לימוד יומי י"ט תשרי

סעיף לג

דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה גְּמוּרָה, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בַּשַׁבָּת מִשּׁוּם רְפוּאָה לְחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה (כִּמְבֹאָר לְעֵיל סִימָן צ"א) גַּם בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם טוֹב וְכֵן בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה (עַיֵן לְקַמָּן צ"ט סָעִיף ב'), אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ[1] כִּי אִם עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי (חוּץ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה), מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ גַּם עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל. אֲבָל מְלָאכָה גְּמוּרָה, אָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ לְחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, כִּי אִם עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי (עַיֵן שֻלְחָן עָרוּךְ סִימָן תצ"ו סָעִיף ב'. וְיֵשׁ לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלַת חָכָם) (תצ"ו).

 

אינו מלאכה גמורה – אין בו איסור מלבד איסור רפואה.

אסור לעשותו – כמו בשבת.

יום טוב שני – בחוץ לארץ.

מותר לעשותו – מאחר ויום טוב שני אינו נוהג בזמננו אלא מדרבנן, הקילו חכמים מפני הצער.

מלאכה גמורה – שאסורה מן התורה.

שאלת חכם – מה הנסיבות המדוייקות המתירות לעשות רפואה על ידי יהודי.

 

סעיף לד

הוֹצָאָה, מֻתֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב[2], אֲפִלּוּ מַה שֶּׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא בָּהּ אֵיזֶה צֹרֶךְ אַחֵר[3] (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסָעִיף א'), אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל, אָסוּר לְהוֹצִיא כִּי אִם בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא בַּשַׁבָּת. וְגַם לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּגוֹן כַּדֵי יַיִן, לֹא יִשָּׂא מַשָּׂא גָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל, אֶלָּא יְשַׁנֶּה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה אוֹרְחִים עוֹשֶׂה כְּדַרְכּוֹ (תק"י תקי"ח).

 

הוצאה – מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, וכן העברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, שאיסורם בשבת מתבאר בסימנים פא-פד.

צורך אחר – צורך שמחת יום טוב, או לקיום מצוה, או מחשש גניבה, ולכן מותר להוציא תינוק לטיול, וכן לולב וספר תורה ומחזורים ומפתח של הבית, וכן מתנה להביא לחברו.

שלא לצורך כלל – ששוב אין לו צורך בכלי, ואין חשש שייגנב במקום שהוא נמצא, ולכן אסור להחזיר מחזורים וכן לולב או שופר מבית הכנסת, אלא אם יש חשש שייגנב, או שיתכן שיצטרך להם במקום אחר. וכן אסור להוציא לצורך גוי כמבואר בסעיף לז, או לצורך חול, וכן ביום טוב ראשון לצורך יום טוב שני.

במקום שמותר להוציא בשבת – שמתוקן על ידי עירוב, כמבואר בסימן צד.

משא גדול – למשל ארגזים שלמים של יין.

ישנה – ויביא בקבוקים בודדים, שיהיה ניכר שמביאם לצורך סעודת החג.

הרבה אורחים – והם ממתינים, וצריך למהר להביא להם יין.

 

סעיף לה

כָּל הַמְּלָאכוֹת הַמֻתָּרוֹת לַעֲשׂוֹת בְּיוֹם טוֹב זֶהוּ דַּוְקָא לְצֹרֶךְ אָדָם, אֲבָל לֹא לְצֹרֶךְ בְּהֵמָה, דִּכְתִיב, יֵעָשֶׂה לָכֶם, וְדַרְשִׁינָן לָכֶם וְלֹא לִבְהֵמָה. וְלָכֵן אָסוּר לְבַשֵּׁל אוֹ לְהוֹצִיא אֵיזֶה דָּבָר לְצֹרֶךְ בְּהֵמָה, כְּמוֹ בַּשַׁבָּת[4].

 

דכתיב – שמות יב טז.

כמו בשבת – כמו שאסור בשבת לצורך אדם, כך אסור ביום טוב לצורך בהמה.

 

סעיף לו

אָסוּר לְבַשֵּׁל אוֹ לֶאֱפוֹת לְצֹרֶךְ אֵינוֹ יְהוּדִי. אַךְ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְשָׁרֵת אֵינוֹ יְהוּדִי, יָכוֹל לְהוֹסִיף וּלְבַשֵּׁל בִּקְדֵרָה אַחַת, שֶׁיְהֵא בָּהּ גַּם בִּשְׁבִיל הַמְשָׁרֵת[5]. אֲבָל בִּשְׁבִיל אֵינוֹ יְהוּדִי מְכֻבָּד, אָסוּר אֲפִלּוּ לְהוֹסִיף. וְלֹא עוֹד, אֲלָּא אֲפִלּוּ אִם בִּשֵּׁל הַיִשְֹרָאֵל אוֹ אָפָה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ, אָסוּר לְהַזְמִין אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ. וְאַךְ אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּבֵּד בּוֹ, מֻתָּר לָתֵת לוֹ אֵיזֶה דָּבָר מִמַּה שֶּׁבִּשֵּׁל אוֹ אָפָה. וְלֶאֱפוֹת פַּת אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל אֵינוֹ יְהוּדִי מְשָׁרְתוֹ, אָסוּר.

 

בקדרה אחת – באותו סיר, בתנאי שיניח את הסיר על האש אחרי ששם בתוכה את כל הכמות, וכמו שביארנו בסעיף ל, אבל אסור לטגן שניצלים נוספים, שהרי כל שניצל שנותנים במחבת היא מלאכה נפרדת.

מכובד – שחשוב לישראל לארחו כראוי, אפילו אם בא מעצמו ולא הזמינו אותו, אסור להוסיף.

בשביל עצמו – ואינו עומד להוסיף.

אסור להזמין אינו יהודי שיאכל עמו – כיון שרצונו להתכבד על ידי אירוח הגוי, חששו חכמים שמא יבשל עבורו במיוחד, ולכן אסרו להזמינו כלל.

שאינו מתכבד בו – והגיע מאליו ללא הזמנה. ואם הגיע מאליו והוא גוי שהיהודי מתכבד בו, צריך לומר לו 'אם טוב לך במה שכבר בישלנו, תוכל להצטרף לסעודה, אבל אני לא אכין בשבילך שום דבר מיוחד'.

אסור – שהרי כל ככר יש בו טירחה נפרדת.

 

סעיף לז

אָסוּר לְהוֹצִיא שׁוּם דָּבָר בִּשְׁבִיל אֵינוֹ יְהוּדִי כִּי אִם בַּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא בַשַׁבָּת.

 

אסור להוציא... – שגם הוצאה לא הותרה אלא לצורך, ולצורך גוי נחשב שלא לצורך, כמבואר בסעיף לד.

 

סימן צט - דיני מוקצה ביום טוב ובו ה סעיפים:

סעיף א

כָּל מֻקְצֶה הָאָסוּר בְּטִלְטוּל בַּשַׁבָּת, אָסוּר גַּם בְּיוֹם טוֹב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּגַם מֻקְצֶה מִדַּעַת, וּמֻקְצֶה מֵחֲמַת מֵאוּס, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּרִין בַּשַׁבָּת, אֲסוּרִין[6] בְּיוֹם טוֹב. וְלָכֵן פֵּרוֹת שֶׁהִקְצָה אוֹתָם לִסְחוֹרָה, אֲסוּרִין בְּיוֹם טוֹב[7], אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיַּזְמִינֵם בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, דְּהַיְנוּ שֶׁיֹּאמַר, מִפֵּרוֹת אֵלּוּ אֹכַל לְמָחָר. וּבְפֵרוֹת הָעוֹמְדִין לִמָּכֵר מְעַט מְעַט, יֵשׁ לְהָקֵל (תצ"ה).

 

האסור בטלטול בשבת – מבואר בסימן פח-פט.

מוקצה מדעת – דבר שראוי לשימוש, אבל הוא החליט שלא להשתמש בו, כמבואר בהמשך הדברים.

מחמת מיאוס – כגון כלי חרס ששימש כנר שמן, ולא נעים להשתמש בו לדברים אחרים.

מותרין בשבת – כמבואר בסימן פח סעיפי א וח.

אסורין ביום טוב – כיון שדיני יום טוב קלים יותר מדיני שבת, חששו חכמים שיזלזלו בהם, ולכן החמירו בדיני מוקצה.

צריך – אם רוצה לאכלם ביום טוב על אף שהם מיועדים לסחורה.

לימכר מעט מעט – שפירות העומדים לסחורה שהם מוקצה, מדובר בכמויות הארוזות ביחד, ואינו רוצה לפרקם, כי אז לא יוכל למכרם. אבל דברים שגם כשמוכרים אותם הם נמכרים בתפזורת, העובדה שמייעדים אותם לסחורה אינה סותרת את השימוש העצמי בפירות.

 

סעיף ב

בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, אֲסוּרָה אֲפִלּוּ בְּטִלְטוּל[8]. אֲבָל מֻתָּר לִכְפּוֹת עָלֶיהָ כְּלִי שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר[9]. וְאִם נוֹלְדָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן, מֻתֶּרֶת בְּיוֹם שֵׁנִי. וְאִם יוֹם טוֹב שֵׁנִי הוּא שַׁבָּת, אֲסוּרָה גַּם בַּשַׁבָּת. וְכֵן אִם יוֹם רִאשׁוֹן הוּא שַׁבָּת וְנוֹלְדָה בּוֹ, אֲסורָה גַּם לְמָחָר שֶׁהוּא יוֹם טוֹב שֵׁנִי. וְכֵן שַׁבָּת הַסָּמוּךְ לְיוֹם טוֹב, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו, נוֹלְדָה בָּזֶה אֲסוּרָה בָּזֶה. וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, גַּם אִם נוֹלְדָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אֲסוּרָה גַם בַּשֵּׁנִי (כִּי שְׁנֵי הַיָּמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּיוֹמָא אָרִיכְתָּא דַּמְיָא. וְהַיְנוּ לְחֻמְרָא כְּמוֹ הֲכָא. אֲבָל לְעִנְיַן מַה שֶּׁבִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים אָסוּר לַעֲשׂוֹת מִיּוֹם רִאשׁוֹן לְיוֹם שֵׁנִי כְּדִלְקַמָּן בְּסִימָן ק"א, אֵין חִלּוּק בֵּין שְׁאָר יָמִים טוֹבִים לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּגַם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָסוּר, דִּלָקֻלָּא לֹא אָמְרֵינָן כְּיוֹמָא אָרִיכְתָּא דַּמְיָא). וְאִם חָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּיוֹם ה' וּבְיוֹם ו', אֲפִלּוּ נוֹלְדָה בְּיוֹם ה', אֲסוּרָה גַּם בַּשַׁבָּת. שָׁחַט תַּרְנְגֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים, אֲפִלּוּ הֵן גְּמוּרוֹת, מֻתָּרוֹת אֲפִלּוּ בּוֹ בַיּוֹם. (דִין הֶחָלָב עַיֵן לְקַמָּן קא סָעִיף ה) (תקג תקיג)

 

אסורה – באותו יום.

ביום ראשון – של חג, בחו"ל שחוגגים את החגים במשך יומיים.

ביום שני – שהרי יומיים חג נעשים בגלל הספק איזה מהם הוא התאריך הנכון, ובוודאי שאחד מהם בעצם יום חול, ונמצא שאם הביצה הוטלה בראשון ונאכלת בשני, או שהוטלה ביום חול ואז אין איסור לאכלה ביום טוב, או שהיא נאכלת ביום חול, וזה מותר אפילו אם הוטלה ביום טוב.

יום טוב שני הוא שבת – זה יתכן רק ביום אחרון של פסח או בחג שבועות.

בין לפניו בין לאחריו – שחל החג ביום ראשון [יום ראשון של פסח או שבועות], או שחל החג ביום שישי בארץ ישראל [שביעי של פסח או שבועות], או בימי חמישי ושישי בחו"ל [יום ראשון של פסח, סוכות או שמיני עצרת] או שחל ראש השנה בימי חמישי ושישי.

כיומא אריכתא דמיא – נחשבים כיום אחד ארוך, ולא כשני ימים ספקיים.

כמו הכא – כמו כאן.

לקולא לא אמרינן כיומא אריכתא דמיא – אין אומרים שיומיים ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך כאשר הדבר יוצר הקלה בדין.

מצא בה ביצים – הביצים מתפתחים בתוך התרנגולת במשך כ-24 שעות עד שהיא מטילה אותה. פנים הביצה מתפתח בכ-3 שעות, ושאר הזמן נוצרת הקליפה.

אפילו הן גמורות – ואם היו ממתינים עוד כמה שעות היא היתה מטילה אותם והם היו נאסרות.

אפילו בו ביום – שנשחטה התרנגולת.

דין החלב – שנחלב על ידי גוי ביום טוב או בשבת, דינו כמו ביצה שנולדה.