הַלֵּוִי יוֹצֵק אֶת הַמַּיִם עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים[1], עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר, וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי וְגוֹ' הַקְרֵב אִתְּךָ וִילָּוּוּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ. וְאִם אֵין שָׁם לֵוִי, יִצּוֹק בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם שֶׁהוּא קָדוֹשׁ[2], עַל יָדוֹ. וְאִם גַּם בְּכוֹר אֵינוֹ, מוּטָב שֶׁהַכֹּהֵן בְּעַצְמוֹ יִצֹּק, וְלֹא יִצֹּק יִשְֹרָאֵל. הַלֵּוִי אוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִצֹּק מַיִם עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים, אִם אֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, יֵשׁ לוֹ לִרְחוֹץ יָדָיו תְּחִלָּה.
שנאמר – במדבר יח ב, פסוק זה נאמר לכהנים, שהלויים יוכלו לעזור להם בעבודתם במשכן ובמקדש, בכל הפעולות שאינן דורשות שתיעשנה דוקא על ידי כהן.
בכור פטר רחם – בכור שיצא מרחם אמו ראשון, כלומר בכור לאם, שנולד בלידה רגילה, ואמו לא הפילה קודם לכן, אפילו אם אינו בכור לאב.
שהוא קדוש – שנאמר (שמות יג ב) קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל.
אם אין ידיו נקיות – שנגע במקום מטונף מאז שנטל ידים לפני התפילה.
אָסוּר לַעֲלֹת לַדּוּכָן בְּמִנְעָלִים[3]. וְיַחֲלֹץ הַמִּנְעָלִים קֹדֶם נְטִילַת יָדָיִם, וְטוֹב לִזָּהֵר לְהַצְנִיעַ הַמִּנְעָלִים תַּחַת הַסַּפְסָלִּים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְגֻלִּין וְנִרְאִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר.
מנעלים – נעליים או סנדלים.
קודם נטילת ידים – שאם יחלוץ אותם אחר נטילת ידים יצטרך ליטול ידיו שוב, כמבואר בסימן ב סעיף ט.
תחת הספסלים – במקום מוסתר בבית הכנסת.
כְּשֶׁשְּׁלִיחַ הַצִבּוּר מַתְחִיל רְצֵה, צְרִיכִין [4]כָּל הַכֹּהֲנִים לַעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹתֵיהֶם לַעֲלוֹת לַדּוּכָן[5]. וְעַל כֵּן יִטְלוּ אֶת יְדֵיהֶם קֹדֶם לָכֵן, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיֹּאמַר שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר רְצֵה, יַעַקְרוּ מִמְּקוֹמָם לַעֲלוֹת לְדוּכָן עִם יָדַיִם רְאוּיוֹת לִבְרָכָה. וּבְדִיעֲבַד גַּם אִם נָטְלוּ יְדֵיהֶם אַחַר כָּךְ, שַׁפִּיר דָּמִי.
רצה – הברכה שעוסקת בעבודת בית המקדש, שיחזירנה הקב"ה למקומה במהרה, ושה' יקבל את עבודתינו בזמננו ברצון, וברכת הכהנים צריכה להיות סמוך לעבודת הקרבנות, שנאמר (ויקרא ט כב) וישא אהרן את ידיו ויברכם וירד מעשות החטאת היא עבודת הכהנים היחידה שנוהגת בזמן הזה.
לעקור ממקומותיהם – יתחילו ללכת לכיוון הדוכן.
שפיר דמי – גם כן טוב, בתנאי שנטלו ידיהם בדרכם לדוכן, אבל אם עקרו רגליהם למחוץ לבית הכנסת ליטול ידיהם שם, אסור להם לעלות לדוכן אלא אם התחיל ללכת לכיוון הדוכן לפני שמסיים שליח ציבור את ברכת רצה.
כְּשֶׁעָלוּ לַדּוּכָן, עוֹמְדִים וּפְנֵיהֶם כְּנֶגֶד אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁבַּמִּזְרָח, וְאוֹמְרִים מוֹדִים דְּרַבָּנָן עִם הַצִּבּוּר, וְאַחַר כָּךְ אוֹמְרִים, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל, בְּרָכָה שְׁלֵמָה, וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ שׁוּם מִכְשׁוֹל וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וּמַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּה זוֹ עַד שֶׁיְכַלֶּה שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּעֲנוּ הַצִּבּוּר אָמֵן גַּם עַל תְּפִלָּה זֹאת. הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר אֱלֹקֵינוּ וֵאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, בָּרְכֵנוּ בַּבְרָכָה וְכוּ' בְּלַחַשׁ[6], וְתֵיבַת כֹּהֲנִים אוֹמֵר בְּקוֹל רָם[7], וּבָזֶה הוּא קוֹרֵא אֶת הַכֹּהֲנִים שֶׁיְבָרֵכוּ. וְשׁוּב אוֹמֵר בְּלַחַשׁ, עַם קְדוֹשֶׁךָ כָּאָמוּר[8]. וּלְאַחַר שֶׁקָּרָא שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר כֹּהֲנִים, מַתְחִילִים וּמְבָרְכִים כֻּלָּם בְּיַחַד, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וְהוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם, וּמְסַיְמִים אֶת הַבְּרָכָה, וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה. וְעוֹנִין הַצִּבּוּר אָמֵן. אֲבָל שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר לֹא יַעֲנֶה אָמֵן, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי הֶפְסֵק. מַה שֶּׁאוֹמְרִים בְּאַהֲבָה, הוּא לְאַפּוֹקֵי שֶׁאִם הַצִּבּוּר שׂוֹנְאִים אֶת הַכֹּהֵן אוֹ הַכֹּהֵן שׂוֹנֵא אֶת הַצִּבּוּר, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְסַכָּנָה הוּא לַכֹּהֵן אִם יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְעַל כֵּן, יֵשׁ לוֹ לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. אִם אֵין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא כֹּהֵן אֶחָד, אֵינוֹ אוֹמֵר שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר כֹּהֲנִים בְּקוֹל רָם[9], אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ מַחְזִיר אֶת פָּנָיו.
מודים דרבנן – מבואר בסימן כ סעיף ה.
אומרים – הכהנים.
אמן גם על תפילה זאת – שהאמן שהציבור עונה על ברכת הש"ץ, תיחשב גם כאמן לתפילה זו, אף שאין הציבור יודע על כך.
אומר אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה וכו' – היא תפילה שאומרה השליח ציבור גם כאשר אין הכהנים מברכים, בחו"ל כל השנה, ובארץ ישראל כאשר אין כהנים, בתפילות שראויות מן הדין לנשיאת כפיים. וכאשר יש כהנים צריך לקרוא להם 'כהנים' לפני שמתחילים לברך. אבל מאחר והוא באמצע תפילת העמידה, אין לו להפסיק בקריאת 'כהנים' באמצע תפילתו, ולכן אומר את התפילה שתיקנו חכמים לאומרה כאשר אין כהנים, וכשמגיע למילת 'כהנים' אומר אותה בקול. ובזמננו נוהגים בהרבה מקומות שהשליח ציבור אינו קורא בעצמו 'כהנים' אלא אדם אחר מהציבור קורא, ואז אין צריך לומר אלקינו ואלקי אבותינו...
תיבת – המילה.
בזה הוא קורא את הכהנים – כמבואר בסעיף א שאין הכהנים חייבים לברך עד שאומרים להם.
עם קדושך כאמור – ההמשך של התפילה הנזכרת, ולשונה 'ברכנו בברכה המשולשת, בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו כהנים עם קדושך, כאמור: יברכך...'.
כולם – כל הכהנים.
בקדושתו של אהרן – כמו שנאמר (דברי הימים א כג יג) 'ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם ...ולברך בשמו עד עולם'.
והופכין פניהם כלפי העם – אין זה חלק מהברכה, אלא הנחיה לכהנים שבשלב הזה של הברכה יש להם להסתובב לכיוון העם.
באהבה – שהברכה צריכה להיות מתוך לב אוהב ובכוונה גדולה.
הפסק – שהרי הוא באמצע תפילת העמידה.
לאפוקי – להוציא, שמקרים אלו יוצאים מכלל הדין שהכהנים צריכים לברך את ישראל.
אם ישא את כפיו – כאשר אינו אוהב את הציבור ואהוב על ידם.
לצאת מבית הכנסת – לפני שהשליח ציבור מגיע ל'רצה', וכן הדין לכל כהן שמסיבה כלשהי אינו יכול לעלות לדוכן, שיש לו לצאת מבית הכנסת, כדי שלא יאמרו שהוא כהן פגום.
מחזיר את פניו – מתחיל לברך, ומסתובב תוך כדי הברכה.
מַגְבִּיהִים אֶת יְדֵיהֶם נֶגֶד כִּתְפֵיהֶם[10], וּפוֹשְׁטִים אוֹתָן, וְחוֹלְקִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ בֵינֵיהֶן חֲמִשָּׁה אֲוִירִים, דְּהַיְנוּ בֵּין שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת לִשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת אֲוִיר אֶחָד, וּבֵין שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת לַאֲגוּדָל גַּם כֵּן אֲוִיר אֶחָד, וְכֵן בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה, הֲרֵי אַרְבָּעָה אֲוִירִים. וּבֵין אֲגוּדָל לַאֲגוּדָל גַּם כֵּן אֲוִיר אֶחָד, הֲרֵי חֲמִשָּׁה אֲוִירִים[11]. וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן[12], מִשּׁוּם דִּכְתִיב, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, ה' חֲרַכִּים. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, שֶלֹא יִגְּעוּ רָאשֵׁי הָאֲגוּדָלִין זֶה בָּזֶה, שֶלֹּא יִתְקַלְקֵל הַחַלּוֹן. וְצָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַיָד הַיְמָנִית קְצָת לְמַעְלָה מֵהַשְׂמָאלִית, וִיהֵא אֲגוּדַל יָמִין עַל אֲגוּדַל שְׂמֹאל, (עַיֵן מָגֵן אַבְרָהָם וּלְבוּשֵׁי שְׂרָד). וּפוֹרְשִֹין כַּפֵּיהֶם, שֶׁיִּהְיֶה תּוֹךְ כַּפֵּיהֶם כְּנֶגֶד הָאָרֶץ, וְאַחוֹרֵי יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד הַשָּׁמָיִם.
נגד כתפיהם – בגובה הכתפיים, לא יותר למעלה ולא יותר למטה.
פושטים אותן – פותחים את אצבעות הידים, שיהיו ישרות.
חולקין – מפרידים.
שיהיו – בצורה כזאת שיהיו...
אווירים – רווחים.
בין שתי אצבעות לשתי אצבעות – מצמידים את הקמיצה לזרת, ואת האצבע המורה לאמה, ובין שתי הקבוצות פותחים רווח.
בין אגודל לאגודל גם כן אויר אחד – אין מצמידים את אגודלי שתי הידיים זה לזה, אלא משאירים רווח קטן ביניהם.
מציץ מן החרכים – שיר השירים ב ט. שהשכינה מציצה עלינו דרך חרכים, ואחד המדרשים על פסוק זה מפרש שמדובר על זמן ברכת כהנים, שהשכינה מציצה עלינו מבין אצבעות ידיהם של הכהנים.
ה' חרכים – רמז הוא שנלמד מהמילה "החרכים".
ראשי האגודלין – אבל שרשי האגודלים יכולים ליגע זה בזה.
בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים מְבָרְכִים אֶת הָעָם, לֹא יַבִּיטוּ וְלֹא יַסִּיחוּ דַּעְתָּם, אֶלָּא יִהְיוּ עֵינֵיהֶם כְּלַפֵּי מַטָּה, כְּמוֹ בַּתְּפִלָּה, וְהָעָם יְכַוְּנוּ לַבְּרָכָה, וְיִהְיוּ פְּנֵיהֶם נֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים, אֲבָל לֹא יִסְתַּכְּלוּ בָּהֶם. וְגַם הַכֹּהֲנִים בְּעַצְמָם לֹא יִסְתַּכְּלוּ בִּידֵיהֶם. וְנָהֲגוּ לְשַׁלְשֵׁל אֶת הַטַּלִּית עַל פְּנֵיהֶם, וִידֵיהֶם חוּץ לַטַּלִּית[13]. וְגַם הַצִּבּוּר מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַטַּלִּיתִים עַל פְּנֵיהֶם שֶׁלֹּא יִסְתַּכְּלוּ.
לא יביטו – לא יסתכלו על העם ולא על שום דבר אחר.
עיניהם – בין אם הן פתוחות או עצומות.
כמו בתפילה – שמבואר בסימן יח סעיף ה שיש לכפוף מעט את הראש.
יכוונו – יתרכזו.
לא יסתכלו בהם – אפילו אם הדבר תורם לריכוז, כי השכינה שורה על ראשי אצבעותיהם של הכהנים.
על פניהם וידיהם חוץ לטלית – כדי שלא ייכשלו הכהנים בהסתכלות על ראשי אצבעותיהם.
הערות:
- בזמננו ברוב המקומות נוהגים הכהנים לכסות את ידיהם בטלית, כדי למנוע מן הציבור להסתכל בהם, וזה דורש זהירות יתירה מן הכהנים שלא יסתכלו על ידיהם, אבל העם מותר לו אז להסתכל על הכהנים, שהרי האצבעות מכוסים, אבל לא נהגו כן.
[1] ונכון שלא ירחץ לוי תלמיד חכם, ידי כהנים שאינם תלמידי חכמים. (הלכה ברורה קכח, כט).
[2] וכן כתב בהלכה ברורה (קכח, כט), שבמקום שאין לוי יצוק על ידי הכהנים בכור לאמו. אך הכף החיים (קכח, מ) כתב, שלא ראה שנוהגים כך. וכנראה שסמכו על הזוהר שהביא הב"י שמשמע שדווקא לוי יטול. ובילקוט יוסף (קכח, כד) כתב, אם אין לוי יש אומרים שבכור יטול לכהנים ידים, ואין הכל מקפידים בזה, אלא הכהן נוטל לעצמו.
[3] וגם אם לא עולין לדוכן אלא נושאים כפיהם על הקרקע, צריכים לחלוץ נעליהם. ואפילו אם נועלים נעלי בד צריכים להסירם. ובמקומות שהקלו בזה, יש להם על מה שיסמוכו. (הלכה ברורה, קכח, טז-יז).
וצריך לכסות הנעליים שמורידין, או לשים אותם תחת ספסל שגובהו פחות מי' טפחים. ואם אין טלית מצויה לכהן, לא יעלו לדוכן. (אור לציון ב, מה, לט-מ).
[4] כהן שלא עלה לדוכן מאיזה סיבה, יש אומרים שצריך לצאת מבית הכנסת בשעת ברכת כהנים, ויש חולקים ואומרים שלא צריך לצאת. ולהלכה, צריך להחמיר ולצאת. (הלכה ברורה קכח, יא).
אם יש בבית הכנסת שמונה ישראלים ושלושה כהנים, ומאיזה סיבה לא עלו שני כהנים לדוכן, לא יצאו הכהנים מבית הכנסת בשעת אמירת ברכת כהנים, כיון שאין מנין בלעדיהם.(הליכות עולם קכח, טו).
[5] ואפילו אם כבר סיים השליח ציבור 'רצה', וחתם המחזיר שכינתו לציון רשאי לעלות לדוכן. אבל אם התחיל 'מודים' לא יעלה לדוכן. (הלכה ברורה קכח, לא).
ואם כשהגיע שליח ציבור ל'רצה', עקר הכהן רגליו ליטול ידיו והשליח ציבור התחיל מודים, לכתחילה לא יעלה לדוכן, ובדיעבד אם עלה לא ירד. (הלכה ברורה קכח, לא).
[6] ואנו לא נוהגים ששליח ציבור יאמר בקשה זו קודם ברכת כהנים.
[7] וכשיש כהן אחד אין מקריא לו 'כהנים', אלא הוא מחזיר פניו מעצמו. (שולחן ערוך קכח, י).
[8] גם זה אין אנו נוהגים לומר.
[9] ואע"פ שהשולחן ערוך כתב שהכהנים יתחילו לומר 'יברכך', נכון יותר שהשליח ציבור יתחיל מ'יברכך'. (הליכות עולם א, קצט).
[10] ולדעת האר"י ז"ל צריכים להגביה מעט כנגד הראש, והנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו. (הליכות עולם א, רז).
[11] וכן דעת השולחן ערוך. אמנם לדעת המקובלים כל האצבעות צריכות להיות נפרדות זה מזה.
[12] וכהן שלא יכול להפריד אצבעותיו שניים שניים, יפריד כל אצבעותיו. (ילקוט יוסף קכח, נ).
[13] ומנהגנו שמכסים הכהנים גם את ידיהם, ולכן הציבור לא צריך לכסות פניו בטלית. (הלכה ברורה קכח, פב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך