנִים אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲלוֹת כֵּיוָן שֶׁכְּבָר עָלָה[5].

 

לבית הכנסת אחר – או שמתקיים מניין נוסף באותו בית כנסת.

אף ששומע קוראין כהנים – שאם אינו שומע בכל מקרה אינו צריך לעלות, כמבואר בסעיף א.

 

סעיף כ

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוּם בְּפָנָיו, בִּמְדִינוֹתֵינוּ שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁכָּל הַכֹּהֲנִים מְשַׁלְשְׁלִים אֶת הַטַּלִּיתִים עַל פְּנֵיהֶם, מֻתָּר לִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוּם בְּיָדָיו, כְּגוֹן שֶׁהֵן בַּהֲקָנִיּוֹת (פֵּרוּשׁ מִין נֶגַע לָבָן), אוֹ מְנֻמָּרוֹת בִּנְקֻדּוֹת דַקּוֹת, אוֹ שֶׁהֵן עֲקֻמּוֹת, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְחַלֵּק אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו מִפְּנֵי שֶׁהָעָם יִסְתַּכְּלוּ בוֹ וְיַסִּיחוּ דַּעְתָּם[6]. וְאִם הוּא רָגִיל בְּעִירוֹ, שֶׁכְּבָר שָׁהָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמַכִּירִים אוֹתוֹ, נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. הָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בָּהֶם. וְאִם רֹב הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ, יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַחְתֹּךְ הָאוֹתִיּוֹת הֵיטֵב וְקוֹרֵא שִׁי"ן יְמָנִית כְּמוֹ שְׂמָאלִית, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, אִם לֹא שֶׁכָּל הַקָּהָל קוֹרִין כֵּן. וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, יֵצֵא קֹדֶם רְצֵה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לַחוּץ, עַד שֶׁיִּגְמְרוּ נְשִׂיאַת כַּפָּיִם.

 

מום בפניו – שפניו מושכים תשומת לב, והדבר גורם לקהל שלא להתרכז בברכה.

משלשלים את הטליתים – ואין פני הכהנים נראים.

לחלק את אצבעותיו – לחמש אווירים כפי המבואר בסעיף ט, שאמנם אין זה מעכב, אבל זה מפריע לריכוז של הקהל. ובזמננו שהכהנים נוהגים לשלשל טליתותיהם על ידיהם, גם מי שיש לו מום בידיו יכול לישא את כפיו.

מכירים אותו – שאז המום שלו אינו מושך תשומת לב, ולא פוגע בריכוז.

בכך – שהם צבעים וידיהם צבועות. וכן הדין אם הוא במקצוע הזה בעיר כבר שלושים יום.

לחתוך – לבטא.

שאינו נושא את כפיו – מסיבה כלשהי מתוך מגוון הסיבות שהתבארו לאורך סימן זה ועוד יתבארו בסעיפים הבאים. וטעם הדבר ביארתי בסעיף ח.

הערות:

-       אשכנזי שאינו מבחין בין מבטא האל"ף למבטא העי"ן, יכול לישא כפיו בקרב קהל אשכנזים, אבל לא בקרב קהל ספרדים. וכן כל מי שאינו יודע לבטא כפי צורת המבטא המקובלת באותו ציבור, ומבטאו נשמע חריג.

 

סעיף כא

הָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּמֵזִיד, אֲפִלּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה, לֹא יִשָֹא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָרַג בִּשְׁגָגָה וְעָשָׂה תְשׁוּבָה, נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו[7]. וְכֵן מוּמָר שֶׁעָשָׂה תְשׁוּבָה, נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. נָשָׂא גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלוּצָה אוֹ שֶׁנִּטְמָא לְמֵּת שֶׁאָסוּר לוֹ לִטְמָא אֵלָיו, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְשׁוּבָה עַל פִּי תַּלְמִיד חָכָם. וּשְׁאָר עֲבֵרוֹת, אֵינָן מוֹנְעוֹת מִנְּשִׂיאַת כַּפָּיִם. חָלָל, אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו.

 

לא ישא את כפיו – לעולם.

מומר – יהודי שלא היה שומר מצוות, ואפילו אם עבד עבודה זרה, או שהתנצר.

נשא גרושה או חלוצה – או אחת משאר הנשים שאסורות בנישואין לכהן, כמבואר בסימן קמה סעיף יב.

שנטמא למת שאסור לו לטמא אליו – כמבואר בסימן רב בהרחבה.

על פי תלמיד חכם – כיון שהוא אינו מכבד את קדושת הכהונה של עצמו, אין לו זכויות של כהנים, עד שלא יתחייב בצורה ברורה בפני תלמיד חכם שמעכשיו הוא יכבד את כהונתו.

חלל – כהן שנשא אשה שאסורה לכהנים, הרי הילד הנולד מהם חלל.

 

סעיף כב

אוֹנֵן אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. וְאָבֵל תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ תוֹךְ שְׁלֹשִׁים עַל שְׁאָר קְרוֹבִים, אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו[8], וְצָרִיךְ לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם רְצֵה עַד אַחַר נְשִׂיאַת כַּפָּיִם. וְאִם אֵין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁנֵי כֹּהֲנִים אֲחֵרִים, מֻתָּר לְאָבֵל לִשָּא אֶת כַּפָּיו תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ וְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים עַל שְׁאָר קְרוֹבִים. אֲבָל תּוֹךְ שִׁבְעָה, כְּגוֹן הַקּוֹבֵר מֵתוֹ בָּרֶגֶל, אֲפִלּוּ אִם אֵין שָׁם שְׁנֵי כֹּהֲנִים אֲחֵרִים, אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו (קכ"ח).

 

אונן – התבאר בסימן קצו.

אינו נושא את כפיו – ונוהגים היום בארץ ישראל להקל בזה.

שני כהנים – יש עדיפות שברכת כהנים תתבצע על ידי שני כהנים מאשר על ידי כהן בודד, שנאמר 'אמור להם'.

כגון הקובר מתו ברגל – שאם קבר את מתו לפני יום טוב, היום טוב מבטל את דין שבעת ימי אבלות, כמבואר בסימן רכ, והרי הם נהגו לשאת כפיהם רק ביום טוב. ובארץ ישראל שנהוג לישא כפיים בכל יום, הדין רלוונטי בכל כהן בתוך ימי אבלותו.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] וטוב שהמקריא יכוון לבו לתפילת השליח צבור מתחילה ועד סוף. (הלכה ברורה קכח, עד).

[2] ואפילו אם אין שם כהן אלא הוא, אם אינו בטוח שחוזר לתפילתו לא יעלה. וגם לא יגידו לו לעלות כדי שלא יעבור על מצות עשה. (שולחן ערוך ורמ"א קכח, עח).

[3] ולכתחילה אם אין שם כהן, יטול ידיו קודם החזרה. וגם יחלוץ נעליו קודם תפילת החזרה, ואם לא חלץ, יחלוץ קודם שעולה לדוכן. (הלכה ברורה קכח, עד).

[4] ואפי' אם אמרו לו לעלות לדוכן אחר שסיים ברכת רצה, אם לא עקר רגליו ב'רצה' לא יעלה לדוכן. (הלכה ברורה קכח, יא).

[5] ונכון שיצא מבית הכנסת בשעת אמירת ברכת כהנים. (הלכה ברורה קכח, יב).

[6] השולחן ערוך (קכח לא) כתב, ואם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם, אפי' יש בידיו ובפניו מומים, ישא כפיו. והרמ"א כתב דווקא אם היו ידיו בפנים הטלית.

[7] ובשולחן ערוך (קכח, לה) כתב, שכהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג ואפלו עשה תשובה, לא ישא את כפיו.

[8] אבל למנהג הספרדים, כהן לא עולה לדוכן בתוך שבעת ימי האבלות, ויוצא מבית הכנסת בשעת ברכת כהנים, אבל אחר 'השבעה' עולה לדוכן. (הליכות עולם א, רכא).

וגם בשבת לא יעלה לדוכן בתוך שבעת ימי האבלות אם יש שם כהנים אחרים, אבל אם אין שם כהנים אחרים עולה לדוכן. (הליכות עולם א, רכב).

ואם קראו לו לעלות לדוכן, חייב לעלות אפילו בתוך שבעת ימי האבלות. (הלכה ברורה קכח, קמ).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה

כהן שהוא שליח ציבור והוא הכהן היחיד בבית הכנסת, מה עליו לעשות?
א. אסור לו לעלות לדוכן בשום מקרה

ב. יעלה לדוכן ויסמוך על נטילת ידיים של שחרית

ג. יבקש מישראל להחליף אותו בתפילה

ד. יקרא בעצמו "כהנים" ויעלה לדוכן

 

כהן שיש לו מום בידיו והוא גר בעיר כבר חודשיים:

א. לא ישא את כפיו בשום מקרה

ב. ישא את כפיו רק אם אין כהן אחר

ג. ישא את כפיו כי הוא דר בעיר מעל 30 יום

ד. ישא את כפיו רק בימים טובים

 

בבית כנסת שכל המתפללים כהנים ויש בדיוק 10 אנשים:

א. חלקם יעלו לדוכן וחלקם יענו אמן

ב. כולם יעלו לדוכן ויברכו את אחיהם שבשדות

ג. לא יעלו לדוכן כי אין מי שיענה אמן

ד. יחכו שיגיע ישראל כדי שיהיה מי שיענה אמן

 

כהן שנשא את כפיו בבית כנסת אחד והלך לבית כנסת אחר:

א. חייב לעלות שוב לדוכן כששומע "כהנים"

ב. אסור לו לעלות שוב כי כבר בירך

ג. יכול לעלות אם רוצה, ואם אינו רוצה אינו חייב

ד. תלוי אם עבר זמן רב בין התפילות

 

אבל על אביו או אמו תוך י"ב חודש:

א. אינו נושא את כפיו בשום מקרה

ב. נושא את כפיו רק אם יש שני כהנים נוספים

ג. מותר לו לשאת כפיו אם אין שני כהנים אחרים

ד. חייב לצאת מבית הכנסת בכל מקרה לפני ברכת כהנים

 

תשובות נכונות:

  1. ב
  2. ג
  3. ב
  4. ג
  5. ג