עֵצִים, לֹא הֻתְּרוּ בְּטִלְטוּל אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַסָּקָה. אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַסָּקָה, אֲסוּרִים בְּטִלְטוּל. וְלָכֵן אֵין סוֹמְכִין לֹא אֶת הַקְּדֵרָה וְלֹא אֶת הַדֶּלֶת בִּבְקַעַת[1] (תק"ב).
עצים – אסורים בטלטול בשבת, שהרי אינם ראויים לכלום, אבל ביום טוב הם ראויים להסקה, שהרי הבערה ובישול מותרים ביום טוב, והיה מתבקש שיתייחסו לעצים כמו לאוכל, שאינו מוקצה.
קדרה – שאינה עומדת ישר, ורוצה להשים תחתיה חתיכת עץ.
הדלת – שרוצה לתקוע תחתיה חתיכת עץ כדי שלא תיסגר.
בקעת – חתיכת עץ.
הערות:
- כמובן אם העץ מיועד לשימוש זה מלפני יום טוב מותר להשתמש בו, שזה גם בשבת מותר, כמו שמתבאר בסימן פח סעיפים ז וי.
אֵפֶר כִּירָה שֶׁהֻסְּקָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוּכָן לְכָל צָרְכֵי הָאָדָם, לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה אוֹ רֹק וְכַדּוֹמֶה. וְאִם הֻסְּקָה בְּיוֹם טוֹב, אִם הוּא עֲדַיִן חַם שֶׁרָאוּי לִצְלֹת בּוֹ בֵּיצָה, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לְכָל צָרְכֵי הָאָדָם. אֲבָל אִם נִצְטַנֵּן, אָסוּר בְּטִלְטוּל, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי לֵהּ נוֹלַד, אֶתְמוֹל הָיָה עֵצִים וְהַיּוֹם אֵפֶר, וְגָרוּע מִמֻּקְצֶה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן פ"ח סָעִיף ד') (תצ"ח).
אפר כירה – אפר שנוצר על ידי שריפת עצים בתנור.
שהוסקה מערב יום טוב – והאפר נוצר עוד לפני יום טוב.
שהוא מוכן... – בתקופה שבה רצפת רוב הבתים היתה אדמה כבושה, הדרך לנקות סוגים שונים של לכלוכים היתה על ידי כיסוי הלכלוך בעפר או באפר.
ביצה – הוא המאכל המתבשל הכי בקלות, וכל עוד שניתן לבשל באפר מאכל כלשהו, הרי הוא עדיין משמש בתפקיד המקורי של עצי ההסקה.
דהוי ליה נולד – שהרי הוא נולד – דבר שנוצר מחדש ביום טוב.
גרוע ממוקצה – גם בשבת שאיסור מוקצה קל יותר, אבל נולד אסור.
אֱגוֹזִים שֶׁאֲכָלָן קֹדֶם יוֹם טוֹב, מֻתָּר לְהַסִּיק בִּקְלִפֵּיהֶן, אֲבָל אִם אֲכָלָן בְּיוֹם טוֹב, אָסוּר לְהַסִּיק בִּקְלִפֵּיהֶן. וַאֲפִלּוּ לְטַלְטְלָן, אָסוּר. וְכֵן שְׁאָר קְלִפּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיוֹת לִבְהֵמָה, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי לֵהּ נוֹלָד, דְּאֶתְמוֹל הָיוּ עוֹמְדוֹת לָאָדָם.
מותר להסיק בקליפיהן – שקליפי אגוזים עומדים להסקה כמו עצים, ואין להם שימוש אחר.
אסור – אלא אם כן הם מפריעים לנוכחים בחדר ונמאסים עליהם, שאז מותר להוציאם כדין גרף של רעי, בסימן פח סעיף יז. ודין זה נכון גם בשבת, כמבואר שם בסעיף ב.
שאר קליפות – של ירקות וכדומה, שאינם ראויים לאדם אבל משמשים למאכל בהמה, אם קולפו לפני יום טוב, מותרים בטלטול כמו כל מאכל בהמה, אבל אם קולפו ביום טוב אסורים בטלטול.
נולד – שיעודם השתנה.
היו עומדות לאדם – היו טפלות ושומרות על דבר שהיה מיועד למאכל אדם. ודין זה הוא ייחודי ליום טוב, אבל בשבת קליפות אלו מותרות בטלטול.
הקדמה לסימן ק
הלכות נשיאת כפים הם חלק מהלכות תפילה שבכל יום, והיה מתבקש שהם יהיו אחרי סימן כ, שמבאר את דיני חזרת התפילה על ידי שליח הציבור, וכמו שהוא בשולחן ערוך. אך כפי שיתבאר בסעיף הראשון, המנהג בחו"ל היה שלא ישאו הכהנים כפיהם אלא בימים טובים, ולכן כתבו פוסקים רבים את דיני נשיאת כפיים בהלכות יום טוב. גם בסידורים רבים נמצא עד היום סדר נשיאת כפיים בהרחבה אחרי תפילת מוסף של יום טוב, ולא כמתבקש אחרי או אפילו תוך כדי תפילת שחרית של יום חול.
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים שֶׁיְבָרְכוּ אֶת הָעָם[2], שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל. וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵין בּוֹ מִדְּבָרִים הַמְעַכְּבִים אוֹתוֹ וְאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן, עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. וְאֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא כְּשֶׁקּוֹרְאִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, אָמוֹר לָהֶם וְתִרְגֵּם אוֹנְקְלוֹס, כַּד תֵּימְרוּן לְהוֹן, (וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ח'). וְהַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹתֵינוּ, שֶׁאֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב[3], מִשּׁוּם דְּאָז שְׁרוּיִּים בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים יֵשׁ בּוֹ שִׂמְחַת מְחִילָה וּסְלִיחָה, וְטוֹב לֵב הוּא יְבָרֵךְ (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן מ"ה סָעִיף ה'), מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר יָמִים, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּתוֹת הַשָּׁנָה, שֶׁטְּרוּדִים בְּהִרְהוּרִים עַל מִחְיָתָם וְעַל בִּטּוּל מְלַאכְתָּם. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב אֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם אֶלָּא בִּתְפִלַּת מוּסָף, שֶׁיּוֹצְאִין אַחַר כָּךְ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְיִשְׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קל"ח סָעִיף ח'). עוֹד נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹתֵינוּ, שֶׁבְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַׁבָּת, אֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, אֶלָּא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁאֲפִלּוּ חָל בַּשַׁבָּת, נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנוֹהֲגִין שֶׁבְּכָל יוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ חָל בַּשַׁבָּת, נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם, וְכֵן נָכוֹן יוֹתֵר.
שנאמר – במדבר ו כג.
כה תברכו – הפסוק בשלמותו הוא 'דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל, אמור להם'.
שאין בו מדברים המעכבים אותו – דברים המונעים מן הכהן לשאת את כפיו ולברך את העם, המבוארים בסעיפים כ-כב.
דוכן – מקום מוגבה בקדמת בית הכנסת, שעליו עומדים הכהנים בשעת הברכה.
עובר בעשה – והדבר חמור יותר מלעבור בעשה רגיל, כי התורה חזרה על המצוה בשלוש צורות שונות, וכהן המברך מקיים שלוש מצוות עשה, ואם אינו עולה הוא כאילו מבטל שלוש מצוות, שהרי נאמר (במדבר ו כג-כו) 'כה תברכו את בני ישראל' 'אמור להם' 'ושמו את שמי על בני ישראל'.
ותרגם אונקלוס – אונקלוס היה גר צדק, ממשפחה רומאית אצילה [יש גורסים שהוא היה אחיין של אדריינוס קיסר]. התרגום לארמית על התורה שבידנו נוסח על ידו על פי מסורות שקיבל מגדולי החכמים שבדורו, רבי אליעזר ורבי יהושע.
כד תימרון להון – כאשר תאמרו להם. אין זה הפירוש הפשוט של הפסוק, אבל על דרך הדרש מתפרש הפסוק כך, שהכהנים צריכים לברך את העם רק כאשר אומרים להם לברך.
במדינותינו – כן הוא המנהג בכל רחבי אירופה עד היום, וכך גם בקהילות יוצאי אירופה בכל רחבי העולם.
בשמחת יום טוב – שביום טוב יש מצוה לשמוח, ומקדישים לכך זמן מיוחד.
ביום הכיפורים – גם כן נוהגים שהכהנים נושאים כפיהם.
טוב לב הוא יברך – מי שיש לו לב טוב. והוא בהישענות על הפסוק במשלי (כב ט) טוב עין הוא יברך, שממנו נובעת ההלכה בסימן מה סעיף ה, ובכמה מקומות בתנ"ך (בראשית כו ז, מלכים א ח סו) נראה שכדי לברך צריך להיות בשמחה.
בשבתות השנה – שגם נחים ממלאכתם ואוכלים ושמחים.
טרודים בהרהורים – אין השמחה שלמה, כיון שהנתק אינו מוחלט, ומותר להרהר בעסקיו כמבואר בסימן צ סעיף ו, ואמנם מצוה להתנתק מהכל ולשמוח, אבל זאת לא המציאות אצל רבים מהמון העם, וביניהם גם כהנים.
בתפילת מוסף – תפילת יום טוב אורכת זמן רב, שחרית, ברוב המקומות בחו"ל עם פיוטים רבים, הלל, קריאת התורה, מוסף, ורק לקראת סוף התפילה, כאשר כבר רואים את סיומה באופק, נוצרת האווירה של שמחה הנחוצה לצורך הברכה.
סימן קלח – שבשמחת תורה נוהגים לשאת כפיהם בשחרית דוקא.
אלא ביום הכיפורים – חוץ מביום הכיפורים.
יש מקומות – בחו"ל.
הערות:
- בארץ ישראל התקבל המנהג שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום, מלבד בקהילות אחדות בגליל, שנוהגים בהם לשאת כפיהם בתפילות מוסף של כל השנה [שבתות וחגים, ראשי חודשים וחול המועד].
- אין נושאים כפיים אלא בתפילות שחרית ומוסף, וביום הכיפורים גם בנעילה, בתנאי שאין תפילת נעילה נמשכת לתוך הלילה. כמו כן נושאים כפיים [בארץ ישראל] בתענית ציבור במנחה, כאשר מתפללים תפילת מנחה סמוך לערב.
אֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה[4], וְהַכֹּהֲנִים מִן הַמִּנְיָן, לְפִי שֶׁגַּם הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.
עשרה – אנשים גדולים נוכחים בבית הכנסת שמתברכים בברכת כהנים.
מן המניין – גם אם יש עשרה רק בצירוף עם הכהנים.
בכלל הברכה – גם הם מתברכים, אף שהם המברכים.
ואני אברכם – במדבר ו כז, 'ושמו [הכהנים] את שמי על בני ישראל - ואני אברכם' [את הכהנים].
קֹדֶם נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, לֹא יִשְׁתֶּה הַכֹּהֵן לֹא יַיִן[5] וְלֹא שְׁאָר מַשְׁקֶה מִמַּשְׁקִים הַמְשַׁכְּרִין. וְאִם לִבּוֹ חָלוּשׁ וְרוֹצֶה לֶאֱכוֹל פַּת כִּיסְנִין קֹדֶם מוּסָף, יִשְׁמַע קִדּוּשׁ מֵאַחֵר (עַיֵן לְעֵיל סִימָן ע"ז סָעִיף ט"ו).
קודם נשיאת כפים – בתפילת המוסף, שלפעמים טועמים משהו בין שחרית למוסף כמבואר בסימן עז סעיף יד-טו, דאילו לפני שחרית בכל מקרה אסור לאכול ולשתות כמבואר בסימן ח סעיף ב.
לא ישתה הכהן... – שברכת כהנים היא כמו עבודה בבית המקדש, ושם נאמר (ויקרא י ח-ט) 'וידבר ה' אל אהרן לאמר, יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו, חקת עולם לדורותיכם'.
פת כיסנין – קיצור של המושג 'פת הבאה בכיסנין', והכוונה למיני מאפה שברכתם בורא מיני מזונות, שדיניהם מתבארים בהרחבה בסימן מח. והרוצה לאכול פת כיסנין בשבת או ביום טוב בבוקר צריך לעשות קידוש לפני כן.
קֹדֶם הַדּוּכָן, צָרִיךְ הַכֹּהֵן לִטּוֹל יָדָיו[6] עַד הַפֶּרֶק, שֶׁהוּא חִבּוּר הַיָּד עִם הַזְּרוֹעַ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מְקַדְּשִׁין אֶת יְדֵיהֶם בַּמִּקְדָּשׁ לַעֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר, שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'. וְיֵשׁ סָפֵק אִם צְרִיכִין לְבָרֵךְ עַל נְטִילָה זוֹ אוֹ אֵין צְרִיכִין לְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם בְּקוּמוֹ מִמִּטָּתוֹ. וּמִסְּפֵקָא נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ. וְאִם נָגַע בֵּינָתַיִם בְּמָקוֹם מְטֻנָּף, הָיָה רָאוּי לְבָרֵךְ עַל נְטִילָה זוֹ, אֶלָּא שֶׁלֹּא נָהֲגוּ. וְרָאוּי לְכָל כֹּהֵן יְרֵא שָׁמַיִם, לִשְׁמוֹר הֵיטֵב יָדָיו מִנְּטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית[7], שֶׁלֹּא לִגַּע בְּמָּקוֹם הַמְלֻכְלָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית.
קודם הדוכן – לפני שהכהן עולה לדוכן לברך.
הפרק – מפרק כף היד.
היו מקדשין את ידיהם במקדש לעבודה – שנאמר (שמות ל כ) בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'.
שאו ידיכם קודש – תהלים קלד ב. כאשר אתם נושאים את ידיכם לברכה, תקדשו אותם לפני כן.
כיון שברך על נטילת ידים בקומו ממיטתו – כמבואר בסימן ב סעיף ו.
במקום מטונף – ואפילו במקום שיש בו הצטברות של זיעה.
ירא שמים – שאינו רוצה להסתמך על מנהג שלא ברור מה מקורו, ומצד שני אינו רוצה לעשות נגד המנהג.
שחרית – לפני התפילה.
[1] ולכן אדם יתן דעתו שאם יצטרך לסמוך הדלת, ייחד לכך מבעוד יום. (כף החיים תקב, לה).
[2] ולדעת הרבה פוסקים, אף ישראל השומע ברכת כהנים מקיים את המצוה. (הלכה ברורה, קכח, א).
[3] מנהגנו שבכל יום הכהנים נושאים כפיהם בברכת כהנים. (ילקוט יוסף קכח, יז).
העומד באמצע תפלת שמונה עשרה, והגיע השליח צבור לברכת כהנים, אין צריך מן הדין להפסיק כדי לשמוע ברכת כהנים, ואפילו בין ברכה לברכה של התפלה. ומכל מקום אם רצה להפסיק בין ברכה לברכה בשמיעה והקשבה לברכת הכהנים רשאי, ולא נחשב כהפסק. והעוסק בפסוקי דזמרה או בקריאת שמע וברכותיה, ראוי ונכון להפסיק בבין הפרקים, כדי לשמוע את ברכת הכהנים. (יביע אומר ז, יב).
[4] ולכן אם יצאו באמצע החזרה מקצת מהעשרה ונשארו רוב מנין, ממשיך השליח ציבור את החזרה, אבל לא עולים הכהנים לברכת כהנים. ואם התחילו ברכת כהנים בעשרה, ויצאו באמצע הברכה מקצתן, רשאין לגמור את ברכת הכהנים. (הלכה ברורה קכח, ג. ילקוט יוסף קכח, ט).
[5] ולכן אם הוצרך הכהן לעשות קידוש קודם תפילת מוסף, יקדש על יין שלא עברו לו ארבעים יום או על יין מבושל, שאז מותר לו לישא כפיו אם לא השתכר ממנו. (הלכה ברורה קכח, קכח).
[6] דעת השולחן ערוך שהכהנים צריכים ליטול ידיהם לנשיאת כפים, אע"פ שנטלו ידיהם שחרית, אך הנטילה אינה מעכבת. ולכן אם היה שליח ציבור כהן ואיו שם כהן אחר, רשאי לישא כפיו אף שלא נטל ידיו. וכן אם בשביל ליטול ידיו הכהן יצטרך לעבור לפני המתפלל, רשאי לעלות לדוכן בלי שישא כפיו. (הליכות עולם א, רה).
וכן אם יש מנין מצומצם, ולא יהיו עשרה אם הכהן יצא, יש לסמוך על נטילת שחרית, ובלבד ששמר ידיו נקיות. (ילקוט יוסף קכח, כא).
ואם אין מים לפניו, רשאי בשעת הדחק לסמוך על הנטילה של שחרית, אם יודע שידיו נקיות. ואם נגע במקום מטונף או בנעליו, לא ישא כפיו אם אין לו מים. (הלכה ברורה קכח, כ).
[7] וצריך ליטול ידיו, ולא מספיק שינקה ידיו בדבר אחר. וראוי שהכהנים יטלו בכלי דווקא, ושלא יהיה בידיו חציצה בשעת נטילה זו. (הלכה ברורה קכח, כה).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך