מוליד ריחא – יוצר ריח חדש, וזה אסור בשבת וביום טוב.
נוֹטֵל אֶת הַלּוּלָב עִם הָאִגּוּד וְשִׁדְרַת הַלּוּלָב כְּנֶגֶד פָּנָיו - בִּימִינוֹ, וְאֶת הָאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁבְּכָל הַמִצְוֹת צְרִיכִין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן קֹדֶם עֲשִׂיָּתָן, וְגַם הָאֶתְרוֹג צְרִיכִין לְהַחֲזִיק דֶּרֶךְ גְּדִילָתוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהָעֹקֶץ שֶׁבּוֹ נֶחְתַּךְ מִן הָאִילָן יִהְיֶה לְמַטָּה, וְהַשּׁוֹשַׁנְתָּא לְמַעְלָה, עַל כֵּן כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת הָאֶתְרוֹג קֹדֶם שֶׁמְבָרֵךְ, יִטְּלֵהוּ בְּהִפּוּךְ, הָעֹקֶץ לְמַעְלָה וְהַשּׁוֹשַׁנְתָּא לְמַטָּה, שֶׁלֹא יֵצֵא בוֹ. וּמְבָרֵךְ מְעֻמָד עַל נְטִילַת לוּלָב. (לְפִי שֶׁהַלּוּלָב גָּבוֹהַּ מִכֻּלָן, חָשׁוּב הוּא וְנִקְרֵאת כָּל הָאֲגוּדָּה עַל שְׁמוֹ). וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מְבָרֵךְ גַּם שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם חָל הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן בַּשַׁבָּת, שֶׁאֵין נוֹטְלִין בּוֹ לוּלָב, אֲזַי מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. ולאחר שברך מהפכו בידו ומקרבו אל הלולב שלא יהא פרוד ביניהם, וּמְנַעְנֵעַ לְאַרְבַּע רוּחוֹת כַּסֵּדֶר הַזֶּה[1], מִזְרָח, דָּרוֹם, מַעֲרָב, צָפוֹן, מַעְלָה, מָטָּה. וְכֵן בַּנִעְנוּעִים שֶׁבַּהַלֵּל, וְכֵן בַּהַקָּפָה, יִזָּהֵר לְקָרֵב אֶת הָאֶתְרוֹג אֶל הַלּוּלָב, שֶׁלֹא יִהְיֶה פֵּרוּד בֵּינֵיהֶם. אִם הִפֵּךְ וְנָטַל אֶת הָאֶתְרוֹג בַּיָּמִין וְאֶת הַלּוּלָב בַּשְׂמֹאל, יַחֲזוֹר וְיִטְלֵם בְּלֹא בְרָכָה.
נוטל – לוקח, כדי לקיים את המצווה.
עם האיגוד – עם הדברים שאגודים איתו ביחד.
בימינו – ביד ימין.
כל המצוות – לאו דוקא, כי יש מצוות שאין מברכים עליהם בכלל, כמו נתינת צדקה וכיבוד הורים ועוד, ויש מצוות בודדות שמברכים עליהם אחרי עשייתם.
קודם עשייתן – ואם יקח את הלולב ואת האתרוג בידיים הרי כבר קיים את המצווה, ומצד שני אי אפשר לברך כל עוד שלא לקח את החפץ שבו הוא מקיים את המצווה בידיים, כי זה רחוק מדאי מקיום המצווה.
שושנתא – חתיכה בולטת בראש האתרוג, שנראית כמו עץ עם כובע, וקוראים לה היום פיטם.
שלא יצא בו – ויזהר לקחת אותו מהקופסא או מהמקום שבו הוא נמצא במהופך, כי ברגע שהוא לקח אותו לידו דרך גדילתו, אפילו אם הופכו אחר כך, ואפילו אם לקח אותו בנפרד מהלולב, יתכן שיצא ידי חובתו.
מעומד – ואם בירך בישיבה יצא ידי חובתו, וחולה שאינו יכול לעמוד, יכול לברך בישיבה לכתחילה.
לפי... – לכן מברכים על נטילת לולב, ואין מברכים על נטילת אתרוג, הדס או ערבה.
שלא יהא פירוד ביניהם – שהאתרוג יגע בלולב.
רוחות – כיוונים.
מזרח דרום... – לאו דוקא, אלא מפני שהם היו מתפללים לכיוון מזרח, לכן היו מנענעים קודם לצד מזרח שהוא כיוון התפילה. והמנהג הוא שלא להקפיד על הכיוונים, אלא לנענע קדימה, ימינה, אחורה, שמאלה, מעלה, מטה.
נענועים שבהלל – בסעיף ד.
בהקפה – בסעיף יא.
אִטֵּר, נוֹטֵל אֶת הַלּוּלָב בִּימִינוֹ שֶׁהִיא שְׂמֹאל כָּל אָדָם[2], וְאֶת הָאֶתְרוֹג בִּשְׂמאֹלוֹ. וְאִם הִפֵּךְ, חוֹזֵר וְנוֹטְלֵם בְּלֹא בְּרָכָה. וּמִי שֶׁהוּא שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם.
איטר – שמאלי.
בימינו – ביד שהיא היד החזקה שלו.
בשמאלו – ביד החלשה שלו.
שולט בשתי ידיו – שתי הידים שלו חזקים ויעילים באותה מידה.
ככל אדם – כמו ימני.
נָכוֹן שֶׁיַחֲלֹץ אֶת הַתְּפִלִּין קֹדֶם נְטִילַת לוּלָב[3]. וּלְכָל הַפָּחוֹת יָסִיר אֶת הָרְצוּעָה מֵעַל יָדוֹ, שֶׁלֹא תְהֵא חֲצִיצָה. גַּם נָכוֹן לְהָסִיר הַטַּבָּעוֹת שֶׁבְּאֶצְבְּעוֹתָיו.
שיחלוץ את התפילין – הנוהגים להניח תפילין בחול המועד, כמבואר בסימן י סעיף כה.
הטבעות – נשים שנוטלות לולב.
סֵדֶר הַנִעְנוּעִים בַּהַלֵּל, כָּךְ הֵם: בְּהוֹדוּ יֵשׁ שֵׁשׁ תֵּבוֹת חוּץ מִן הַשֵּׁם, וִינַעְנַע בְּכָל תֵּבָה לְרוּחַ אֶחָד, וּבַשֵּׁם לֹא יְנַעְנֵעַ. בְּהוֹדוּ, לַמִּזְרָח, כִּי, לַדָּרוֹם, טוֹב, לְמַּעֲרָב. כִּי לַצָפוֹן. לְעוֹלָם, לְמָעְלָה. חַסְדּוֹ, לְמָטָּה[4]. שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר אֵינוֹ מְנַעְנֵעַ אֶלָּא בְּהוֹדוּ וּבְיֹאמַר נָא יִשְֹרָאֵל[5]. וְהַצִּבּוּר, בְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹמְרִים הוֹדוּ. וּבְאָנָּא שְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר גַּם הַצִּבּוּר, מְנַעְנְעִים רַק בְּאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. וְכֵיוָן שֶׁמִּלְּבַד הַשֵּׁם יֵשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת, מְנַעְנְעִים בְּכָל תֵּבָה לִשְׁתֵּי רוּחוֹת. וּבְהוֹדוּ שֶׁבְּסוֹף הַלֵּל גַּם כֵּן מְנַעְנְעִים שְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר וְהַצִּבּוּר. כְּשֶׁמְּנַעְנֵעַ לְמַטָּה, יַשְׁפִּיל רַק יָדָיו לְמַטָּה, וְהַלּוּלָב עִם שְׁאָר הַמִּינִים יִשָּׁאֲרוּ כְּדֶרֶךְ גְּדִילָתָן[6]. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁמְּהַפְּכִין אֶת הַלּוּלָב לְצַד מָטָּה. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג. אֵינוֹ צָרִיךְ לַהֲפֹךְ פָּנָיו לַצַּד שֶׁהוּא מְנַעְנֵעַ, רַק רֹאשׁ הַלּוּלָב יַטֶּה[7]. וְהַנִּעְנוּעַ אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִהְיֶה בְּחֹזֶק[8], אֶלָּא כִּסְכּוּס מְעַט כְּדֵי שֶׁיִּתְנַעְנְעוּ הֶעָלִין, סַגֵּי.
בהודו – בפסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו מנענעים את הלולב.
למזרח – לכיוון התפילה, כמו שביארתי בסעיף א.
יאמר נא ישראל והציבור בכל פעם שאומרים הודו – מנהג אשכנז, שכשאומרים הלל בציבור, אומר השליח ציבור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, והציבור עונה גם כן הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ואחר כך אומר השליח ציבור את שלושת הפסוקים הבאים, יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו, יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו, יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו, ועל כל אחד מהם הציבור עונה 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'.
באנא – אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא.
רק באנא ה' הושיעה נא – ולא באנא ה' הצליחה נא.
מנענעים – פעמיים, שהרי נהוג לכפול את הפסוקים האחרונים של ההלל.
ישפיל – ינמיך.
להפוך פניו – להסתובב.
ראש הלולב יטה – וכשמנענע לצד האחורי ינענע את הלולב מעל כתפו.
סגי – מפסיק.
הערות:
- המנהג המתואר כאן הוא מנהג אשכנז, אבל הספרדים, וגם האשכנזים שאימצו את הנהגות האר"י, ומתפללים לפי נוסח ספרד, יש להם מנהגים אחרים, וכל אחד יעשה לפי מנהגו.
אָסוּר לֶאֱכֹל קֹדֶם נְטִילַת לוּלָב[9]. וּמִי שֶׁהוּא בַדֶּרֶךְ וּמְצַפֶּה שֶׁיָבוֹא לְמָקוֹם שֶׁיֵשׁ שָׁם אֶתְרוֹג וְלוּלָב, וְכֵן הַדָּרִים בְּיִשׁוּבִים וּמְשַׁלְחִים לָהֶם אֶתְרוֹג וְלוּלָב, צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד חֲצוֹת הַיוֹם וְלֹא יוֹתֵר, כִּי אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם טוֹב וּבְחֹל הַמּוֹעֵד יוֹתֵר. וּמִי שֶׁחָלַשׁ לִבּוֹ לְהַמְתִּין עַד חֲצוֹת הַיוֹם, יָכוֹל לִטְעוֹם אֵיזֶה דָבָר קֹדֶם. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לִבּוֹ חַלָּשׁ יֵשׁ לוֹ לְהַחְמִיר אֲפִלוּ בִטְעִימָה.
אסור – לאיש, אבל אשה אפילו אם היא רוצה ליטול לולב, כיון שאינה חייבת בכך, מותר לה לאכול קודם.
שהוא בדרך – ואין לו לולב ואתרוג.
עד חצות היום – בלי לאכול.
חלש לבו – יש לו חולשה וקשה לו שלא לאכול עד חצות היום.
לטעום איזה דבר – פירות כמה שהוא רוצה, או מעט לחם או עוגה, לא יותר מכביצה. אבל לא יאכל סעודה באמת.
מֻתָּר לְהַחֲזִיר הַלּוּלָב בְּיוֹם טוֹב לַמַּיִם וּלְהוֹסִיף עָלָיו מַיִם, אָבָל לֹא יַחֲלִיף. וּבְחֹל הַמּוֹעֵד, מִצְוָה לְהַחֲלִיף אֶת הַמַּיִם, כְּדֵי שֶׁיִשָּׁאֵר הַלּוּלָב לַח וּמְהֻדָר. וְנוֹהֲגִין לִקַח בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּכָל יוֹם עֲרָבָה חֲדָשָׁה לַלּוּלָב, וְהוּא הִדּוּר מִצְוָה.
בכל יום ערבה חדשה – ובארץ ישראל שאין הערבות מצויות כל כך, מעטים הם המקפידים על כך.
הֲדַס שֶׁל מִצְוָה, אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת. אֲבָל בְּאֶתְרוֹג, מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ בְּשַׁבָּת, וּמְבָרְכִין עָלָיו, הַנוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת[10]. וּבִשְׁאָר יְמֵי הֶחָג, אֵין לְהָרִיחַ בּוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹא בִשְׁעַת נְטִילָתוֹ לָצֵאת בּוֹ, מִשׁוּם דְּיֵשׁ סָפֵק בְּרָכָה. הַלּוּלָב, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בַשַׁבָּת אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וּמְקוֹמוֹ, מִשׁוּם דַּהֲוֵי מֻקְצֶה. אֲבָל הָאֶתְרוֹג, כֵּיוָן שֶׁיְכוֹלִין לְהָרִיחַ בּוֹ, אֵינוֹ מֻקְצֶה, וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ. וּמֻתָּר לִתְּנוֹ לְתוֹךְ הַמּוֹכִין שֶׁהָיָה בָּהֶם קֹדֶם יוֹם טוֹב, שֶׁכְּבָר קָלְטוּ הָרֵיחַ. אֲבָל לֹא יִתְּנֶנוּ לְתוֹךְ מוֹכִין חֲדָשִׁים אוֹ לְבֶגֶד, מִשׁוּם דְּמוֹלִיד רֵיחָא[11].
הנותן ריח טוב בפירות – כמבואר בסימן נח סעיף ב.
יש ספק ברכה – ספק אם מברכים כשמריחים פרי שאינו מיועד כרגע לריח אלא לדברים אחרים.
לצורך גופו ומקומו – כאשר יש שימוש מותר כלשהו שלמענו הוא זקוק ללולב, או שהלולב מפריע לו במקום שהוא נמצא בו. בניגוד לכלים שמלאכתם לאיסור, שמותר לטלטלם לצורך גופם או לצורך מקומם, כמבואר בסימן פח סעיף ה.
לתוך המוכין – היו רגילים לעטוף את האתרוג בחתיכות צמר גפן או פשתן, והם היו קולטים את ריח האתרוג.
[1] מנהגנו לעשות הנענועים כדעת האר"י, דרום, צפון, מזרח מעלה מטה, מערב. (חזון עובדיה סוכות, שנג בהע').
[2] והשולחן ערוך (תרנא ג) כתב, שאטר נוטל בימין של כל אדם.
[3] ואנו לא נוהגים להניח תפילין בחול המועד.
[4] אך אנו נוהגים כדברי האר"י כמו שהובא בהערות קודמות, שהסדר הוא, דרום צפון מזרח מעלה מטה מערב.
[5] למנהגנו שליח ציבור מנענע כמו הציבור בהודו לה' הראשון פעם אחת. באנא ה' הושיעא נא פעמיים, ובהודו לה' האחרון פעם אחת. (חזון עובדיה סוכות, שנו).
[6] וכשמנענע לא יהפכם, אלא יוריד ידיו למטה וינענע. (חזון עובדיה סוכות, שמ).
[7] ואנו נוהגים להסתובב לצד שמנענע.
[8] השולחן ערוך (תרנא,ט) כתב, הנענוע הוא שיוליך ידו מכנגדו והלאה וינענע ג' פעמים. והרמ"א כתב טורף הלולב ומכסכס העלין לכל צד ומוליך ומביא ג' פעמים לכל רוח.
[9] ואם שכח והתחיל לאכול, ביום טוב ראשון יפסיק ויטול לולב. ובחול המועד, אם יש זמן ליטול לולב אין צריך להפסיק.
טעימה בעלמא מותרת כגון לאכול פירות או פת פחות מכביצה, וכן תה או קפה, מותר. (חזון עובדיה סוכות, שצא).
[10] נחלקו הפוסקים אם מברכין כשמריחין אתרוג של מצוה, ולכן לא כדאי להריחו כדי לא להכנס לספק. (חזון עובדיה סוכות, שצג).
[11] ומכל מקום אם האתרוג עטוף בפשתן מותר לכרכו במוכין. (חזון עובדיה סוכות, שצג).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך