בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, אֵין יוֹצְאִין בְּלוּלָב וּשְׁאָר מִינִים שְׁאוּלִים, אֶלָּא צְרִיכִין שֶׁיִהְיוּ שֶׁלוֹ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְדָרְשִׁינָן, לָכֶם, מִשֶּׁלָכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁאוּל[1]. וּבְנֵי חוּץ לָאָרֶץ שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים מִסְפֵקָא, גַּם בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְאִם אַחֵר נוֹתְנָם לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, הֲוֵי מַתָּנָה וְיוֹצֵא בָהֶם. וַאֲפִילוּ נוֹתְנָם לוֹ סְתָם לָצֵאת בָּהֶם, נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ אָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁהוּא נוֹתְנָם לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר[2]. אִם אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ וְהָאִשָׁה רוֹצָה לִתְּנָם לְאַחֵר לָצֵאת בָּהֶם, תַּלְיָא בְּאֻמְדַּן דַּעַת הַבַּעַל, אִם הוּא גַבְרָא דְקָפִיד אוֹ לָא.
דכתיב – ויקרא כג מ.
להוציא – מתוך הלולבים שניתן לקיים בהם את ציווי התורה.
מספיקא – הסיבה שהחגים נוהגים בחוץ לארץ במשך יומיים, היא מפני שבתקופה שהיו הסנהדרין קובעים מידי חודש בחודשו את תחילת החודש על פי הירח, לא היו יודעים בחו"ל מתי נקבע ראש חודש עד שהגיעו שליחי הסנהדרין להודיע להם, ואלו לא הספיקו להגיע עד תחילת החג, ולכן נהגו מספק חג במשך יומיים, וכאשר נקבע לוח השנה הקבוע, קבעו החכמים שבני חו"ל ימשיכו לחגוג במשך יומיים כאילו יש להם עדיין ספק באיזה יום חל החג.
אין מברכין עליו – אבל צריך ליטול את לולבו של חברו בלי ברכה, שהרי יתכן שאין עכשיו חג ראשון. ובשאר הימים יכול ליטול לולב של חברו ולברך עליו, גם אם אינו יכול לבקש ממנו רשות, כי ברור שהוא מסכים שיקיימו מצוה בלולב שלו.
מתנה על מנת להחזיר – ניתן להתנות מתנה בתנאי, שאם התנאי יקויים המתנה תתפוס, ואם לא היא תתבטל. ולכן הפתרון לאפשר לאדם אחר לקיים את מצוות נטילת לולב ביום הראשון של סוכות, ולא להפסיד בגלל זה את הלולב, הוא לתת את הלולב לחברו במתנה, ולהתנות את קיום המתנה בכך, שחברו יחזיר לו את הלולב גם כן במתנה, ואם לא יעשה כן, המתנה מתבטלת [והחבר לא יצא ידי חובתו].
לצאת בהם – שהיה ברור לשני הצדדים שמטרת הנתינה היא לאפשר לחבר לצאת ידי חובתו.
כאילו אמר לו בפירוש – מכיוון שברור שזה מה שהנותן רוצה. ואפילו אם אינו תלמיד חכם, ואינו יודע את הפטנט, מאחר ואמר שהוא רוצה שהשני יוכל לצאת ידי חבותו, נחשב הדבר כאילו הוא אמר במפורש, שהנתינה תתבצע באופן המועיל, לפי דעת החכמים.
רוצה ליתנם לאחר - והרי אין הלולב שלה, ואינה יכולה לתת אותו במתנה.
תליא באומדן דעת הבעל אם הוא גברא דקפיד או לא – הדבר תלוי בכך מה האופי של הבעל, אם הוא אדם שמקפיד על רכושו, ויתכן שירצה דוקא לקבל כסף על הלולב, או שיש להניח שמן הסתם הוא היה רוצה לתת את הלולב במתנה על מנת להחזיר.
שֻׁתָּפִים שֶּׁקָנוּ לָהֶם אֶתְרוֹג וּשְׁאָר הַמִּינִים, מִסְּתָמָא אַדַּעְתָּא דְהָכִי קְנָאוּם, דִּבִשְׁעַת מִצְוָתָן כָּל אֶחָד מַקְנֶה חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ. וְלָכֵן הַמִּנְהָג שֶׁהַקָּהָל קוֹנִים אֶתְרוֹג, וְכָל הַקָּהָל יוֹצְאִין בּוֹ. וְכָל מִי שֶׁיָדוֹ מַשֶּׂגֶת, מְחֻיָב לָתֵת דְּמֵי אֶתְרוֹג. וְעִם כָּל זֹאת, מוּטָב לָצֵאת בְּאֶתְרוֹג שֶׁל יָחִיד, אֲשֶׁר לוֹ כָּל הַמִּינִים מְהֻדָּרִים. כִּי מַה שֶּׁהַיָחִיד מַקְנֶה לַחֲבֵרוֹ, עָדִיף טְפֵי.
שותפים – כמו שאין יוצאים ידי חובה עם ארבעת המינים של אחר ביום הראשון, כך אין יוצאים ידי חובה בארבעה מינים ששייכים באופן חלקי לאדם אחר.
אדעתא דהכי – על דעת כך.
בשעת מצוותן – בשעה שכל אחד מהם נוטלם כדי לקיים את המצווה.
כל אחד מקנה חלקו לחברו – כל אחד נותן לחברו את חלקו בארבעת המינים המשותפים, כדי שבזמן קיום המצוה הוא יהיה לגמרי של זה שנוטלם, בתנאי שיחזיר אחר כך.
כל הקהל יוצאים בו – וכולם מסכימים שבשעה שאחד מהם מקיים את המצווה, האתרוג יהיה שייך לו, בתנאי שיחזירו אחר כך לקהל.
שידו משגת – שיש לו יכולת כלכלית, והקהל מוכן לתת את האתרוג במתנה למי שנתן את חלקו, או למי שאין לו יכולת לתת, אבל לא למי שיש לו יכולת והוא מתחמק מהתשלום.
מוטב – אם יש אפשרות כזאת.
עדיף טפי – יותר טוב.
בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן לֹא יִתְּנוּ לַקְטַנִים לִטּוֹל לוּלָב וְאֶתְרוֹג עַד לְאַחַר שֶׁיִטְּלוּ הַגְּדוֹלִים, כִּי הַקָּטֹן קוֹנֶה וְאֵינוֹ מַקְנֶה מִן הַתּוֹרָה.
לקטנים – שעדיין אינם בני מצוה.
ליטול לולב ואתרוג – שקטן שיודע לנענע חייב במצוות לולב.
הגדולים – כל הגדולים שיתכן וירצו לצאת ידי חובתם בלולב זה.
קונה ואינו מקנה – יש לו יכולת לקנות חפץ שנותנים לו במתנה, אבל אין לו יכולת לתת חפץ שלו לאדם אחר.
הערות:
- בזמננו שארבעת המינים מצויים, מי שיש לו יכולת לקנות לילד סט של ארבעה מינים משלו, תבוא עליו הברכה, כי כך לא צריך להסתבך עם ההלכה הזאת.
בְּכָל יְמֵי הֶחָג לְאַחַר תְּפִלַת מוּסָף[3], נוֹהֲגִים לְהַעֲלוֹת סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַבִּימָה, וּמַנִּיחִין אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ פָּתוּחַ עַד לְאַחַר אֲמִירַת הַהוֹשַׁעְנוֹת, שֶׁאָז מַחֲזִירִין אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ אֶתְרוֹג וְלוּלָב[4], מַקִּיף אֶת הַבִּימָה שֶׁעָלֶיהָ סֵפֶר הַתּוֹרָה בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַהוֹשַׁעְנוֹת. בְּכָל יוֹם, מַקִּיפִין פַּעַם אֶחָת. וּבַיוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁהוּא הוֹשַעְנָא רַבָּה, מוֹצִיאִין אֶת כָּל סִפְרֵי הַתּוֹרָה[5] וּמַעֲלִין אוֹתָן עַל הַבִּימָה, וּמַקִּיפִין שֶׁבַע פְּעָמִים, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁבְּכָל יוֹם הָיוּ מַקִיפִין אֶת הַמִּזְבֵחַ פַּעַם אַחַת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁבַע פְּעָמִים. הַהַקָּפוֹת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת לְצַד יָמִין. וּלְפִי שֶׁסֵּפֶר הַתּוֹרָה עַל הַבִּימָה, וְכָל הַצִבּוּר צְרִיכִין לַהֲפֹךְ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי סֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁעַל הַבִּימָה קֹדֶם שֶׁיַתְחִילוּ לְהַקִּיף, וְאָז הֲוֵי צָפוֹן, יָמִין שֶׁלָּהֶם, לָכֵן מַקִּיפִין דֶרֶךְ צָפוֹן. כָּל מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ אֶתְרוֹג וְלוּלָב וְאֵינוֹ מַקִּיף, רָעָה הוּא עוֹשֶׂה. בִּקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּה וּבְשִׂמְחַת תּוֹרָה, שֶׁלְּאַחַר שֶהוֹצִיאוּ אֶת כָּל סִפְרֵי הַתּוֹרָה מִן אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, מַעֲמִידִין לְתוֹכוֹ נֵר דּוֹלֵק, (לְרַמֵּז תּוֹרָה אוֹר, שֶׁכְּשֶׁאֵין שָׁם תּוֹרָה, צְרִיכִין לְאוֹר אַחֵר). וְאֵין זֶה מִנְהָג יָפֶה, וְיֵשׁ לְבַטְּלוֹ, כִּי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ תַּשְׁמִישׁ חֹל, אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה (ט"ז סִימָן קנד סָעִיף קטן ז, אבל בא"ר סִימָן תרסט מביא מנהג זה בשם הספר מ"צ).
אמירת ההושענות – פיוטים שמבקשים בו את ישועת ה'.
מי שיש לו אתרוג ולולב – ומי שאין לו, אומר את ההושענות במקומו.
הושענא רבה – אומרים בו הרבה פיוטים ובקשות.
היו מקיפין – הכהנים בלולבים שבידיהם.
לצד ימין – שיסתובבו לכיוון ימין כדי להתחיל להקיף את ספר התוה.
צפון ימין שלהם – של השליח ציבור ואלו שעומדים בקדמת בית הכנסת, שהיה פונה לצד מזרח, והם היו הופכים פניהם אל הספר תורה שבמערבם, ואז עושים רבע סיבוב ימינה ומתחילים להקיף לכיוון צפון.
בשמחת תורה – מתבאר בסימן קלח סעיף ז.
שהוציאו את כל ספרי התורה – וארון הקודש נותר ריק.
תורה אור – משלי ו כג.
בַּשַׁבָּת, אֵין מַקִּיפִין, שֶׁגַּם בַּמִּקְדָּש לֹא הָיוּ מַקִּיפִין, וְלָכֵן אֵין מַעֲלִים סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַבִּימָה, אֶלָּא פּוֹתְחִין אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד לְאַחַר אֲמִירַת הַהושַׁעְנוֹת[6].
אין מקיפין – אלא כל אחד אומר ההושענות במקומו.
מִי שֶאֵרַע לוֹ אֵבֶל בֶּחָג, וְכֵן אָבֵל כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ עַל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, נוֹהֲגִין שֶאֵינוֹ מַקִּיף[7]. וְיֵשׁ לוֹ לְכַבֵּד בְּאֶתְרוֹג וְלוּלָב שֶׁלּוֹ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ, שֶׁיַקִיף הוּא.
הערות:
- ונוהגים לכבד את האבל להחזיק את ספר התורה על הבימה, בזמן שהציבור מקיף.
בַּיּוֹם חֲמִישִׁי (ובא"י ביום ששי) שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד, הוּא הוֹשַׁעְנָא רַבָּא, נוֹהֲגִין לִהְיוֹת נֵעוֹרִים בַּלַּיְלָה שֶׁלְּפָנָיו לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּדְפַּס הַסֵּדֶר[8], לְפִי שֶבֶּחָג נִדּוֹנִין על הַמַּיִם, שֶׁכָּל חַיֵי הָאָדָם תְּלוּיִים בַּמַּיִם, וְהַיוֹם הוּא יוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הֶחָג, וְהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם. בְּשַׁחֲרִית, מַרְבִּים קְצָת בְנֵרוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּמוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּשְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר לוֹבֵשׁ אֶת הַקִיטֶל[9]. אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב[10], וְאוֹמְרִים גַם מִזְמוֹר לְתוֹדָה, וְאֵין אוֹמְרִים נִשְׁמַת. אוֹמְרִים אֵין כָּמוֹךָ, שְׁמַע יִשְֹרָאֵל, כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב. וּבִקְדֻשַּׁת מוּסָף, נַעֲרִיצְךָ[11].
ביום חמישי ובארץ ישראל ביום שישי – הושענא רבה הוא ביום השביעי של סוכות, והוא היום השישי של חול המועד, ובארץ ישראל שהחג נמשך יומיים, היום השביעי הוא היום החמישי של חול המועד.
נעורים – ערים.
שנדפס הסדר – תיקון הושענא רבה.
בחג נידונין על המים – בארבעה זמנים שונים בשנה הקב"ה דן את העולם, בפסח על התבואה, בשבועות על הפירות, בראש השנה נידונים בני האדם, ובסוכות הדין על המים, כמה גשומה תהיה השנה.
הכל הולך אחר החיתום – שזה היום האחרון שבו ניתן לשנות את הדין.
כמו ביום הכיפורים – שגם בו חיתום הדין של בני האדם שנידונו בראש השנה.
לובש את הקיטל – כמו ביום הכיפורים, כדי להכניע את לב הציבור, כמבואר בסימן קלא סעיף טו.
למנצח – מזמורי התהילים שנאמרים בשבת ויום טוב בתחילת פסוקי דזמרה, שפותחים במזמור יט 'למנצח מזמור לדוד השמים מספרים כבוד אל...'
גם מזמור לתודה – כמו ביום חול, כמו שאומרים בכל יום שמותר להקריב בו קרבן תודה, כמבואר בסימן יד סעיפים ד-ה.
נשמת – חתימה לפסוקי דזמרה, שמוסיפים לפני ישתבח בשבתות וימים טובים.
אין כמוך שמע ישראל – פסוקים שנוהגים לומר בשבתות וימים טובים בשעת הוצאת ספר תורה.
נעריצך – האשכנזים נוהגים לומר בקדושה של ימות החול נוסח 'נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר...', ובשבת ויום טוב אומרים 'נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש המקדישים שמך בקודש ככתוב על יד נביאך...'
[1] ואפילו אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ידי חובה ואחר כך יהא שלי, לא יצא. (חזון עובדיה סוכות, שצה).
כתב האור לציון (ד, לו, ד), טוב להזהר לשלם על ד' המינים לפני החג, כדי שלא יהיה חיסרון של 'לכם' לפי חלק מהפוסקים. וגם אם משלם בש'יק יכתוב את התאריך של לפני החג, ויגיד למוכר לפדותו קודם החג.
[2] בין אם הנותן יצא כבר ידי חובה וצריך את הד' מינים לשאר ימים ובין אם אינו צריך, יצא ידי חובה רק אם החזיר, ואם לא החזיר לא יצא. (חזון עובדיה סוכות, תו).
[3] ואנו נוהגים להוציא ספר תורה מיד לאחר אמירת ההלל ולומר את ההקפות. ואדם המתפלל ביחיד, יכול לשים תנ"ך על כסא ולומר את ההקפות סביבו. (כף החיים תרס סק"ד, ב).
[4] השולחן ערוך כתב שנוהגים להקיף גם מי שאין לו לולב, ויש שחלקו על זה. ולכן הטוב שיקח לולב מחבירו ויקיף, ואם יש יחידים שרוצים להקיף בלי לולב, אין למחות בהם. (חזון עובדיה סוכות, שפז).
[5] ומנהגנו להוציא בהושענא רבה רק ספר אחד כמו בשאר הימים.
[6] בשבת חול המועד אין מנהגנו לעשות הקפות, ואין לומר ההושענות כלל, וכן מנהגנו. (חזון עובדיה סוכות שצ)
[7] אולם ה'חזון עובדיה' (סוכות, שפח) כתב, 'אבל' לא ימנע מלהקיף עם הלולב. (חזון עובדיה סוכות, שפח).
[8] והלימוד הוא, כל פרשות משנה תורה, מדרש רבה על פרשת וזאת הברכה. ואחר חצות יקראו תהילים. ויש נוהגים לומר עמם סליחות. ואחרי עלות השחר יטלו ידים ויברכו כל ברכות השחר עם ברכות התורה. ויוסיפו לפני אמירת ה' מלך, ה' הוא האלוקים. וכן יוסיפו שיר המעלות בין ישתבח ליוצר כמו בעשי"ת. (חזון עובדיה סוכות, תלח).
כתב האור לציון (ד, לט, א) אין ללמוד בלילה זה דברים אחרים כל עוד לא גמר את התיקון.
וביום הושענא רבה צריך לקרוא פרשת וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום, ואם לא קרא, יקרא בשמיני עצרת. (חזון עובדיה סוכות, תנ).
[9] אין מנהגנו ללבוש קיטל.
[10] אין אנו נוהגים להוסיף בתפלה ביום זה, רק כשאר תפילות חול המועד. (כף החיים תרסד, סקיש אומרים).
[11] והספרדים אומרים במוסף 'כתר'.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך